שערי תורה חלק א קסא

ע"א סימן ל"ד ומכ"ש בדבר אשר נזכר לפניו ושמע ולא התנה מוכח שלא איכפת לי' בתנאי וא"כ הכא כיון ששמעו מבית דין שאמרו שחל עליהם המצוה לפרוע ממעות וממטלטלין שהניח אביהם והם שתקו ולא אמרו כלום ונתנו המעות בסתם והוי להו להתנות שמסלקי' מקרקע כדי שלא יהי' לבעל חוב אח"כ שום טענה דאנן סהדי שלא ניחא לי' לאינש לירד בדינא ודיינא כדאי' בכמה דוכתי בפוסקים והוי להו לאסוקי דעתי' אולי יטעון הבעל חוב אח"כ שהמעות שמשלמין הוא עבור מצוה והשעבוד קרקע קם במקומו כיון שהוא דבר שיוכל לאסיק אדעתי' והם ש שתקו ונתנו סתם איכא הוכחה משתיקותם שהם מרוצים לשלם המטלטלים מצד מצוה ומחמת שרצו בקרקע אביהם ולא הי' להם עכשיו לסלק כל דמי החוב אשתמוטי קא משמטי נפשייהו וסילקו עכשיו המזומן ולכן שפיר קאמר אביי הני קמאי מצוה עבדיתו שיש הוכחה ברורה ממעשה שעשו ומשתיקתם כיון שידעו הדין שפריעת בעל חוב מצוה שבע"כ אמרו להם כן הב"ד והוי מצו להתנות שמסלקים בעד דמי קטינא ולא התנו מוכח שהם מרוצים לקיים המצוה משא"כ בנידון דש"ות בית יעקב שלא ידע כלל שמחויב לשלם לצאת ידי שמים שפיר יש לומר דהוי מחילה בטעות שיכול לטעון לא ידעתי כלל שאני פטור מלשלם בדיני אדם

יא ועוד יש לדחות ראי' הנ"ל דאי' במס' סוטה דכ"ה ע"א ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנתחרש בעלה כו' ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינוי מחל עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה ומשני סתמא דמילתא אדם מסכים על דעת ב"ד ולמד מזה ראב"ן ז"ל הובא במרדכי במס' סנהדרין בסוף פרק קמא סימן תרפ"א באחד שנתחייב לחבירו שביעה ופייסו התובע למחול ואמר יהי' כדבריך ושוב תפס משכונו של זה ואמר דמחילתו אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך והשיב כיון שדעת הב"ד הי' שיגמור הדין בשעת המחילה ולא תקום צרה פעמים והסכים לדעתם מן הסתם והביא ראי' מסוגי' הנ"ל ופשוט הא דפריעת בעל חוב מצוה היינו שחייב לשלם לצאת ידי שמים ודמי לכל מקום דאמרינן חייב לשלם לצאת ידי שמים כמבואר במשנה למלך בפרק י"א ממלוה ה"ז ובפרק כ"א ממלוה וכבר בארנו שמוכח שב"ד מחויבין לומר הדין שמחויב לשלם לצאת ידי שמים דהא מוהר"של הנ"ל הביא בתשובה דעת גדול אחד היכי דחייב מדיני שמים אף שאין ב"ד כופין מ"מ כופין בדברים, והוא ז"ל השיג עליו כנ"ל מ"מ נראה דמודה שב"ד מחויבין לומר לו שאינו יוצא ידי שמים עד שישלם, רק שחולק על גדול הנ"ל שסובר שכופין בדברים ומשמע דסובר כמ"ש מוהר"ם מינץ הבאתי בפרט א' שמכריזין עליו בבית הכנסת וגם מותר לקרותו רשע ע"ז אמר רש"ל שאין כופין בדברים וכן נראה כוונת הש"ך בסי' כ"ח סע"ק ב' ועיין בתוס' כתובת ד"נ ע"א ד"ה עשתינהו אבל מ"מ לכ"ע צריכין ב"ד לומר דעתם אף שאין בידינו לכופן ראוי לך שתשלם לצאת ידי שמים כיון שהוא מצוה לפרוע חובת אביהם בודאי מוטל על ב"ד לפייסם בדברים שיהי' מרוצים לקיים מצוה רק שאין כופין אותם בדברים ולדוחקם, וכיון שדעת ב"ד הוא בודאי שיתומים ישלמו חובת אביהם ממטלטלי' וממעות שהניח להם אביהם וכיון שב"ד בודאי עשו כדין וכהוגן ואמרו להם הדין כנ"ל ויתומים שתקו ולא אמרו כלל יש הוכחה דמסתמא מסכימים לדעת ב"ד ומה שנתנו רק חמשים זהובים ליכא הוכחה לסתור כיון שיש לומר שעשו כן שחפצים בקרקע ואשתמוטי קא משמטי נפשייהו וכלל מוסכם בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי היכי שיש שני חזקות הסותרים זא"ז מיישבין החזקות כדי שלא יהי' סתירה ביניהם ומהאי טעמא אמרינן אשתמוטי לישב החזקות כמ"ש הפוסקים וה"ה היכי שיש שני הוכחות הסותרות זו את זו מיישבין דהוכחה וחזקה הוי כאנן סהדי והיכי שיש אנן סהדי הסותרים זא"ז דינו כמו בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז שמיישבין דבריהם כדי שלא יהי' הכחשה וא"כ הכא כיון שיש לנו הוכחה ממעשה ששתקו מסתמא הסכימו על דעת ב"ד אף אי נימא שיש הוכחה להיפך מדלא נתנו כל דמי החוב מ"מ כיון שסותרין זא"ז מיישבין ההוכחות כדי שלא יהי' סתירה ביניהם ואמרינן שהוכחה שהסכימו לדעת ב"ד הוא אמת ומה שלא נתנו מעות כל דמי החוב מיד אשתמוטי קא משתמטו עד דיהי' להו זוזי דניחא להו בקרקע ועיין במס' שבועת ד"מ ע"ב שיש ראי' לסברא זו שמיישבין החזקות היכי דיש לנו לקיים החזקה ומכ"ש בהוכחות דעדיפי מחזקות וכיון שהוכחה ממעות ליכא דהא יש לנו טעם לבטל הוכחה ועל הוכחה ששתקו ולא אמרו כלל ליכא טעם קם הוכחה זו במקומו, משא"כ בנידון דש"ות בית יעקב שליכא הוכחה כלל אפשר לומר דהוי מחילה בטעות ולא מוכח כלל מסוגי'

יב ראי' ב הביא בספר הנ"ל מהא דאי' בב"מ דס"ג ע"א אמר ר' נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי למימרא דסבר ר' נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאמר ר"נ המוכר פירות דקל לחבירו לא קנה ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' התם זביני הכא הלואה ופי' תוס' בשם ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא והוי מחילה בטעות והדרא פירי, אבל התם גבי פירות דקל לאו מחילה בטעות הוא דניהו דיכול לחזור אין לו לחזור בו כי היכי דליקום בהימנותא ולכן אית לן למימר דאפי' יודע שהי' יכול לחזור לא הי' חוזר יע"ש וא"כ השתא היכי דאינו אלא ליקום בהימנותא לא הוי מחילה בטעות דאמרינן אפי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר מכ"ש היכי דליקום בהימנותא קמי שמיא דודאי לא הי' מונע מלפרוע לצאת ידי שמים עכ"ד ולענ"ד לא מוכח דבלא"ה יש להבין כוונת ר"ת במ"ש שאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא היכן נזכר דבר זה מפורש שאין לו לחזור בדשלב"ל ועיין במס' ב"מ די"ד וט"ו וגם מדוע לא זכרו הפוסקים, ונראה בכוונתו דהנה רמב"ם כתב בפרק כ"ב ממכירה הלכה ג' וז"ל המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואי שמיט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע עכ"ל ובהלכה ה' כתב דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם ומשמע להדי' שאינו חייב לקבל מי שפרע כי דין אחד להם ואולם המעיין בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דמ"ד ע"א ובתשובת ר"י מיגא"ש מבואר שדעת השואל שם הוא כרמב"ם אבל ר"י מיגא"ש השיב במוכר דבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו אף שיכול לחזור חייב לקבל מי שפרע ועיין בש"ך ח"מ סימן ר"ט ס"ק י"ג וסמ"ע ס"ק כ"ג וקצ"הח שם ס"ק ט' ואי' שם בדמ"ח ע"ב דרבא סובר דמילט לייטינן לי' וכן קיי"ל בטוש"ע ח"מ סימן ר"ד סעיף ד' כיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו ב"ד כו' וי"ל ר"ת סובר כר"י מיגא"ש וכוונתו כך כי עיקר מי שפרע הוא ממי שאינו עומד בדבורו שראוי לאדם ליקום בהמנותא ולעמוד בדיבורו וז"ש ניהו דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא והיינו שאסור לחזור ואם חזר עובר על מי שפרע דטעם מי שפרע הוא בשביל שיקום בדיבורו לכך אית לן למימר דאפי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר דאנן סהדי שאין אדם חפץ בלטותא דרבנן שחמור בעיני העולם ובזה יש להבין סמיכת לשון רמב"ם הנ"ל לאחר שכתב אם שמיט ואכיל אין מוציאין כתב וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע כתב בכיון כי הוא ז"ל לית לי' פי' ר"ת הנ"ל רק כפי' אחר שפי' קמאי ז"ל שם בסברת ר' נחמן וכי היכי דלא נימא הטעם ואם שמיט ואזיל אין מוציאין משום דאנן סהדי שמחל ולא הי' בטעות מחמת עונש מי שפרע שחמור בעיניו כסברת ר"ת לכן כתב שאינו חייב לקבל מי שפרע וקמ"ל בזה לאפוקי מר"ת ואפי' היכי דליכא מי שפרע מ"מ הוי מחילה וא"כ נסתר ראי' קצ"הח מר"ת דיש לומר שאני התם מלבד שחייב בידי שמים לקיים המקח ולהחזיק בדיבורו אף גם יש לו עונש קללה בבית דין בפומבי זהו חמור בעיני העולם משא"כ בעלמא שפיר יש לומר אולי האי גברא לא הי' רוצה להפריז מעותי' לצא' יד"ש כיון שאין לו חיוב בידי אדם ולכאורה מוכרח לומר כן לדעת הפוסקים שהבאתי בכלל עד אחד בממון דלא אמרינן שיש לאדם חזקת כשרות בהפסד ממון מכיסו וא"כ ליכא למימר מחמת שמחויב לצא' יד"ש הי' נותן המעות אפי' הי' יודע כיון דליכא חזקת כשרות בהפסד ממון ובעכ"צל כמש"ל דיש חילוק דלטותא דרבנן חמור יותר בעיני העולם ואולם ראייתו מריב"ש נכונה אך לא הי' צריך להביא ראי' משם שגם בהר"אש ב"מ שם מוכח בפשיטות דסובר היכי דליכא איסורא במחילה וידע דמחיל הוי מחילה אפי' בטעות ועיין ברש"י שם ובודאי לא הי' נעלם מעיני ש"ות בית יעקב שדבר פשוט לפוסקים דמחילה בטעות הוי מחילה שליתא לדינו רק דבריו הוא רק להסוברים דלא הוי מחילה ועיין בש"ך בסימן י"ז ס"ק ט' ולכן זה שהחליט בס' קצ"הח דלא כבית יעקב לענ"ד לא מוכרח, ואולם לרמב"ם וסיעתו הסוברים שאינו מקבל מי שפרע במוכר דבר שלא בא לעולם ואפ"ה הוי מחילה משמע כמ"ש קצ"הח וצ"ע לדינא: