שערי תורה חלק א יד

אינו אלים כל כך כי אינו יודע איזה טענה יכשר בעיני הב"ד כי לאו כל עלמא דינא גמירא, מש"כ היכא שבידו לעשות דבר אשר אין כח ביד שום אדם למחות בו, בוודאי אלים כח המגו הלז, וא"כ הכא דיש לו מגו דאי בעי יהיב או להתחייב י"ל דנאמן לומר שהלוה לו אף נגד עדים דמגו דאי בעי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין ואף אמנם שהמגו הוא רק על להבא מ"מ נראה דנאמן גם על למפרע, ולא דמי כלל לבעל שאמר גרשתי את אמתי למפרע שאפי' למ"ד שנאמן אינו נאמן רק על להבא ולא על למפרע כיון שיש נ"מ בזה לבעל שיהי' נאמן למפרע לענין זנות, משא"כ היכא דלא ניחא לי' בזה שיחול הענין למפרע אף דמגו ליתא על למפרע מ"מ לא הוי מגו לחצי טענה, ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הגדול הרמב"ן זלה"ה במס' ב"ב ד' קל"ד ע"א בהא דאיתא שם האומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשו הראשונים זלה"ה האיך מהמנינן לי' לגירושין הא אי מגרשה אסורה לכהן ועכשיו מתירה לכהן ועוד אף לישראל לא היה לן למשרי דמגו לחצי טענה לא אמרינן, ותי' שם הרמב"ן וז"ל ואיכא למימר דהתם היינו טענה דלא אמרינן מגו לחצי טענה כיון דאיהו לטענה זו איכוין לא אמרינין מגו לחצי וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דלא איכפת לבעל אם לא תנשא לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ מאמינן אותו שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה כיון שאינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן יע"ש, וה"ה כיון שכל רצונו ליתן לחבירו מה איכפת לי' אם החוב מתחיל מהיום או למפרע דהא במקום שחב לאחרים אינו נאמן לכן כשאומר בלשון הודאה נאמן על למפרע במגו שהי' מחייב על להבא כנ"ל דלא איכפת לי' וכיון שאתה מאמינו נאמן לגמרי שכדבריו כן הוא, ואפילו לחולקים על הרמב"ן י"ל דשאני התם כיון דבעל אוהב לאשתו כגופו חפץ בתקנתה בכל ענינים אבל הכא לא איכפת לי' ומה"ט נאמן גם על למפרע ונ"מ לענין קדושין כמשכ"ל להשיג על ב"ש בזה, ונראה לכאורה במקדש אשה ע"מ שיש לו מנה ביד פלוני שכ' הב"ש שלא מהני הודאת פיו כי הודאתו לא מהני למפרע, ולולי דבריו אפשר לומר בדרך משא ומתן בהלכה כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו ולא להורות אף לסניף בעלמא שאפילו אם יש עדים המכחישים על ממון, מ"מ נאמן על הממון למפרע במגו ולא הוי מגו לחצי טענה כיון דלא איכפת לי' למודה אם יחולו הקידושין או לא לכן מהני המגו לגמרי, ואולם לכאורה הא תברי בצידי' דהא באומר זה בני אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישין וכן הבעל שאמר גרשתי את אשתי ג"כ אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישים אותו מיהו יש לחלק בין היכי דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים דהתם כיון דצריך עכ"פ עדים, ושייך לומר מי יימר דיזדקקו לי' עדים וכדאיתא כיוצא בזה במס' קידושין דף ס"ג ע"ב גבי גר מי יימר דיזדקקו לי' הני תלתא ועיין תוספות במס' סוטה דף כ"ה עמוד ב' מעיין מה שכתב בס' הפלאה בחידושיו לקידושין שם, ובמס' שבת דף מ"ו ע"ב ומשנה למלך בפ' ד' מהלכות בכורות ה"א וחידושי רשב"א מס' יבמות דף פ"ח ע"א וס' שער המלך בפ' י"ג מאיסורי ביאה הלכה י"ג ובפרק ג' מהלכות יבום הלכה ה') משא"כ הכא דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים, י"ל מגו כזו אלים טובא מיהו דין זה הוא דבר חדש

וראיתי בטור ח"מ סימן רכ"ב לגי' בית יוסף נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי מדעתי ולזה שלא מדעתי אפילו כשיש עדים המכחישים אותו בזמן שמקחו בידו, ובע"כ משום מגו דבידו לעשות דבידו ליתן המקח לזה שאמר וא"כ מוכח כסברא הנ"ל דמגו דבידו לעשות ואין צריך לזה דעת אחרים מהני אפילו נגד עדים, אך מאור עינינו בית יוסף תמה עליו האיך נאמן במגו להכחיש את העדים וגם הפרישה כתב שיש גי' אחרת בטור ובטורי זהב כ' שיש ט"ס וא"כ מוכח מהפוסקים הנ"ל שכולהו ס"ל שאינו נאמן נגד עדים אפי' במגו דבידו לעשות ובע"כ הר"ן לא כתב כלל הנ"ל רק לענין חזקה וכן משמע מסתימת הש"ס ופוסקים דבכל גווני קיימ"ל דלא מהני מגו נגד עדים וא"כ בקידושין היכי שיש עדים כנ"ל אין המודה נאמן מטעם מגו וה"ה בממון גרידא א"א לומר מטעם מגו

ד שוב ראיתי שיש לשדות נרגא בדברי מהר"י בן לב וב"ש הנ"ל שא"א לומר הטעם דלכן מהני הודאת בע"ד לחייב את עצמו מטעם דהוי מתנה הא במתנה בעי קנין והיכי דבעי קנין לא מהני דבורו להשוות קנין, וגדולה מזו כתב רשב"א בפ"ק דקדושין הובא בש"ך ח"מ סי' קצ"ח ס"ק י' שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונים מן הקנינים אע"פ שפי' המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא יע"ש, ומ"ש הנ"י בשם רשב"א ור"ן לשון מתנה משום דאיירי בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מה איכפת לן אם הוא רק דיבור בעלמא כיון שהוא רוצה ליתן ואינו חב לאחרינא אבל לענין שמחויב ליתן וא"י לחזור מהודאתו בע"כ א"א לומר הטעם משום מתנה רק כוונת מהרי"בן לב י"ל כך דע"י הודאתו אנו רואים שרוצה לחייב א"ע מכאן ולהבא אף בדבר שאינו חייב דמהני לשיטת רמב"ם כשאומר חתם עדי והודאת בעל דין בממון בלא"ה איירי כשאומר אתם עדי דאל"כ יכול לטעון השטאה או השבעה כדאי' סימן פ"א ולכן אמרינן שכוונתו לזה החיוב וכן מוכרח לומר כוונת הב"ש לעיל במ"ש שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא והיינו שמתחייב את עצמו מכאן ולהבא מיהו לפ"ז לשיטת רמב"ן ורשב"א ופוס' החולקים על רמב"ם שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדים בלא קנין ובלא שטר הובא בש"ך ח"מ סימן מ' ס"ק ד' א"א לומר הטעם כמ"ש מהר"י בן לב וב"ש ובע"כ מוכח כרש"י ומ"ש בכ"י בשם הרשב"א והר"ן הטעם משום מתנה ר"ל כיון שעומד בהודאתו ונותן ואינו חב לאחרים מה איכפת לן בכך ממילא הוי מתנה, ותו ק' דהא בהודאה בפני ב"ד אין צ"ל אתם עדי וכדאי' בסי' פ"א סעי' ו' ובש"ך ס"ק נ"ו ואמאי אינו יכול לחזור הא לא היה קנין כיון שהוא מטעם החיוב, מיהו לזה י"ל כיון שהוא בב"ד הוי כמו אתם עדי אבל ראי' הנ"ל נכונה שבע"כ להפוסקי' החולקים על הרמב"ם א"א לומר כמהר"י בן לב וב"ש

ה העולה מדברינו מ"ש הב"ש אפילו אם אין עדים מכחישין אותו א"נ בהודאתו למפרע, הוא נגד דברי רש"י וכן משמעות הש"ס בכ"ד אך מה שיש לה להסתפק היכי דעדי' מכחישין אותו אם נאמן בהודאתו למפרע ועל גוף המעשה כי אולי רש"י מודה לזה ונ"מ רבתא לדינא במקדש את אשה ע"מ שחפץ שביד פלוני הוא שלו, ועדים אומרים שאינו שלו וא"כ אף אי נימא במ"ש החלקת מחוקק שיש לומר שסמכה דעתה על הודאתו מ"מ יש להסתפק אי הודאתו מועיל למפרע אף נגד עדים די"ל הא דכת' רש"י דמהני הודאתו היינו כשאין עדים מכחישין אותו דבהכי איירי קרא דכי הוא זה אבל אם עדי' מכחישין אותו לא חל החיוב רק מכאן ולהבא וא"כ אפשר לומר שאינה מקודשת והוא ספק רבתא לדינא

ולכאורה יש להביא ראיי' דבע"כ אפילו נגד עדים נאמן למפרע ועל גוף המעשה מהא דאי' במס' ב"ב דף קכ"ח ע"ב שלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין וכ' בתוס ד"ה נשבע דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבי מלוה ע"פ שהרי עדים מעידים שהשטר פרוע ואע"ג לדבריו עדים פסולים שהרי מכחישם ואמר שחייב מחצה מ"מ השטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה יע"ש, ואי נימא שבגוף הענין נאמנים העדים יותר מהמודה ומה שמחויב לפרוע מחצה משום דהוי כנותן מתנה מהיום ורוצה לחייב א"ע בב"ד כיון שמודה וא"כ הוי כופר הכל ואינו מכחיש לעדים דהא אם אחד תובע לחבירו מנה ונתבע כפר הכל רק שמתחייב א"ע בב"ד ליתן חמשים זהובים בתורת מתנה פטור משבועה דאורייתא כיון דאינו מודה במקצת הלואה וה"ה הכא אלא ע"ב שעל גוף ענין ומעשה האמינו התורה לבע"ד לחובתו יותר ממאה עדים ונאמן אף על למפרע, מיהו ראיי' זו יש לדחות לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ז דכיון דיש גם שטר ואיכא חזקה שטרך בידי מה בעי מהני להכחיש את העדים אבל בע"פ לא הוכחשו עדים כלל ואינו נשבע לכ"ע יע"ש אך דברי הש"ך אינם מוכרחים כלל ותמוהים למעיין היטב, ועיי' מ"ש בס' קצות החושן שם ס"ק י"ט

ואולם נראה שבדין זה במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דאית' במס' ב"ב דף קמ"ט ע"א איסור גיורא הי' לו תליסר אלפי זוזי בי' רבא ר' מרי ברי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי אמר רבא היכי לקנינהו ר' מרי להני זוזי אי בירושה כו' מתקיף לה ר"א בר"י דר"א אמאי לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודייתא וכתב בתוספת דף מ"ד עמוד ב' ד"ה דלא דאודייתא מועיל אפילו כשיש עדים שמכחישין אותו ועיי' ש"ע ח"מ סי' קי"ג ס"ב וכ' בנ"י בפרק מי שמת בשם חכמי פרובינציא אפילו בבריא מהני קנין אודייתא אם מחייב א"ע בלשון הודאה ובש"ות תשב"ץ ח"א סי' קנ"ג כ'