שערי תורה חלק א קמז

דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת וכן הר"ן בכתובת דף ע"ט אזיל בשיטה זו לחלק בין אומדנא דמוכח טובא דהוי כאנן סהדי, ולאומדנא דמוכח סתם, שכתב שם וז"ל דאומדנא דמוכח כי הכא שאני דלאו דברים שבלב לבד הן אלא דברים שבלב כל אדם יע"ש וכ"כ הריטב"א במס' קדושין דף נ' ע"א בד"ה הא ואולם להבין ולידע מה הוי אומדנא דמוכח טובא הדבר צריך בחינה ונמסר לחכמים כמ"ש הפוסקים ובארתי בס"ד בכלל אומדנא, וא"כ יש לומר לפי דעת כמה פוסקים המובא בח"מ סימן פ"א סעיף ט"ז דטענה שלא להשביע הוא רק כשמודה מעצמו אבל אם תבעו והודה אין יכול לפטור בטענת שלא להשביע, ועיין בסמ"ע ס"ק מ"א וש"כ ס"ק מ"ב גדולה מזו דעת הרמב"ם דכל שהודה בפני התובע א"י לפטור בטענת שלא להשביע ויש לומר שחקרו חכמים בדעת בני אדם מכח השכל והדעת של תורה מכרעת דמאן דיזיף בצנעה יזיף כדאי' בב"ב דף מ"ב ע"א לכן מלוה על פה אינו גובה מלקוחות מהאי טעמא כי היכי דלא ליתזלי נכסי פי' רשב"ם מבקש שלא לפרסם הדבר כדי שאם יבוא למכור קרקע לא יבינו העולם שהוא דחוק לפרוע מעות ולא יקחו ממנו ביוקר, וא"כ אנן סהדי שדרכי בני אדם אם באמת חייבים אינם רוצים לגלות ולפרסם מעצמם היכי שאין להם הכרח המכריח לכך וכיון שלא תבעו שום אדם רק מעצמו בא לפני עדים והודה שחייב מעות אנן סהדי שכוונתו הי' שלא להשביע ועיין במס' ב"ב דף ל"ט ע"ב בהא דפליגי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן מחאה בפני שנים ר' אבוהו אמר ר' יוחנן מחאה בפני שלש ומסקינן אבע"א דכולא עלמא מחאה שלא בפניו הוי מחאה והכא בהא קמפלגי מאן דאמר בפני ב' קסבר סהדותא בעינן ומאן דאמר בפני ג' קסבר גילוי מילתא בעינן וכתבו תוס' בד"ה סהדותא וז"ל ואי לאו משום סהדותא הוי סגי בחד דחברך חברא אית לי' ואע"פי שלשון הרע אינו נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם, ומ"ד בפני שלשה בעי גילוי מילתא כמו בלשון הרע יע"ש נשמע אפי' בשנים נתפרסם הדבר, והא דמלוה ע"פ בעדים אינו גובה מלקוחות הרי דליכא קלא, ז"א הא אפי' בהרבה עדים אינו גובה מלקוחות וכבר הקשו כן בתוס' שם בד"ה לית וכתבתי לעיל בפרט ו' לתרץ שאין יכול להוציא מלקוחות דיכולין לומר אנן לא שמענו דאף דברוב פעמים אית לי' קלא דבר הנעשה בפני שלשה מ"מ לפעמים אין לו קול וא"א להוציא מן המוחזק כמו כן יש לומר האי טעמא בשני עדים, וכיון שע"פי רוב מפרסמים העדים כמ"ש תוס' דאפי' בחד הוי סגי מכ"ש בשני עדים לא הי' לזה להודות בפני עדים שחייב ממון כיון שלא תבעו שום אדם לכן אמדו חכמים דעת בני אדם כשבא לפני עדים והודה מעצמו איכא אומדנא דמוכח טובא והוא בגדר אנן סהדי שאמר כן שלא להשביע ובכיון רצה שיפרסמו העדים שאינו עשיר לכן הוי אמתלא ולא הוי דברים שבלב כיון דהוא דברים שבלב כל האדם דאנן סהדי שכיון לכך ולא הי' חש לזה דלמא יאמרו כן להתובע ויתבע ממנו בב"ד כי הי' מוחזק הבע"ד אצלו לנאמן וכשר סלא יתבע אותו כיון שבאמת לא לוה לא יהי' גזלן דאחזוקי אינשי בגזלן ל"מ כי רוב ישראל הם כשרים וסמך על זה במה שהודה, ולפ"ז נראה לומר בממון דוקא אמתלא דלא מוכח לנו טובא שהאמת כמו האמתלא הוא דלא מהני כי אף שיש רגלים לדבר שכן הוא מ"מ כיון דלא הוי בגדר אנן סהדי הוי דברים שבלב ואינם דברים אבל אם יש לנו אומדנא דמוכח טובא ואנן סהדי שאמתלא אמת מהני אפי' בממון ומ"ש טענת שלא להשביע או שאר אמתלא ולא הי' צריך בש"ס להזכיר כי הוא מילתא דפשיטא בהרבה דוכתי דאנן סהדי מועיל רק דקמ"ל במס' סנהדרין דרין דכ"ט שם אפי' השבעה בנידון דקב רשו שהי' נראה מדבריו שכיון להחזיק עצמו עשיר כי הי' קורין עליו קב רשו ואמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני וה"ה שאר אמתלאות וגם קמ"ל טענת משטה אף דל"מ באיסורין כדאי' ברמב"ם בפרק ד' מאיסורי ביאה הלכה י' שאם אמרה דרך שחוק אמרתי לך תחילה אינה נאמנת אפ"ה מהני בממון ומכ"ש אמתלא דמהני באיסורין שמהני בממון ומוכח כמוהרשד"ם ומוהר"ש הלוי הנ"ל בפרט הקדום והיינו באמתלא דמוכח טובא שכן הוא

כח ומעתה נבוא לנידון דידן, בדין שחידש רא"ה זלה"ה היכי שאמרה מקודשת אני לפלוני כיון שיש בו דררא דממונא לאבד זכותו ל"מ אמתלא לולי דבריו זלה"ה יש לדון בדבר דבנ"ד סגי באמתלא היכי שיש לנו רגלים לדבר שאומרת אמת ואינו משקרת אף שלא מוכח טובא שיהי' בגדר אנן סהדי וכיון שבע"כ בעינן אמתלא שיהי' רגלים לדבר לב"ד שיש ממש כמ"ש בפרט ג' שכן הבינו האחרונים זלה"ה ראוי לומר שיועיל אף בענין הנוגע לממון והטעם דלא דמי לממון גרידא דבעינן אמתלא דמוכח טובא עד שיהי' בגדר אנן סהדי ומוכח לכל העולם כדי שלא יהי' דברים שבלב משא"כ הכא ראוי שיועיל רגלים לדבר שהענין אמת ואפי' דברים שבלב מהני וברורא דמילתא כך הוא, דהמעיין במס' קידושין דף נ' ע"א יראה דדברים שבלב לא הוי דברים רק היכי שהדיבור שהוציא עכשיו הסותר למחשבתו יוכל לפעול ענין שרוצה לעשות ואינו מגלה דבר הנעשה מקודם, כעין האי גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי דהדיבור שאמר שמכר סתם פועל וגורם למכירה וכמו כן מה שרוצה להביא ראי' מקרבן וגט, ג"כ הדיבור שאומר עכשי' שמקריב קרבן ומגרש לרצונו פועל וגורם שיהי' המעשה נגמר, וכ"כ היכי שאמר לשליח הבא לי מן החלון אע"פי שאמר לא הי' בלבי אלא על זה ונאמן על כך כדאי' שם דהו"מ לומר נזכרתי מ"מ אזלינן בתר הדיבור שעושה עכשיו פעולה כי כן הוא חוקת התורה דבר אשר הדיבור לבד עושה עכשיו פעולה שרוצה לעשו' אף שמחשבתו סותר לא הוי דברי' שבלב דברים, וכיו"ב הוא בנדרים דף כ"ח היכי דלא מוכח דברים שבלב לא הוי דברים ועיין בפירש הר"אש במתני' בד"ה הרי משא"כ היכי שהדיבור שאומר עכשיו לא יוכל לפעול כלל רק שמגלה מילתא בעלמא בדיבורו מה שנעשה הי' מקודם ומחשבתו הי' בהיפך ואח"כ אמר לנו שכן הי' מחשבתו להיפך ויש לו אמתלא הרגלים לדבר שכן הוא עד שנראה לכו שאומר אמת שכן הי' כמו שהיה מחשבתו אפילו דברים שבלב הוי דברים כי מה בכך שהוציא בשפתיו מתחילה מ"מ כיון שאין הענין אמת כמו שהוציא ועל זה יש לו נאמנות מכח אמתלא לא מהני מה שהוציא בשפתיו, ואולם לפ"ז לק"מ קו' הא"ות הנ"ל בפשיטות דלכן מהני טענה השטאה או השבעה כיון שחקרו חכמים בדעת בני אדם שכן הוא ונאמן הנתבע על זה שכן הי' בלבו וגם מצד שהוא מוחזק אפי' בספק אין מוציאין מיד המוחזק מכ"ש שיש רגלים לדבר מה בכך דהוי דברים שבלב הא מה שהודה לחבירו הוא רק גילוי מילתא שמגלה שנעשה מעשה הלואה ואם הלואה שקר לא יכול בדיבור לפעול כלל כיון שאומר רק שלוה והא ע"ז נאמן שהלואה הוא שקר כיון שנותן אמתלא ונאמן על גוף המעשה אפי' דברים שבלב הוי דברים בכה"ג ואין לו דמיון כלל לסוגי' דהתם, אך לאחר העיון קצת נראה שהגאון בעל א"ות זלה"ה דק שפיר דהנה בש"ע סימן פ"א סעיף א' איתא אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר תנהו לי והשיב משטה הייתי בך צריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות וכתב בסמ"ע וש"ך סק"ב כלומר נשבע שאין חייב לו כלום ושכיון להשטות דפשיטא שצריך לישבע שאינו חייב לו כלום כשזה תובע שיש לו בידו דמה בכך דכיון להשטות מ"מ אם בלא"ה חייב לו פשיטא דצריך לשלם לו, והא דלא סגי בהך שבועה דאין חייב לו י"ל מסתמא ודאי חייב לו ואין אנו מאמינים לו שאין חייב לו, ותמה על זה בס' הנ"ל דאיך שייך דאין אנו מאמינין לו הלא ישבע דאינו חייב לו ואם אנו חושדין דישבע לשקר אף על זה ישבע לשקר ומה אולמא הך שבועה מהך שבועה ולכן תירץ על קו' הנ"ל לפמ"ש מחבר סימן מ' סעיף א' בשם רמב"ם דיכול לחייב א"ע באמירת אתם עידי אף דלא הי' חייב מעולם רק אמירת פיו מתחייב לכן ברור ה"ה בלי אמירת אתם עידי רק כשכוונתו הי' להתחייב ולא בדרך השטאה מתחייב דאמירת אתם עידי אינו מועיל לגוף החיוב רק שלא יוכל לומר משטה הייתי אבל אם באמת כוונתו לחייב בלא השטאה ה"ז מתחייב כאילו אמר אתם עידי ולכן שכ"מ מתחייב אע"פי שלא אמר אתם עידי מפני שאין אדם משטה בעת מיתה הרי דגוף התחייבות לא תלי' כלל באמירת אתם עידי רק לשלול טענת השטאה הא אם לא נתכוין להשטות מתחייב וא"כ א"ש דצריך לישבע בפרטות שכיון להשטות דאף דאינו חייב לו כלום אלא לא כיון להשטות מתחייב לו באמירת פיו עכשיו ואח"כ הביא סמוך לזה קו' הנ"ל כיון דבפיו מתחייב מה בכך דבלבו הי' להשטות הא הוי דברים שבלב ולפי דבריו שפיר דק בקושיתו דהא ע"י הודאתו שהוציא בשפתיו חל החיוב מעכשיו דהוי כמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב ואינו מגלי מילתא הנעשה מקודם כי הדיבור לבד יכול לפעול דמי ממש לסוגי' דקידושין דבכה"ג לא הוי דברים שבלב דברים ובאמת לשיטת הרמב"ם ורשב"א המובא בש"ך סימן מ' ס"ק