שערי תורה חלק א טו

בשם בעל העיטור דאודייתא לא מהני כ"א במתנת שכיב מרע ולא בבריא יע"ש, וא"כ לפוסקים דמהני בבריא אודייתא א"א לומר שהוא מטעם חיוב שמחייב א"ע בדבר שאינו נו חייב ואמר אתם עדי דהא בבריא כעין אודייתא דא סור מהני והתם משמע שהי' רק דבורא בעלמא כדאי' שם ולא הי' מיחד עדים להשוות קנין עי"ז כמ"ש רמב"ם אע"כ דס"ל דמועיל הודאה כשמודה שלא הי' שלו מעולם אף על למפרע אף נגד עדי' אבל לעיטור לא מוכח ועכ"פ מוכח כן בדעת רוב הפוסקים הגם שראיתי בס' קצות החושן סי' מ' שיצא לדון בדבר חדש שקנין אודייתא לא מהני כ"א כשמודה בפני עדים ומיחד עדים ועדים משווי קנין כמו קרקע נקנה בשטר בעדים דעדים משווי קנין, ה"נ במלוה ובמטלטלין כשמודה בפני עדים ומיחדן משווי קנין, וא"כ י"ל שלא מוכח שחל הודאה על למפרע כי י"ל שמתחיל הקנין מכאן ולהבא אבל המעיין בתוס' מוכח דלא כדבריו ובדיבורא בעלמא מהני אודייתא וכן דעת הפני יהושע כמ"ש בס' קצות החושן בעצמו א"כ נראה אי הודאה לחובתו נגד עדים מהני אף למפרע במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' וכן יש להביא ראי' שנחלקו בדין הנ"ל הבעל התרומות עם הרב המגיד דהנה הרמב"ם כ בפ"ו מהלכות טוען הלכה ג' וז"ל מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו והמלוה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרעו הודאת בע"ד כמא' עדים דמי ואין המלוה חייב שהרי הוחזק כפרן וכ' ע"ז הראב"ד שאין צורך לזה הטעם יע"ש והרב המגיד כ' שמ"ש רבינו שאין המלוה חייב וכו' מכאן שהוא סובר כדעת קצת מפרשים שכל מקום שהוחזק כפרן א"צ המלוה לישבע ונ"ל ראי' מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע האיך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא וודאי אינו נשבע יע"ש וראיתי בגידולי תרומה שער ח' חלק א' הלכה ב' בקושי' הראשונים שהקשו בסוגי' דב"ב דף קכ"ח ע"ב למה לח ישבע המלוה ויטול בדין כל שט"ח הקשה ע"ז מדברי ה"המ הלז דהאיך אפשר לן להשביע את המלוה להכחיש העדים שאומרים שפרעו כולו כ' דאחרי הדקדוק נראה דפוסקים הללו לא סברי להאי דה"המ זלה"ה דכיון דהלוה גופא פסלינהו להני סהדי בטענתו הו"ל כמאן דליתנהו לענין שבועה בין להשביע הלוה או למלוה אי הוה שייך בי' שבועה וכן יש להוכיח ממ"שכ רבינו בשער י"א עכ"ד, ולכאורה נראה לפמש"ל בשם רש"י דהתורה האמינה ללוה לחובתו יותר מעדים ואפי' על גוף המעשה ונגדו לא האמינה התורה וכפסולים שווינהו רחמנא יוכל לישבע נגד עדים, וכמו שאם היו לפנינו עדים כשירים ועדים פסולים יכול להשביע להכחיש את הפסולים, אבל לפי מ"ש מהר"י בן ל"ב וב"ש שבגוף הענין נאמנים העדים והא דמחייבינן אותו לפרוע באומר לא לויתי אבאר לקמן בס"ד הואיל דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה שפיר כתב הרב המגיד שאי אפשר למלוה לישבע להכחיש את העדים דהא בוודאי נשבע לשקר, וא"כ נראה שבעל התרומות והרב המגיד נחלקו במחלוקת הנ"ל, מיהו לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ז בסופו לק"מ קו' ג"ת, וי"ל דגם בע"הת סובר כה"המ כמבואר למעיין, אך אין דברי הש"ך שם מוכרחין כלל ועיין בקצ"הח שם מיהו הראי' מאיסור גיורא יש קצת לדחות להמעיין שם היטב בסוגי' ובפוסקים הראשונים כי הוא ענין עמוק וכמו כן הראי' מפוסקי' הנ"ל יש לפקפק על דברי הש"ך, לכן אכתי צריך בדיקה וחקירה בש"ס ופוסקים לברר הדבר היטב בס"ד:

**(הג"ה ועיין תוס' ב"ק דף ק"ד. ע"ב ד"ה אגב כשמע דקנין אודייתא הוא רק קנין דרבנן ובתוס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה וליקנינהו משמע דמועיל מן התור' ועיין בטו"ז יורה דעה סי' קס"ח מה שנחלק עם מו"ז חמיו הב"ח אי קנין אודייתא מועיל להפקיע איסו' ריבית יע"ש

)** ו ברם בגוף דברי תשב"ץ ומהר"י ב"ל וב"ש יש לתמו' כמו ששמעתי מכבוד א"א מ"ו הגאון מ' אלעזר נרו מהא דאית' במס' שבועות דף מ"א ע"ב בההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא היו דברים מעולם אזיל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי' פרעיה רבא אמר כל האומד לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ופי' רש"י דכיון דלא לוה לפי דבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנים הם על הלואה ואין נאמנים על הפרעון דהודאת בע"ד כמא' עדים דמי יע"ש, וכן פסקו כל הפוסקי' כרבא כדאי' בח"מ סימן ע"ט, וא"כ בשלמא לשיטת רש"י שהודאתו מהני אף למפרע ונאמן על גוף הדבר א"ש אבל לשיטתם שהוא מטעם שמחייב א"ע מכאן ולהבא אבל בגוף הענין נאמני' העדים הא הכא לא התחייב א"ע כלל דהא אינו ורצה לשלם כי אמר לא לויתי, והוא תימא רבתא לשיטתם, וכן הרגשתי בעצמי קודם ששמעתי ולגודל חומר הקו' שלא יהיה הגאונים הנ"ל בהעלם עיין גמרא ערוכה אמרתי לישב, ואומר בסוגי' הלז יש לפרש בב' פנים, או שהעדים אמרו שראו שנתן לו המעות ואף שלא פירש שהי' לשם פרעון מסתמא הי' לשם פרעון ולא לשם מתנה כי מי שחייב לו לחבירו רו מעות שהלוה לו אנן סהדי שמן הסתם רוצה מתחילה לפרוע החוב ולא ליתן מתנה והחוב יהי' במקומו, וסברא זו מצינו בקמאי זלה"ה כמ"ש הר"אש במס' שבועות דף מ"ב ע"א סימן י"ט בסוגי' דסיטראי והובא בב"י חושן משפט סי' נ"ח יע"ש:

או שהעדים אומרים שבפירוש נתן בתורת פרעון, ומלשון הש"ס שאיתא אזיל אייתא סהדי דאוזפי' ופרעי' משמע שהיה בפירש לשם פרעון, וכן משמע מלשון הפוסקים שהדין כרבא אפי' אמרו בפירוש נתן לשם פרעון, ומצאתי בב"ח סי' ע"ט שכתב כן, והנה רבא סובר במס' כתובו' דף פ"ז ע"ב דפרע דייק דמיפרע לא דייק, וכ' בעל התרומות בשער י"א חלק א' סוף ס"ק ג' וז"ל אבל טענו חבירו בב"ד הלויתיך מנה ואמר לו חבירו הן ואח"כ הביא עדים שפרעום ביום פלוני חייב שהרי אין לו עדים על הודאתו שעשה עכשיו שהי' בטעות וכיון דפרעון מידכר דכירי אינשי שמא באותו פרעון משלו נתן לו או קנוניא הי' בינו לבינו יע"ש:

ולפ"ז יש לומר כעין סברתו לא מבעיא היכי שהעדים אינם יודעים אם נתן לשם פרעון רק שנתן סתם בוודאי א"ש כי לולי דבורו שטען להד"ם והי' מייתי רק סהדי שלוה ונתן אח"כ מעות למלוה בפניהם בסתם אף דלא פירש בפניהם לשם פרעון פטור מלשלם רק כיון שהוא אומר לא לויתי וכיון דפרע דייק א"כ מן הסתם זוכר אתה מפרעון ועל כל זה לא טען שפרע מוכח שהודה שאותו פרעון לא הי' לשם פרעון רק לשם מתנה דהא בוודאי יודע מנתינת המעות ונגד זה אין יכולין העדים להכחישו כי אולי הי' בלבו לשם מתנה ולכן נאמן לחובתו, אבל לזכותו א"נ במה שטוען לא לויתי שעל זה נאמנים העדים, ושפיר קאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ר"ל כיון שלא לוה לא פרע כמ"ש רש"י וגם נכלל בזה הלשון שמוכח מטענתו שמודה שלא נתן לשם פרעון דא"כ הי' לו לומר מפרע כיון שפרע דייק ולכן על זה נאמן שלא פרע דאין העדים יכולין להכחישו רק אפי' לפי מה דמשמע פשטא דמילתא, וכן הוא הדין באמת דבכל גווני חייב לשלם אף כשעדים מעידים בפי' שנתן לשם פרעון מ"מ ג"כ לק"מ לפי דברינו הנ"ל כיון דפרע מידק דייק וזוכר עכשיו מנתינת המעות ועל כל זה טוען לא לוה ואינו טוען שפרע מודה עכשיו שאותו פרעון שהי' נותן אז לשם פרעון מחל אחר כך למלוה ונתן למלוה אח"כ במתנה, וא"כ נותן עכשיו לשם מתנה, והוי כאומר שאותו פרעון לא יהי' פרעון, וא"כ אינו מכחיש העדים שהעדים אומרי' אמת שבאותו זמן פירש לשם פרעון רק עכשיו כיון שאינו טוען כן מוכח שמודה עכשיו שאחר כך נתן לו במתנה המעות וזהו בידו ונאמן על זה לחובתו, ומה שאומר לזכותו לא לויתי אינו נאמן, שוב ראיתי בס' אורים ותומים בסי' ע"ט ס"ק ג' שכתב וז"ל ועוד דהא דמחייבין אותו לפרוע וכי נחשדו שעדים משקרי' ח"ו רק ע"כ אמרינן דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה כמו שכתב בטענו חיטים והודה לו בשעורין דהוי מחילה יע"ש, ועיי"ש בכק"ד:

ודבריו מובנים היטב ע"פ דברינו הנ"ל וא"ש וצדקו דברי אחרונים הנ"ל מסוגי' דשבועות א"ש

פרט ב יבואר הוכחה מש"ס מס' ב"ב דהודאת בע"ד נגד עדים המכחישים אותו לא מהני למפרע

ז גרסינן במס' ב"ב דף ל' ע"ב ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר לי' מפלניא זבינתי' ואכלתי שני חזקה א"ל והא נקיטנא שטרא דזבני' לי מני' הא ארבעה שנין אמר לי' מי סברת שני חזקה תלת קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה וה"מ דאכלה שבע דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו ופי' רשב"ם שהיו לו עידי חזקה על שבע שנים מ"מ איצטריך רבא לומר עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה ולא הוי חוזר וטוען להכחיש דבריו הראשונים אפילו כי מייתי