שערי תורה חלק א קמו

מקודשת סתם דלא הוי רק איסורא אבל לפלוני דהוא חוב לאותו פלוני יש לו דין ממונא ובממון לא מהני אמתלא כלל: אמנם לפ"ז לכאורה קשה שיטת רא"ה דהנה במס' קידושין דף ס"ה ע"ב מקשה רב אשי לרב כהנא דסובר המקדש בעד א' אין חוששין לקדושין כו' מאי דעתך דילפית דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד ומשני התם לא קא חייבא לאחרינא הכא קא חייבא לאחרינא, וכבר בררנו בכלל ה' פרט א' דעת הרבה פוסקים דהא דשווי' נפשה ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים א"כ קשה בעין קושי' הש"ס אמאי איתא בברייתא באשה שאמרה אשת איש אני נאמנת אפילו אחר כדי דיבור לומר פנוי' אני אם נתנה אמתלא לדבריה היכי שלא אמרה לפלוני כיון דהוא רק איסורא מה בכך הא כיון דהוי דבר שבערוה להתיר אשה לעלמא נימא כמו בממון היכי שהודה לחובתו אף שיש לו אמתלא להודאתו לא מהני רק טענת השטאה והשבעה כנ"ל ה"ה בדבר שבערוה גרידא נימא ג"כ הודאתה לחובתה הוי כעדים ולא מהני אמתלא לחזור מהודאתו וצריך לומר דבכה"ג כשמודה בדבר שבערוה לחובתו ואינו מייחד לאיש המיוחד לא ילפינן מממון דהתם בע"כ מייחד הודאתו לאיש מיוחד דלא שייך הודאה בממון כשאינו אומר למי חייב

כו ואולם לענ"ד שיטת רא"ה, ומוהר"א חסון תמוהין, דהנה לעיל בפרט ג' הבאתי דעת הרבה פוסקים ומכללן הרא"ה כפי מה שפירשו רבותינו האחרונים זלה"ה גם באיסורא גרידא בעינן אמתלא הניכר לב"ד שרגלים לדבר אמתלא אמת והיינו כעין מעשה שקפצו עליה בני אדם לקדשה שהי' ידוע לנו שהיו מתחילה אנשים שאינם מהוגנים ואח"כ הי' מהוגנים דהוי רגלים לדבר, א"כ באמתלא כה"ג אמאי לא יועיל בממון לומר אמתלא זו לחזור מהודאתו כיון שהוא מוחזק בממון ויש רגלים לדבר שאמתלא אמת הא אפילו אם רוב מסייע להמוציא לא מהני להוציא ממון מחזקתו וכ"ש בשרגלים לדבר מסייע למוחזק בממון ובנידון דמהני באיסורא ראוי שיועיל בממון ולפענ"ד הוא קו' אם מהני אמתלא דהשטאה או השבעה אף שאין לנו רגלים לדבר באותו נידון שהי' כן כדמוכח במס' סנהדרין דף כ"ט ובחושן משפט סימן פ"א שסתמו דבריהם ולא אשתמיט לומר שיהי' לנו רגלים לדבר באותו איש שאומר דרך השטאה והשבעה אדרבא ממעשה בקב רשו מוכח מלשונו שרצה להשביע א"ע שאינו חייב רק להם, כי הי' קורין עליו קב רשו כמ"ש רש"י מלא קב שטרות יש עליו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני רק כיון שדרך העולה לומר כן תלינן בהאי גברא שאמר כן ג"כ מכ"ש כשיש רגלים לדבר באותו נידון שהאמת הוא כמו שאומר אאמתלא שראוי לומר שיהי' נאמן ומה שכתב הוכחה כיון שלא נזכר בש"ס ופוסקים רק אמתלא דהשטאה והשבעה משמע שאר אמתלאות ל"מ בממון לענ"ד ז"א הוכחה די"ל כל אמתלאות שבעולם דלא מהני רק כשיש רגלים לדבר בודאי מהני בממון כמו באיסורא בדבר שבערוה דדבר שבערו' וממון יש להם דין אחד לענין דבר שצריך ראי' כמו הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"ה בדבר שבערוה ה"ה לענין אמתלא יש להם דין אחד רק קמ"ל הש"ס לרבותא אפי' השטאה או השבעה דליכא רגלים לדבר באותו נידון שהודה על דרך זה מ"מ כיון שכן מנהג העולם הוי אמתלא בממון וא"כ מ"ש רא"ה באומרת מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא בע"כ הפירוש אפי' כשיש רגלים לדבר קשה הא אפי' בממון בכה"ג שיש רגלים לדבר ראוי שיהי' מועיל אמתלא לסייע למוחזק ולפי פירושינו בפרט ג' בפירוש אמתלא א"ש אבל לפי הבנה הפשוטית כמו שהבינו רבותינו אחרונים זלה"ה קשה להבין שיטת דא"ה וסיעתו וראיתי בש"ות נודע ביהודא סימן ס' שכתב לפרש כוונת רא"ה ע"פי מ"ש החלקת מחוקק בסימן קי"א סע"ק כ"ב במאי שכתב המחבר באשה שהודית שזינתה ברצון אינה נאמנת לאוסרה על בעלה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה וכתב רמ"א ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחילה כן נאמנת והוא בשם הגהות מרדכי ובח"מח ס"ק כ"ב כתב וז"ל יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן, ולא ניחוש שמא למדהו לטעון אמתלא זו ואע"פי שאשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני נאמנת אפי' לאחר זמן כשנותנת אמתלא שאני איסורא מממון והודאת בעל דין כמאה עדים ומה מועיל אמתלא להוציא ממון מבעלה עכ"ל וסובר רא"ה ג"כ כח"מח דלענין ממון לא מהני אמתלא וכי היכי דלא מהני לענין ממון ה"נ לא מהני לענין איסורא דבהדי ממון ודוקא באומרת אשת איש אני סתמא דליכא דררא דממונא בהדי איסורא כלל מהני ולפ"ז היינו דוקא במודה בב"ד או בעדים ואמרה אתם עידי דלא מהני בממון אמתלא, אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמרה אתם עידי גם לענין זכות וחובה שבממון מהני אמתלא ולא קאי הרא"ה רק באתם עידי או באמרה בב"ד עכ"ד ולא הבנתי דבריו הנעימים הא החלקת מחוקק וב"ש ס"ק כ"ד כתבו להדי' דוקא לאחר שיצא מב"ד דיש לחוש שמא למדהו לטעון כן אבל כשהם בב"ד יכולה לחזור ע"י אמתלא כמו שמפורש ברמ"א הנ"ל והוא מהגהות מרדכי, ומשמעות לשון ח"מח וב"ש נראה להדי' שאינם חולקים על רמ"א רק שכתבו דין בפ"ע והא לרא"ה מבואר להדי' אפילו כשהם עדיין בב"ד אם הוא לאחר כדי דיבור א"י לחזור אפי' ע"י אמתלא ולשיטת ח"ממ אפי' תכ"ד, ואף אם נדחוק שהגאון זלה"ה הבין בכוונת ח"מח כיון שכתב שאני איסורא מממון והודאת בע"ד כו' משמע שחולק על רמ"א וסובר דאמתלא ל"מ בממון אפי' כשהם בב"ד אם הוא לאחר כד"ד דהודאה הוי כעדים, מ"מ אין דמיון להתם דהא ח"מח כתב הטעם מה מועיל אמתלא להוציא ממון מבעלה, והיינו דוקא כשבא להוציא ממון מחזקתה, אבל לסייע להמוחזק י"ל דמודה דמהני אמתלא והכא בנידון דרא"ה האמתלא הוא לסייע לחזקתה דתוקמי אחזקת פנוי' כמו שהיתה עד עתה והבעל רוצה להפקיע מחזקתה ע"י דיבורה שאמרה מתחילה מקודשת אני לפלוני שפיר י"ל דמהני אמתלא שאמרה אח"כ שתהי' פנוי' כמקדם ויותר הו"מ הגאון זלה"ה לומר בקיצור דרא"ה סובר דבממון ל"מ אמתלא רק השטאה והשבעה, אף שהוא לסייע לחזקה, ותו קשה לפי סברת הגאון זלה"ה שנראה שהבין דאמתלאות דעלמא עם אמתלא לה דהשטאה והשבעה שווין כמו שנראה בקו' שהקשה וע"ז תירץ הקו' עפ"י דברי ח"מח וכתב שרא"ה מיירי כשאמרה אתם עידי או בב"ד למה הביא כלל דברי ח"ממ שאין ענין לנידון של רא"ה הא הו"מ לתרץ בקיצור שמיירי שאמרה אתם עידי או בב"ד דל"מ אמתלא בממון כדאי' בסימן פ"א ואולם באמת מסתימת לשון רא"ה משמע שמיירי בכל גווני אף שלא אמרה אתם עידי ולא בב"ד וכן משמעות כל אחרונים זלה"ה, שהביאו דבריו וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' אמאי ל"מ אמתלא שלה לסייע לחזקתה שאין יכול אותו פלוני להוציאה מחזקתה ולזכות בה וצ"ע

פרט ח יבואר בהן דינא דרא"ה זלה"ה כמה שסובר דל"מ אמתלא באיסורא דאית בי' ממונא מה שיש להקשות על זה וגם יבורר כלל חדש בענין אמתלאות

כז אמר המחבר כדי לברר הדין הלז שחידש לן רא"ה על בריו, נתתי אל לבי להבין המקור הדין באמתלא דהשטאה או השבעה שמועיל בממון ומתוך כך יבורר נידון שלפנינו לכאורה יש לחקור על גוף הדין דקיי"ל בחושן משפט סימן פ"א במודה בפני עדים ולא אמר אתם עידי לא הוי הודאה משום טענת השטאה או השבעה הא קיי"ל במס' קדושין דף מ"ט ע"ב דדברים שבלב לא הוי דברים וא"כ מה בכך שנאמן ע"י אמתלא דהשטאה או השבעה שכן הי' בלבו בעת שהוציא בפיו הא הוי דברים שבלב וכיון שהודה הודה וכבר קדמני בזה הגאון ז"ל בספר אורים ותומים בסימן פ"א ס"ק ב' שכתב וז"ל ובתשובה הארכתי למה לא אמרינן כיון דבפיו מתחייב מה בכך דבלבו הי' להשטות הא קי"ל דדברים שבלב אינם דברים וצריך לומר כיון דרגילות להשטות לא הוי דברים שבלב דדברים שבלב הוי היכי דפה סותר הלב אבל כאן הכל שווין דגם בפיו הוא רק דרך שטות ושחוק ואין פיו סותר כוונת הלב כלל עכ"ד, ואכתי קשה אמאי מהני טענת השבעה הא סותר כוונת הלב למה שאומר בפיו, ונראה דהנה בתוס' במס' קידושין שם, ובהר"אש במס' כתובות דף צ"ז ע"א סימן ט' ביאר יותר. שיש שלמה ענינים: א) היכי שאין הענין מוכח על דעתו אי לאו דאתני לא מועיל גילוי דעת עד שיתנה בפירוש וכיון דבעי תנאי בעי נמי תנאי כפול: ב) יש דברים שאפילו גילוי דעת לא צריך משום דאיכא אומדנא דמוכח טובא דאפילו לא גילה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי אכוין: ג) בזבין ולא אצטרכי זוזי והאי גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל אע"ג דגלי דעתי' מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גילוי דעת בשעת מעשה