שערי תורה חלק א יז

כמ"ש הש"ך בספר תקפו כהן סי' נ"ז ונ"ח ולא דמי למטלטלין, ומעתה אי נימא שרוב ב"א אין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ כשאמר מתחילה שאכל שני חזקה הודה שהקרקע הי' של מערער ע"י שטר כי שטרו קודם, ואף שהעדים מכחישין אותו ואמרו שאכל שבעה שנים, הא אפילו על גוף המעשה נאמן למפרע כי נגדו לא האמינה תורה לעדים וכעדים פסולים שווינהו רחמנא ואי נימא שהודה הי' למערער חזקת מרא קמא ע"י השטר כי תפיסה לא מהני כלל בקרקע, וכל זה אי נימא שהוא מן הרוב אבל אי נימא דהוא ממיעוט בני אדם שאין קורין לשני טובא שני חזקה א"כ לא הודה כלל כי נאמן לפרש דבריו ממילא הוא של המחזיק ע"י עדים המסייעין לו, ולפ"ז יש ספק בחזקת המחזיק אם הוא כדין או לא, והוי ספק בחזקה עצמה ממילא א"א לומר שיש למחזיק חזקת מרא קמא ע"י עדים המסייעין לו כי אולי הודה והכחיש לעדים ולא הי' לו מעולם חזקת מרא קמא, ולא דמי לכל חזקת מרא קמא בש"ס שהחזקה הוא וודאי משא"כ כאן, וכיון שהעדים אינם מכחישים להרוב דהא העדים אינם מעידים רק על אכילה ולא מכחישין הרוב, הרובא הוא בתוקפו, וא"כ יש למערער רובא המסייע לו והוא וודאי רובא, וחזקת המחזיק הוא ספק, ואף כי גם המערער אין לו חזקת מרא קמא כי אולי לא הודה המחזיק מ"מ יש לו וודאי רובא המסייע לו ולהמחזיק יש לנו ספק בחזקה, ואין ספק חזקה מוציא מידי וודאי רוב כי אולי הודה ואגלאי מלתא למפרע שמעולם לא הי' שייך להמחזיק כי הודאתו מהני אף למפרע והא וודאי אם העדים היו מכחישין להרוב היה המחזיק מוחזק משא"כ הכא שהעדים אינם מכחישין להרוב, א"כ ע"י רוב יש ספק עצום לפנינו אולי הודה מתחילה נגד עדים וכיון שרוב נוטה שהודה אף שטוען המחזיק ברי שלא הודה מ"מ אמאי יהי' נאמן בברי נגד רובא, ובשגם שברי שלו הוא גרוע שא"א למערער לידע כוונתו, ואף אי נימא שגם המערע' כיון שאין יכול לטעון ברי שהודה לא מצי הרוב המסייע לזכות מספק, מ"מ יהי' הדין כדין שנים המערערים על שדה ואין שניהם מוחזקים בה קיי"ל כרב נחמן כל דאלים גבר כי חזקת המחזיק איתרע דע"י רובא לא היה לו חזקה מעולם דבעלמא אף שיש רובא המתנגד לחזקה מ"מ אינו עוקר חזקה לגמרי כי הי' למוחזק חזקת ממון בוודאי, אע"כ דרבא סובר דהוא פירש קרוב דרובא קרי לשני טובא שני חזקה ולכן נאמן אם יש עדי' שאכל שבע שנים דבכה"ג מהני רובא בממון לכ"ע כי אף אי נימא שמחזיק לא מקרי מוחזק מחמת שיש לנו ספק בכוונתו, הא עכ"פ גם המערער לא הוי מוחזק דדילמא לא הודה, והיכי דליכא חזקה המתנגד מהני רובא, ולפ"ז שפיר הקשו בתוס' דאפי' אם אין לו עדים יהי' נאמן לפרש דבריו כיון דיש לו מגו ורובא המסייעים דמגו ורובא מועילים אפי' נגד חזקת ממון כדמוכח במס' כתובו' ד' י"ב ע"ב בתי' הש"ס שם דמגו וחזקת הגוף אף שחזקת הגוף איתרע מועילין נגד חזקת הממון מכ"ש מגו ורובא דרובא עדיף מחזקה ומכ"ש הכא דאין חזקת ממון וודאי מתנגד למחזיק, ושפי' הקשו והוכרחו כתירוצם, וא"כ מוכח דתוס' ס"ל דהודאת בע"ד מהני נגד עדים להכחישם על גוף המעשה ונאמן על למפרע ג"כ וזהו נכון לדעתי והמעיין היטב בכל מה שכתבתי בפרט הלז יראה שדברי נכונים בס"ד

פרט ג יבואר דעת הראב"ד ז"ל דהודאת בעל דין לא מהני למפרע

ט נראה לענ"ד להוכיח דהראב"ד ז"ל סובר דהודאת בע"ד לא מהני למפרע והוא רק מטעם חיוב כשיש עדים או היכא שיא חזקה אלימא המכחיש הודאתו דהנה במס' כתובות ד' ע"ב עמוד א' אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהדות ואיזה דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומקשה הש"ס היכי דמי אי דידע נפרש אי דלא ידע מנא ידע וכתב בר"ן שם וז"ל והאי דלא מוקי במודה כ' הראב"ד זלה"ה משום דאינה נאמנת דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה וודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא משום דמילתא דלא שכיח הוא לא אוקמי בהכי יע"ש, ועיין בר"ן במס' שבועות ד' מ"ה ע"א מ"ש שם במתניתן בשם רשב"א ומה שהשיג עליו ונוטים דברי הרשב"א לראב"ד והתמי' מבואר לעין כל הרואה דהא באומר גנבתי או גזלתי משלם ממון שהודה, ולדברינו יובן דבריו היטב דהנה לפמשכ"ל ס"ל לרש"י ותוספת דהודאתו מועיל נגד עדים אף על למפרע כי נאמן לכל דבריו שמעשה לגמרי אמת כמו שאומר ונגד עצמו לא האמינה התור' לעדים כלל, ולפ"ז צ"ל אם אחד אומר שגנב או שגזל הא שמחויב לשלם אף שאינו נאמן לפסול א"ע לעדות מצד גז"הכ שאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמן לומר שגנב או שגזל כדי להפסיד ממונו שעל זה האמינה התורה, והוא כעין פלגינן דבורא שאינו נאמן שיופסל לעדות כדאי' בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה ונאמן להפסיד ממונו, אבל ראב"ד י"ל דסובר כמש"ל בשיטת האחרונים אם עדי' מכחישים אותו אף שעדים נאמנים על המעשה שלא הי' ההלואה באותו זמן מ"מ חייב לשלם ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דהא אפילו בהודאתו מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב וכדעת הרמב"ם בפרק י"א מה' מכירה וראב"ד דשתיק ש"מ דהודה להרמב"ם ולכן סובר באם אומר שגנב או גזל אף שאין אנו מאמינים אותו דאין אדם משים עצמו רשע ואין יכול להוציא א"ע מחזקת כשרות דהוא חזקה אלימא ואתי' מכח רובא דרוב ישראל כשרים הם מ"מ מחויב לשלם דעכ"פ נתפוס מתוך דבריו שמחייב את עצמו ומתחיל החיוב מכאן ולהבא דאף שלא גנב מ"מ הוא רצונו לשלם והוי כמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב והא דאיתא בקרא ויקרא ה' בכחש בפקדון או וגו' ונשבע ואח"כ כשהודה שנשבע על שקר חייב קרן וחומש ואשם וכן אי' בשבועות ד' ל"ו ע"ב במתניתן וכיון שחייב קרבן בע"כ אנו אומרים שנאמן על גוף המעשה במה שמשים עצמו רשע וא"ל כמ"ש תוס' ב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה דהיכי דרוצה לעשות תשובה נאמן והכא מיירי ששב בתשובה וכמו שפירש רש"י בחומש, והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי יחטא ואשם יע"ש לכן נאמן אפי' להשים עצמו רשע משא"כ כשאינו רוצה לעשות תשובה דז"א דהפי' בתוס' היכי דאם לא יאמינוהו יעשה איסור שיביא חולין לעזרה כמו התם לכן נאמן, וכ"כ להדיא בס' כנ"הג בחשן משפט סימן ל"ד ס"ק ס"ז בהגהות הטור בשם מוהר"ל נ"ח סי' קי"ז בדבר שאם לא נאמינהו יעשה איסור כגון להביא חולין לעזרה או כהן שהרג את הנפש לישא כפיו אמרינן אדם משים עצמו רשע יע"ש ויסודו מתוס' הנ"ל משא"כ הכא אף אם לא נאמין לו שנשבע לשקר ולא יביא קרבן לא יעשה איסור בפועל ובע"כ מוכח שנאמן על גוף המעשה מ"מ יש לומר שראב"ד מחלק מסברא דנפשי' היכי שהודה שגנב או גזל שלא בדרך תשובה אזי אינו נאמן רק מחמת חיוב אבל כשהודה דרך תשובה ורוצה לעשות תשובה נאמן הגם בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א וממ"ש המרדכי בפ' זה בורר משמע דל"ל חילוק הלז מ"מ אין הראב"ד משועבד לסברתם ועיי' ס' כנ"הג ח"מ סימן ל"ד ס"ק ס"ה תראה ראי' לסברא זו, וא"כ א"ש דהא דיוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שעוברת על דת ומכשילתו בדבר איסור וכיון דאינה נאמנת להשים עצמה רשעה אינה נאמנת שמעשה אמת שעברה רק שיכולה לחייב א"ע ולהפסיד ממונה וזה לא שייך בנדון דידן דאם מעשה שקר מותרת לדור עמו ואם תשב בלא כתוב' הוי בעילת זנות, וא"כ שפיר פריך אמאי מגרשה כיון דהיא מודית אינה נאמנת להשים עצמה רשעה ויכול לדור עמה אם ירצה ואף דאם רוצה לגרשה בע"כ בלא כחובה הרשות בידו מ"מ אינו מחויב לגרשה מצד שמקיים מצו' לגרש אשה רעה העוברת על דת רק משום שבלא"ה מדינא דש"ס יכול לגרשה בע"כ ומה שהיא יוצאת שלא בכתובה הוא מחמת שנתנה ומחלה לו הכתובה ואפי' אם אינה עוברת על דת אם מוחלת כתובתה הרשות בידה לקבל גט בלא כתובה אבל מלשון מתני' משמע מצד שהיא עוברת על דת מצוה לגרשה ולשיטת הראב"ד הובא בר"אש שם הוא רשע אם לא מגרש' ותצא שלא בכתובה הוא ג"כ מה"ט הא אינו מחויב לגרשה אפי' מצד מצוה בכה"ג כשהיא מודית כי אינה נאמנת להשים עצמה רשעה וגם מצד הודאתה שעוברת על דת לא תצא שלא בכתובה כ"א מצד שהיא מוחלת והא מחילה מועלת אפי' באשה שאינה עוברת על דת וז"ש מנא ידע וא"א לוקמי שהודית דהא ע"ז שעוברת על דת לא מהני הודאתה ומדוייק היטב לשון הש"ס מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי ר"ל כי א"א לידע שמעשה אמת שהאכילתו כי ממון הכתובה מוחלת ולא מצד אכילה תצא שלא בכתובה וא"ל שמיירי. שהודית בדרך תשובה ורצונה לעשות תשובה על שהאכילתו דבכה"ג נאמנת על גוף המעשה כנ"ל, דז"א דהא כתבו הפוסקים והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ק א' דאינה יוצאה בלא כתובה אלא אם כן הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתים באותן החטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור