שערי תורה חלק א קמח

ב' שאין אדם מתחייב א"ע בדברים אפילו באתם עידי בלא קנין לק"מ קושי' דלא הוי דברים שבלב, הגם שגוף דבריו אינם מוכרחים אפי' לרמב"ם די"ל דרמ"בם מודה לשאר פוסקים היכי שרוצה להתחייב א"ע חיוב מחדש בעי קנין רק שסובר דאתם עידי הוי שמו קנין מ"מ סברא הלז מוכרח לחלק בענין דברים שבלב שיש חילוק בין אם הדיבור גורם קיום הדבר או שהדיבור מגלה מילתא, שוב ראיתי בש"כ סימן פ"א סוף ס"ק ו' משמע כא"ות בזה יעוש"ה ולפ"ז ממילא נראה באשה שאמרה מקודשת אני לפלוני אף שיש דררא דממונא לאבד זכותו, מ"מ כיון שאומר אמתלא הניכר אצלינו לאמת כמ"ש רא"ה בעצמו ואע"פי שאין ידועין לנו ולא הוי אנן סהדי ואינו בגדר אומדנא דמוכח טובא מ"מ כיון שעכ"פ ניכר אצלינו שאומרת אמת ונאמנת שהיתה פנוי' כי חזקת פנוי' מסייע לה, מה בכך שהי' דברים שבלב הא הדיבור שאמרה מקודשת אני לפלוני אינו גורם קיום הדבר שיחולו הקדושין על דיבורה שאומרת כן רק שמגלי מילתא שנתקדשה מקדם בפני עדים וכיון שנאמנת על זה שמעשה שקר היאך נוכל לומר שתהי' אגודה אצל זה בלא קידושין מחדש, ולא יעלה על דעת משום זכותו נכוף אותו לקדש מחדש כי מלבד שלשונו לא משמע כן אף גם הוא נגד הסברא, וא"כ מ"ש האחרונים זלה"ה בכוונת רא"ה דסובר דלא מהני אמתלא בממון לכן לא מהני אמתלא באומרת מקודשת אני לפלוני כנ"ל לענ"ד לא דמי כלל דהתם יש לומר הטעם דלא מהני אמתלא בממון, כיון דהוי דברים שבלב היכי דלא מוכח טובא ובאמת במוכח טובא יש לומר דדמי להשבעה, משא"כ הכא לא איכפת לן אי לא מוכח טובא דכיון שעכ"פ מוכח שהענין שקר שלא נתקדשה כיון שיש אמתלא הניכר' אצלינו שאומרת אמת שמסייע לחזקת פנוי' ועוד נלע"ד דבלא"ה לק"מ קו' הא"ות דאי' במס' גיטין דף ל"ב ע"א במתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ואמר גט שנתתי לך בטל ה"ז בטל ואם משהגיע גט לידה שוב א"י לבטל ומקשה הש"ס פשיטא ומשני לא צריכא דמהדר עלה מעיקרא לבטל מהו דתימא אגלי מילתא למפרע דבטלי' קמ"ל וכתבו התוס' בד"ה מהו וז"ל וטעמא דמילתא דמשום שבאותו שעה שהוא רץ לא נודעה דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוי לי' דברים שבלב ואינם דברים אע"ג שנאמן לומר כך הי' בלבי ואע"ג דבעלמא גבי ההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל בדין הוא דלא הוי דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עשאו כל מה שהי' יכול לעשות מ"מ עשאו כדברים שבלב עכ"ל משמע להדי' בעלמא היכי שעושה כל מה שהי' יכול לעשות ולא הי' יכול לפרש הוי דברים שבלב דברים דעיקר הטעם כיון שלא חשש לפרש וא"כ פשוט דאמתלא דהשטאה או השבעה לא הוי דברים שבלב כיון שלא הי' יכול להוציא בשפתיו שעשה כן דרך השטאה או השבעה כיון שרצה להשטות ולהשביע וע"ז גופא הוי אמתלא ולא דמי כלל וז"ב ותמהני על הא"ות שלא נחית לזה וא"כ גם בממון לא הוי דברים שבלב והדק"ל על שיטת הרא"ה זלה"ה, ולכאורה נראה מוכרח בכוונת רא"ה כמ"ש בפרט ג' שלא בעינן אמתלא שיהי' ניכרת לב"ד שיהי' רגלים לדבר רק כיון שלפי דבריה יש ממש באמתלא נאמנת כשאומרת מקודשת אני בסתם ולא אמרה לפלוני דלגבי נפשה נאמנת דסובר דהא דקיי"ל שווי' נפשה ח"דא לא חל החיוב על הב"ד לאפרושי מאיסורא רק שהאיסור חל על הבע"ד האוסר דבר המותר עליו לצאת ידי שמים וכיון שהיא אומרת שיוצאת ידי שמים בזה סגי הגם שדחוק קצת בלשונו, מ"מ ההכרח לומר כן וא"כ שפיר מחלק דהיכי דאמרה מקודשת אני לפלוני א"י לחזור באמתלא כזו והטעם די"ל דסובר דהודאת בע"ד לחובתו כדבר שבערוה דמי להודאת בע"ד לחובתו בממון כיון דילפינן דבר דבר ממון ואולם בעינן דומי' דממון דהודאה הוא לחבירו דחובתו הוא זכות לחבירו, בכה"ג גלי תורה דהודאתו עדיף מעדים כמ"ש רש"י דהוא מגזירת הכתוב דכי הוא זה סמכה תורה על מקצת הודאה וה"ה מכאן שהודאתו שוה לעדים ובעדים קיי"ל כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אפי' ע"י אמתלא כדאי' בח"מ סי' כ"ט, הגם שכתבתי בפרט ה' ס"ק י"ח לחלק בזה בשיטת ש"פ מ"מ י"ל רא"ה ל"ל חילוק הנזכר שם משא"כ היכי דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא בסתם ואין בו זכות לחבירו לא הוי כעין הודאת בע"ד בממון לא הי' החזקה ע"ז שיהי' הודאתה כעדים ולכן היכי שאמרה סתם מקודשת אני נאמנת באמתלא אבל היכי שאמרה מקודשת אני לפלוני דהוי בגדר הודאה לא מהני אמתלא לאבד זכותו כיון דהוי כאילו הי' עדים בדבר שכן הוא בעינן אמתלא שיהי' מבורר לנו שכן הוא ואינה נאמנת בדיבורה לבד לגרוע הודאתה דהוי כעדים, ולפ"ז יצא לנו דין מחודש אפי' לרא"ה היכי שיש רגלים לדבר לאמתלא אפי' באומרת מקודשת אני לפלוני מהני אמתלא ולא משמע כן ואולם שוב ראיתי די"ל בפשיטות כיון דהיכי דאמרה מקודשת אני לפלוני הודאה לחובתה לזכות לפלוני הוי כעדים ובעדים קיי"ל כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אפי' באמתלא שנראה לב"ד שאומרין אמת כדמוכח במס' סנהדרין דמ"ד ע"ב כמש"ל בפרט ה' לכן סתם הרא"ה דבכל גווני ל"מ אמתלא ומ"מ צ"ע כיון שגדולי אחרונים זלה"ה לא הבינו כן בכוונת רא"ה כמ"ש בפרט ה'

פרט ט יבואר היכי שאמרה אשה שהיא נשואה לפלוני אי יכולה לחזור אחר כדי דיבור כשנותנת אמתלא לדבריה הראשונים

כט יש לחקור היכי שאמרה אשה שהיא נשואה לפלוני אי יכולה לחזור מדבריה כשנותנת אמתלא לדבריה דיש מקום לומר דבכה"ג אפי' לחולקים על רא"ה מודו, דרא"ה מיירי באומר' מקודש' אני לפלוני שמודית שהי' רק אירוסין אבל בנשואין יש לומר מטעם אחר לא מהני אמתלא די"ל אמתלא לא מהני נגד חזקה והיכי שאמרה סתם א"א אני או אפילו אמרה לפלוני כיון שהי' רק קדושין גרידא לא זכה הבעל בנכסי אשה כלל אבל היכי מאמרה נשואה אני זכה הבעל בנכסי מלוג ובנכסי צאן ברזל שלה כדאי' בש"ס וברמב"ם בפרק י"ב מאישות ה"ג ובש"ע סימן ס"ט סעיף ג' וכל מה שתחת יד אשה הוא של בעל והוא מוחזק בכל נכסים וכיון שמיד כשהודית לו כל הנכסים שתחת ידה הם ברשות הבעל כי הודאתה לחובתה הוי כעדים ועיין במס' גיטין דף ע"ז ע"א דאמרינן חצירה מה שקנתה אשה קנתה בעלה, ול"ד למה דנחלקו בנדרים דף פ"ח ע"ב כמבואר שם לכל מעיין החילוק ומיקרי הבעל מוחזק בכל נכסיה בכל מקום שהם כי אפי' מטלטלים המניחים ברשותה כיון שגם רשותה הוא רשותו נקרא מוחזק יש לומר דלא מהני אמתלא להוציא ממון מחזקתו וכיון שלא מהני לענין ממון כמו כן לא מהני לענין איסורא כמ"ש בנ"בי סימן ס' כי סברא זו מוכרחין אנו לומר כן בלא"ה לשיטת רא"ה ודוקא באמרה מקודשת אני לפלוני שעל ידי דיבורה עדיין לא זכה הארוס בנכסיה לענין שיהי' מיד שלו ועדיין עומדים ברשותה עד שתנשא לו סוברים החולקים על רא"ה דמהני אמתלא לסייע למוחזק אבל היכי שאמרה נשואה אני לפלוני כיון דהודאת בעל דין לחובתה הוי כעדים ואם הי' עדים שהיא נשואה אזי הי' הבעל מיד זכה בעדותן בכל נכסי אמה בכל מקום שהם הם ברשות הבעל ה"ה ע"י הודאתה ל"מ אמתלא נגד המוחזק כי אלים חזקת ממון ולא דמי להסוברי' דמהני כל אמתלאו' בממון כמש"ל בפרטים הקודמים דהתם אמתלאות הוא לסייע להמוחזק בממון ופלוגתייהו הוא רק בארוסה דלע"ע אין לבעל רק זכות שיהי' בנכסיה לאחר נשואין לא מבעי' לפי מה שכתבתי לעיל בפרט ג' בפירוש אמתלא של"ב ניכר לבד רק אפי' לפירש האחרונים זלה"ה שב"ד מבינים ומכירין שאמתלא אמת מ"מ כיון שאין ידוע לב"ד בתורת ודאי רק רגלים לדבריה י"ל דל"מ אמתלא להוציא ממון דהא אפילו רובא לא מהני להוציא ממון דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב בממון שבא לידו מדעת הבעלים כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שכתבו תוס' במס' ב"ב דף ס"א ע"ב בד"ה אדעתא דאזלינן בתר המוחזק במעות עתה אעפ"י שמתחילה הי' של לוקח וה"ה אזלינן בתר המוחזק בממון עכשיו שהוא הבעל שעל ידי הודאתה הוא מוחזק כיון שמדעתה נתנה לו הנכסים ועיין בתוס' כתובת דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר (זולת בקרקע אזלינן בתר חמ"ק) אמנם לכאורה יש סתירה לזה ממ"ש רמ"א בא"העז סי' קט"ו בשם הגהות מרדכי שכתב במס' קדושין בפ"ג וז"ל נשאלתי על אשת איש שאמרה נבעלתי ברצון וכתבו תוס' שאם רצה הבעל לקיימה ולומר אינה מאמינה הרשות בידו וראי' משלהי גדרים האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה ואינה נאמנת אבל מספקא לן אי מצי לאפוקה בלא כתובה אי לא נראה לפי משנה ראשונה נאמנת ומפקעת אע"ג שחזרו לומר תביא ראי' לדבריה ואינה נאמנת לא בשביל טובתה אמרו כן אלא בשביל טובת הבעל כדמפרש טעמא שלא תהא תולה עצמה באחר ומקלקלת את בעלה הלכך