שערי תורה חלק א קמה

חזקה המסייע שלא תפקיע א"ע בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימי' ובלאו דברינו ההכרח לומר כן מ"מ מיגו ליכא דניחא לה למיטען פנוי' אני מלומר גרושה אני כי עכ"פ אצל העולם יהי' טענתה טענה דלא שכיח כיון דליכא קלא כי בסברא זו דחינן כמה מגות שאין רצון בע"ד לטעון טענה שלא יאמנו אצל העולם בוחרות לחזור מדבריה ולומר פנוי' אני בצירוף אמתלא שיש לה וא"ש ובזה נפשט מה שנסתפק באורים ותומים בסימן פ"ב בכללי מגו סע"ק ל"ה שם אי אמרינן מגו במקום רוב, ובהנ"ל מוכח דלא אמרינן דהא קיי"ל דאין הבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי במגו דבידו לגרשה משום דאם איתא דגירשה אית לה קול וזהו הוי רק רובא שע"פי רוב אית לי' קול ולא מהני אפי' מגו דבידו לעשות דאלים טובא כמ"ש הר"ן במס' קידושין דף ס"ד ע"א מכ"ש מגו דאי בעי טעין היכי שטענה שטוען עכשיו הוא נגד רוב דלא אמרינן

כד ודע בדברינו הלז יש ליישב קו' תוס' במס' ב"ב דף ל"ט ע"ב בהא דאי' שם מאן דאמר מחאה בפני שלשה סובר כרבה בר ר' הונא כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לי' בי' משום לישנא בישא, וכתבו תוס' בד"ה לית וז"ל דקלא אית לי' וסופר שידע אע"ג דמלוה על פה אפילו בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית לי' קלא כו' יע"ש ולפמ"ש א"ש דיש לחלק דבקרקע כיון דאזלינן בתר חזקת מרא קמא כדאי' במס' ב"מ דף ק"ב ע"ב ותוס' במס' כתובת דף כ' ע"א ד"ה ואוקי וכיון שאי אפטר להיות מערער על שדה שמוחזק אידך רק כשיש עדים להמערער שהי' שלו בוודאי וא"כ גוף הקרקע כל זמן שאין למחזיק שטר מכירה או הוכחה ברורה שקנאה נשארת הקרקע בחזקת המערער לכן הוי מחאה בפני שלשה מחאה כיון שעל פי רוב פעמים הנעשה בפני תלתא מפרסמים לקלא מסתמא גם הם עשו כרגילות ולכ"ע היכי דרוב מסייע להמוחזק הולכין בממון אחר רוב דע"כ לא פליגי רב ושמואל במס' ב"ק דף מ"ו ע"ב רק היכי שרוב בא להוציא ממון מחזקתו והכא הרוב מסייע להמוחזק שהוא המערער שיש לו חמ"ק דתפיסה ל"מ בקרקע ולכן מפיר יוכל המערער לטעון שהי' לך לזהור בשטר כי מן הסתם עשו השלשה כרגילות משא"כ להוציא במלוה על פה מן הלקוחות כיון שעל קרקע זו אין המלוה מוחזק דהא קיי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה כדאי' בפסחים דף ל"א ואפי' לאביי כתבו תוס' במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב ד"ה א"ב דוקא היכי שגבאו לבסוף ואף דאין יכול הלוה למכור כבר כתב רש"י שם בפסחים ד"ה כ"ע כיון שהם ממושכנים למלוה ואע"פי שהן שלו אינן ברשותו יע"ש היינו לענין שאין יכול למכור השעבוד שיש למלוה אבל מ"מ אי אפשר לומר דהוי המלוה מוחזק בנכסים דהא קיי"ל כב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכתבו התוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לא כיון שצריך ב"ד מי יימר דיזדקקו ב"ד וכדאי' בקדושין דף ס"ב ע"ב ואף שכתב הש"כ בספר תקפו הכהן דבעל השטר חשוב מוחזק כבר השיגו האחרונים זלה"ה על האי כללא וכיון דאיכא ספק אם חל השעבוד דאם לא הי' קלא כבר אפקיעהו חכמים השעבוד משום פסידא דלקוחות ועל זה גופא אנו דנין אם איכא קלא למילתא או לאו ממילא אי אפשר להוציא מן הלקוחות כיון דקיי"ל כשמואל אין הולכין בממון אחר רוב להוציא ממון ממוחזק דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון כמ"ש תוס' בר"פ המניח ושפיר יכולין הלקוחות לומר אף שהי' הרבה עדים הי' ממיעוט אנשים שאין מוציאין קול ולא שמענו מהלואה ולק"מ קו' התוס' והתוס' דלא תי' י"ל דרצו לתרץ אפי' לרב שסובר הולכין בממון אחר רוב, או לפמ"ש תוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ דברוב מעליא גם שמואל מודה, ומ"מ סברא זו ראוי לאומרו וא"כ דברינו הנ"ל נכונים דדין של רא"ה במחלוקת הפוסקים שנוי' אי אמרינן מגו היכי שהטענה שיטעון לא שכיח כן נלענ"ד

פרט ז יבואר שרבו החולקים על רא"ה וסוברים אפי' כשאמרה מקודשה אני לפלוני יכולה לחזור לאחר כד"ד כשנותנת אמתלא לדבריה ויסתעף עוד חידושי דיני' אם בממון יכול לחזור מהודאתו כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים אף בשלא טען אמתלא דהשטאה או השבעה רק שאר אמתלאות

כה בשו"ת מוהר"י ב"ל חלק א' כלל ששי סימן מ"א כתב וז"ל לפי שאני סובר דעת רא"ה זלה"ה המה דברי יחיד וכל הפוסקים אשר מעולם חולקים עליו ולא שנא דאמרה מקודשת סתם ולא שנא דאמרה מקודשת אני לפלוני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דאי הוי ס"ל כדברי רא"ה לא לישתמט חד מנייהו לכתוב זה חילוק דודאי חידוש כהאי צריך לאדועי, ולא הניחו הדברים להיותם ברורים כי אדרבא איפכא מסתברא דכיון דאלימא אמתלא לאפוקעי איסור דאשת איש איך נאמר דבשביל שאמרה לפלוני ויש לו זכות לאותו פלוני באותה האשה דלא אלימא אמתלא לאפוקעי אותו זכות, והלא האומר על חפץ שהוא של פלוני יכול לחזור בו אף אנו נאמר בנ"ד דאם אמרה מקודשת אני לפלוני אע"פי שיש בדברים הללו איסורא וממונא אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואין אנו חוששין משום ממונא דלא גרע אמתלא מטענה שלא להשביע את עצמו כלל העולה מדברים אם הי' בא מעשה לידי באשה האומרת מקודשת אני לפלוני ואח"כ נתנה אמתלא לדבריה הייתי קרוב לומר שהיא נאמנת גם להאי דרא"ה לא הייתי חושש להחמיר אא"כ היתה אומרת מקודשת אני לפלוני בב"ד לפני המקדש בזה הייתי חושש להחמיר מקצת טעמים שיש בידי עכ"ל וראיתי בש"ות נודע ביהודא במהדורא קמא חלק א"ה עז סימן ס' שתמה ג"כ על רא"ה אטו המודה לחבירו ממון גמור מי לא יכול לחזור וליתן אמתלא והרי המודה לחבירו שחייב ממון יכול לטעון משטה אני או שלא להשביע כל אחד לפי ענינו כדאי' בח"מ סימן פ"א והרי כל זה אמתלא ומהני ליתן אמתלא לחוב לחבירו שכבר הודה לו זכות יע"ש שהאריך, וכן הקשה בס' בית מאיר וכבר קדמום בש"ות מוהר"י ב"ל ז"ל בקו' זו וכפי הנראה סובר עוה ר"י ב"ל כמו דמהני אמתלא דהשטאה או השבעה בממון ה"ה דמהני שאר אמתלאות בממון שיכול לחזור מהודאתו אבל כבד מבואר בש"ות אחרונים זלה"ה מחלוקת עצום בזה והובא בספר קצות החושן סימן פ' ס"ק א' ויען כי הוא ענין הנוגע לכמה מקומות ההכרח להעתיק לשונם בתשובת מוהר"ש הלוי חלק א' סימן כ' האריך לברר בממון אם טען בב"ד ונתחייב אם יכול לחזור מטענתו הראשונה ע"י אמתלא כמו שאמרו לענין איסור באשה שאמרה א"א אני וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ודעתו דמהני גבי ממון כמו גבי איסור דאם הקילו בערוה החמורה כ"ש בממון הקל ושכן פסק מוהרשד"ם ומוהר"א חסון נחלק עליו וז"ל הגע בעצמך שאדם הודה מעצמו הודאה באופן שאין יכול לומר לא משטה ולא השבעה הנאמר שיכול לחזור וליתן אמתלא ותא חזי דאפילו במקום איסורא כתב הר"ן בשם רא"ה דאם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהמנינן לה בשום אמתלא דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמיני' לחוב ולהפקיע עצמה ממנו יע"ש, ומוהר"ש הלוי זלה"ה כתב וז"ל ונוראות נפלאתי לפי קוצר דעתי ותבונתי מדברי הרב שכתב דבממון לא מהני אמתלא וכי נעלם מעיני כבודו מ"ש הרמב"ם בפרק ז' מטוען וז"ל יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש טענה הראשונה וסומכין טענתו אחרונה אע"פי שלא נתן אמתלא לטענתו הראשונה אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו כו' אינו יכול להשיאה לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלא לטענה שסמך ויש במשמע כמו שהשיא בזאת טענה האחרת הרי בפירוש דבממונא איירי הרמב"ם וכתב דאמתלא מהני וע"ע בסימן כ"ב שכתב דהא קיי"ל דנותן אמתלא לדבריו בכל מקום נאמן וכמ"ש הרמב"ם בהרבה מקומת ובפ"ז מטוען פירש הדבר כו' ואין זה צריך לפנים דהא קיי"ל במודה לחבירו מנה דיכול לומר שלא להשביע או השבעה וזה אמתלא גדולה ואפ"ה נאמן ולא עוד אלא אפילו הרא"ה שכתב גבי אשה שאמרה מקודשת אני לפלוני כו' אפשר לומר דאולי לחומר איסור אשת איש כתב כן אבל בממונא יודה דמהני דהרי האי עובדא דהוי קרו לי' קב רשו וקאמר התם דנאמן לומר שלא להשביע והרי התם יחד בפירוש לאנשים שהי' חייב ואמאי לא נאמר התם דאינו נאמן לחוב ולהפקיע ממון שכבר הודה עכ"ל וא"כ מוהריב"ל שתמה על רא"ה בע"כ סובר כמוהר"ש הלוי שבממון ל"ד טענת השטאה או השבעה אלא ה"ה כל אמתלא שבעולם שאומר הנתבע מהני וה"ה כי א"א לומר משום חומר א"א כנ"ל דאמאי לא החמירו כשאינו מיחד לפלוני שמהני אמתלא רק טעם הרא"ה כיון שהוא לחובתו ל"מ וריב"ל סובר דאפי' לחובתו מהני אמתלא אבל רא"ה י"ל דסובר כמוהר"ש הנ"ל דדוקא אמתלא דהשטאה או השבעה מהני והטעם כמ"ש בקצ"הח שם לפי שדרך כל העולם בו לומר על דרך השטאה או השבעה ודחה ראי' הנ"ל מרמב"ם יע"ש וא"כ שפיר כתב רא"ה לחלק בין