שערי תורה חלק א קנו

בדיני אדם, ויש לומר כגון שאחר שאמר בב"ד שאין יודע לו עדות ששוב אינו חוזר ומגיד חזר ואמר יודע אני ושוב אינו נאמן על העדות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא לו הי' מתחייב ממון הי' נאמן על עצמו כשאמר יודע הייתי העדות וכבשתיו עכ"ל וא"כ היאך אפשר לפסלו לעדות כשאומר אח"כ יודע אני הא אי' בסנהדרין ד"ט וכן קיי"ל בטוש"ע חושן משפט סימן ל"ד סעיף כ"ה דאין אדם נפסל לעדות על פי עצמו שחין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לומר שידע העדות וכבש ולכאורה י"ל דהרב המאירי לית לי' תירץ ב"י הנ"ל רק כעין תירץ הר"ן במס' שבועת בדמ"ה בהא דאי' במתני' שכנגדו חשוד על השב עה אחד שבועת העדות כו' ה"ז נשבע ונוטל, כתב בר"ן שם וז"ל הקשה רשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עלה במזיד אפילו איכא עדים דקרובים ללוה או למלוה דמיתרו בי' דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע ולא העיד אין אדם נאמן לשווי נפשה רשיעא והעלה בצ"ע ולדידי לא קשה דכל שהוא עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו השכחה לא אמרינן דלמא אשתלי עכ"ל ועיין בח"מ ס סימן צ"ב סמ"ע סק"ב וש"ך ס"ק א' וא"כ שפיר משכחת שהי' עדים קרובים ללוה או למלוה שהי' בזמן שנעשה עדות בפני הני שנים והוא בזמן קרוב דלא שייך שכחה ולכן חייבין בדיני שמים ונפסלו לעדות עד שישובו אבל הוא קצת דחוק לומר שאיירי הרב המאירי דוקא בזמן קרוב מאד ויותר נראה לומר מ"ש פסול לעדות לאו דוקא שפסול בדיעבד רק כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה אף שאין אדם נפסל ע"פי עצמו מ"מ אין עושין אותו עד לכתחילה: **(הג"ה דע דלא נתברר זמן המוגבל לזמן קרוב שיש לחוש לשכחה מצינו בש"ס דב"ק דקי"ג ע"א אבל לא אתי ביומא לא אימא אישתלו ולפי הנראה הוא ספק כמו דמשמע לשון רמב"ם בפכ"ה מסנהדרין הלכה יו"ד ובע"כ הגי' שם אימור עיין בטו"ז ז יו"ד סימן ש"ה ס"ק ב' ובס' שב שמעתתא שחיבר אאמ"ו הגאון נר"י בשער י"א סק"ז והטעם משום חזקת כשרות מסתמא ציית לב"ד לכן לא מנדין אותו ותלינן לשכחה אפי' בזמן קרוב מאוד, וא"כ י"ל ה"ה לענין עדים מוקימנן אותם על חזקת כשרות ותלינן לשכחה אפי' בזמן קרוב מאד, מיהו יש לדחות שאני התם דהוי מילתא דלא רמי' עלי' ובפרט לפמ"ש רמב"ם ששליח ב"ד אמרי להאשה לא נתנה על לבה לקיים דיבורו משא"כ בעדים מן הסתם נותנים אל לבם לזכור מה שראו בפיהם ובשגם לשיטת תוס' במס' כריתות די"ג בעינן שמיחד אותן לעדים ועיין ברמב"ם בפ"ה מעדות ובש"ע ח"מ סימן ל"ה סעיף א' ועיין בסנהדרין דל"ה ע"א ובכתובת ל"ג ע"א וע"ע בתבואת שור סימן א' סעיף ט"ו כיו"ב לענין דידי' ובסק"כ ובס"ק כ"ב שם וע"ע בש"ות עבודת הגרשוני סימן ב'

)** שיטה ב בס' כנסת הגדולה בחושן משפט סימן כ"ח בהגהותיו לטור ס"ק כ"ב כתב וז"ל כל מי שהוא חייב בדיני שמים אין כופין אותו לשלם כדי לצאת ידי שמים אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובתו אם יקבל מוטב ובאם יאמר הדיין איך שרוצה להכריז עליו בבית הכנסת ע"י ש"ץ בלשון הזה שמעוני רבותי האי גברא פלוני חייב בדיני שמים מחמת שגרם הפסד לפלוני לכן צריך שיסור מעליו חיוב זה ועונשו מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק כ"כ בשם תשובת מוהר"ם מינץ סימן ק' ועוד כתב שם מי שחייב בדיני שמים ולא פרעו מותר לקרותו רשע א"כ סובר מוהר"ם מינץ דמותר לכפותו בדברים

שיטה ג מוהרש"ל בס' יש"ש הובא בש"ך סכ"ח ס"ק ב' כתב שאין לכפותו בדברים אפי' בלי כפיה ממש ולא הביא כלל שיטת הפוסקים הנ"ל, ולאחר העיון מצאתי דעת ראב"ן שנראה מתוכו כשיטת רש"ל דאי' שם בדף פ"ח ע"ב וז"ל ויודע עדות לחבירו ואינו מעיד לא מצי אמר מי יימר דכי אמינא ומסהידנא דמודה דלמא אשתבעי בשקרא ולהכי אפילו בדיני שמים לא ליחייב קמ"ל דחייב בדיני שמים אם אין כוונתו לכך וצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוין ולצאת את חבירו, כי יודע הקב"ה כוונתו לרעה או לטובה וכן בכל מקום שאמרו חייב בדיני שמים אם באו לב"ד צריכן להודיע אין אנו כופין אותך אבל צריך אתה לצאת ידי שמים כי דינו מסור לך כדי שיתן אל לבו וירצה את חבירו להוציא ידי שמים עכ"ל ומוכח דעתו כמ"ש רש"ל דאין כופין בדברים לקרותו רשע וכיו"ב כי אולי כוונתו לא הי' לדעה ולא עשה איסור כלל ובודאי גם מוהרש"ל מודה שב"ד מחויבין לומר הדין שמחויב לצאת ידי שמים כדי שידע הדין רק דסובר שאין לכפותו בדברים ולקרותו רשע ולהכריז עליו, ותמהני על מוהרש"ל וש"ך שלא הביאו דברי ראב"ן הלז לסייע

ב ולכאורה יש לומר מוהרש"ל ומוהר"ם מינץ אזלו לשיטתייהו לפי מה שיבואר לקמן בפרט ב' דעת מוהרש"ל דהיכי דמחויב לשלם רק לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה וכיון שאין עליו שום זכות כלל לכן אין לדוחקו בדברים כיון דעכ"פ עושה שלא מדעתו רק ע"י הכרח וכמו בתפס כיון שהוא שלא מדעתו ובע"כ מפקינן מיני' ה"ה דאין לדוחקו בדברים ומכ"ש בקריאת שם רשע או לפסלו לעדות, אבל מוהר"ם מינץ אזיל לשיטתו שכתב כנ"הג ג בס"ק כ"ו בשמו דלצאת ידי שמים מהני תפיסה אף שהוא שלא מדעתו א"כ יש עליו זכות לכן ראוי לכפותו בדברים אף שבעל כרחך מוכרח לקיים לא גרע מתפיס וגוף תשובת מוהר"ם מינץ אינו תחת ידי לעיין בו רק מה שנראה מס' כנ"הג

שיטה ד ועוד עלה בדעתי שמחלוקת מוהר"ם מינץ ומוהרש"ל תלי' במחלוקת קמאי ובתראי הובא בשו"ע ח"מ סימן י"ב סעיף ב' בהגהות רמ"א שכתב וז"ל ואין ב"ד יכולין לכוף לכנוס לפנים משורת הדין אע"פי שנראה להם שהוא מן הראוי ויש חולקין עכ"ל ועיין בב"ח וכיון שכתב רמ"א דעה קמייתא בסתם ודעה שני' בשם י"א משמע דסובר בדעה קמייתא כמ"ש בתשובת רמ"ע הובא בחלקת מחוקק בסימן א' ס"ק א' בשיטת המחבר וה"ה בשיטת רמ"א ועיין בש"ך יו"ד סימן רמ"ב בהנהגות א"וה ונראה דבר שמחויב לשלם לצאת ידי שמים כיון שאין החיוב מן הדין הוי כמו לפנים משורת הדין כיון שאינו מן דין ב"ד, ומשמע לשיטת רמ"א שסובר שאין לכוף ה"ה ונראה לי מ"ש הש"ך בסימן כ"ח סק"ב וז"ל ועיין ב"ח סימן י"א ס"ד עכ"ל טעות הדפוס הוא וצ"ל סימן י"ב סעיף ז' דשם כתב הב"ח דהלכה דכופין וא"כ רמז לן הש"ך ברמיזותיו דברינו הלז

אמנם המעיין במקור הדין אפשר לחלק דמקורו כובע בבית יוסף סימן י"ג שכתב וז"ל כתב רבינו ירוחם בשם הר"אש אין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני ותמהני על מ"ש המרדכי בפ"ב דמציעא דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין מהנך עובדי דמייתי ראי' מיני לא נזכר בהם כפי' עכ"ל ועיינתי במרדכי וראיתי כי מקורו על הא דאי' במס' ב"מ דכ"ד ע"ב ר' יהודא הוי שקיל ואזיל בתרא דמר שמואל בשוקא דבי דיומא א"ל מצוין כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בהם סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין וכתב על זה המרדכי וז"ל ואשכחא נמי בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוי כייפי להני כדאי' בפרק האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני ר' יוסף והודעת להם את הדרך וגו' וכן פסק ראב"ן ואבי עזרי דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל ובאגודה כתב קצת בשינוי לשון וז"ל בא ישראל ונתן סימנים מהו א"ל חייב להחזיר לפנים משורת הדין וכן אנו נוהגי' להחזיר וכן פסק ראב"י וראב"ן דכייפינן להחזיר היכי דהמוצא עשיר עכ"ל ועיין בב"ח בסימן י"ג וע"ע בהגהות מיימונ' בפרק י"א מאבדה ס"ק ג' ומה שהביאו ראי' מב"מ דפ"ג ע"א היינו עובדא דרבה בב"ח תברו לי' הני שקולאי חביתא דחמרא שקיל לגלימייהו אתי א"ל רב הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים ולולי דברי רבינו ב"י י"ל דלא פליגי הפוסקים לפמ"ש תוס' במס' כתובת ד"ע ע"א ד"ה יוציא א שיש ב' מיני כפיה או כופין בדברים או בע"כ ע"י שוטים וכמו כן בדיני ממונות דנחתינן לנכסים והיינו ע"י מעשה וא"כ יש לישב קו' ב"י מה שהקשה על המרדכי דלא נזכר בש"ס כפיה די"ל כוונת המרדכי ז"ל הוא רק כפיה בדברים אבל לירד לנכסי כמו בחיוב ממון שמגיע על פי דין שב"ד כופין ע"י מעשה שכופין עד שתצא נפשו לשלם החוב כדאי' בכתובת דפ"ו ע"א או שיורדין לנכסים בזה לא כייפינן על לפנים משורת הדין וראייתי מפרק האומנין הוא כך כיון דפסק לו רב לשלם הוי כפיה בדברים כיון שאמר לו שכך הדין ולכן פסק דמותר לכפותו בדברים וא"כ י"ל דלא נחלקו שמ"ש בשם רבינו ירוחם שאין לכוף לפנים משורת הדין היינו ע"י מעשה אבל בדברים בעלמא מודה דכופין שוב מצאתי בתומים סימן י"ב סע"ק ד' שכתב כן והנאני שכוונתי לדעת הגדול והביא ג"כ מ"ש תוס' בכתובת ד"נ ע"ח ד"ה עשיתינהו שמבואר סמך וראי' לחילוק הלז ולכאורה פירוש הלז מוכרח בכוונת המרדכי ונראה שהמרדכי בעצמו מישב במתק לשונו הקדוש קו' ב"י הנ"ל כי לא נזכר בפי' לכן כתב וז"ל מצא כאן כו' חייב להחזיר וא"ל לפנים משורת הדין ואשכחנא בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים כו' יע"ש א"כ מדמה הך