שערי תורה חלק א יג

ע"ב ד"ה מאי טעמא) ע"כ מוכח מלתא דאתיא מסברא הוי כמפורש בקרא וא"כ ה"ה כיון דסברא מחייב שיהי' נאמן כיון שבידו לחייב את עצמו בע"כ נאמן מן התורה ובשגם כי מגו בכל מקום הוא מ"הת אפי' מגו דאי בעי טעין כדמוכח מש"ס וכמ"שכ הרש המגיד בפרק ט"ו ממלוה ולוה הלכה א' ד"ה אע"פי ובס' כנ"הג בח"מ סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק רי"ד ומכ"ש מגו דאי בעי עביד דעדיף ממגו דאי בעי טעין כמ"ש הר"ן במס' קידושין דף ס"ג ע"א וכ"כ לטעם הנ"י ומהר"י בן לב מן התורה מהני הודאתו

ב ודע דאיכא נפקותא לדינא לשיטת רש"י דאתי' מקרא או דנימא כשיטת תשב"ץ ומהר"י בן לב דאתי' מסברא והוא אם נאמן בהודאתו לחייב את עצמו אף למפרע כי י"ל דפלגינן דבורו ואינו נאמן למפרע רק על להבא ונ"מ טובא לדינא כאשר יבואר בע"ה ואומר לרש"י דאתי' מקרא דהתורה האמינה לבע"ד לחייב את עצמו כעדים בעלמא ולכן אפי' עדים מכחישין אותו אינם נאמנים כי נגד עצמו לא האמינה תורה לעדים וכפסולים הם וא"כ אם הודה שחייב לחבירו ממון שלוה לו בניסן והודאה הוא באייר ועדים מכחישים אותו שלא לוה ואם היה נאמן מצד מגו דבידו ליתן לא היה נאמן על למפרע שאין עכשיו בידו ליתן מתנה למפרע מ"מ נאמן מצד גזירת הכתוב כי התורה האמינה הבע"ד לחובתו יותר מעדים ונאמן אף על למפרע שלוה בניסן, והני סהדא שקרא נינהו א"כ נאמן על גוף המעשה ואולם לטעם שכתב תשב"ץ ומהר"י בן לב נראה שעל גוף המעשה אינו נאמן כי יותר מסתבר שהעדים אומרים אמת רק שמ"מ נאמן לחובתו שמתחיל החיוב מהיום כיון שהוא בידו או כריב"ל וא"כ כשהודה למפרע בע"כ פלגינן דבוריה ומתחיל החיוב מיום שהודה וכעין דאיתא במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס ר' יוחנן אדר"י כי ר' יצחק בר יוסף אמר משמי' בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ורחב"א אמר משמי' דנאמן, ומשני כאן למפרע כאן להבא אבעי' להו אמר למפרע מהו להמוניה להבא פלגינן דבוריה או לא פלגינן דבורי' ר' מארי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן כי דוקא בתרי גופא פלגינן ולא בחד גופא ונתבאר ברשב"ם שם הטעם כיון דעיקר נאמנתו משום דבידו לגרשה ועל למפרע אינו בידו וא"כ על ענין הנוגע למפרע אינו נאמן ועל הנוגע להבא פליגי אי פלגינן דבורי' (ועימ"ש הרא"ה בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אלא בסופו) וה"ה אם הודה למפרע תלי' במחלוקת הנ"ל דהכא הוא ג"כ בחד גופא וכיון שלשיטתם מה שמחויב ליתן משום דהוי כאילו נתן מתנה לכן מתחיל החיוב רק מהיום כי אין בידו על למפרע ואם הודה למפרע למ"ד לא פ"ד לא מהני הודאתו וא"כ מזה ראי' לפי' רש"י דאל"כ אמאי לא אשתמיט בש"ס לומר למ"ד לא פלגינן דבוריה אינו נאמן כשהודה למפרע רק כשהודה סתם כעין דאי' בגרשתי את אשתי למ"ד ל"פ דבורי' א"נ כ"א כשאומר עכשיו גרשתי או אמר סתם גרשתי כמ"ש רשב"ם בד"ה או ה"נ אינו נאמן כ"א כשהודה עכשיו לויתי או שלא אמר כלל הזמן אבל בלא"ה יכול לחזור, הגם דב"ש בא"העז סימן קנ"ב ס"ק א' כ' בשם הרמב"ם דהלכה כמ"ד פ"ד מ"מ הו"ל לש"ס לבאר גם לאידך מ"ד ומסתימת לשון התוספתא הנ"ל מוכח בכל גווני הוי הודאתו כעדים אפילו כשהודה למפרע דאל"כ הו"ל לחלק כדרכם לחלק ולבאר ותקשה מזה למ"ד דלא פ"ד לכן מוכרח כפירוש רש"י

ואולם בכוונת רש"י נלע"ד בפשיטות מדכתיב כי הוא זה וחייבה התורה מודה במקצת הטענה לישבע מוכח דהודאתו מועיל כעדים בכל מקום אף על למפרע דנאמן על גוף מעשה הלואה דאי נימא מחמת שחל החיוב מהיום למה חייב שבועה דאורייתא הא מקצת שהודה מתנה נתן לו, הגע בעצמך אם אמר הלוה אין לך בידי כלום רק חמשים זהובי' אתן לך במתנה הכי ס"ד שיהא חייב שבועה דאורייתא ופשוט דלא עדיפא טענה שנאמן מכח מגו כמו מגו בעצמו וכמ"ש בש"ך בכללי מגו בסימן פ"ב ס"ק י' שלעולם תפסינין היכי דנאמן מכח מגו כאילו היה טוען טענת מגו וכיון שמה שנאמן לחייב א"ע הוא מכח מגו דאי בעי יהיב מתנ' או כמ"ש מהר"י בן לב שיש לומר דהוי כנותן לו מתנה והא במתנה פטור מש"דא אע"כ דנאמן על גוף מעטה הלואה שלוה וממילא הוי מודה במקצת הלואה וראיתי בחידושי פני יהושע שם שכתב על לשון רש"י הנ"ל הא דאצטריך קרא לענין הודאת ב"ד היינו שאין יכול לחזור בו ולענין משטה הייתי או משחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מלתא דפשיטא הוא יע"ש, ולענ"ד יש לומר דבלא"ה יש לדקדק למה כ' רש"י לימוד זה במס' קידושין, בקושי' רב אשי שמביא רק אגב גררא דין הודאת ב"ד ולא פירש כן בשאר דוכתי בש"ס היכי דנזכר הודאת בע"ד והוא בב"מ דף ג' ובגיטין דף ס"ד ועוד מאי נ"מ אי אתי' מקרא או מסברא סוף סוף הקשה רב אשי שפיר ונראה דבאמת הלימוד הוא גם בעומד בהודאתו וכוונת רש"י להביא ראיה דע"כ הודאתו מהני אף על למפרע דתפסינן שגוף הלואה אמת והוי כאילו היו עדים שהלוה וה"ה כשהוד' שקידש הוי כאלו היו בפנינו עדים שקידש דלולי הלימוד הייתי אומר לכן הוא נאמן וחייב לשלם מטעם כיון דעומד בהודאתו הוי כאילו התחייב את עצמו מהיום ותפסינן כאילו הי' מתנה, ובשגם כי נראה מלשון מהר"י בן לב שאינו מטעם מגו רק כיון שעומד בהודאתו הוי ממילא מתנה וכן נראה בנ"י דודאי גם המקשן ידע דאי אפשר להודה לחוב לאחרינא דנגד אחרים הוא רק עד אחד ומקרא מלא דבר הכתוב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ודרשינן שלא קם רק לשבועה, ואולם רב אשי לא הבין שהכא יהי' בגדר חב לאחרינא מה שקרובותי' נאסרין כיון שלא הי' להם זכות בדבר, והיא בעלת בחירה (ועיין מה שכתוב בזה בחידושי הרשב"א שם ובתשובת נ"ב מ"ק חלק א"העז סימן ס"ד, ועיין עוד בלחם משנה פ' א' מהלכות גרושין הלכה י"ג מש"ש) וחידש לו רב כהנא דהכא חב לאחרינא ואגב גררא קאמר התם לא חב, וא"כ סד"א הא דנאמן ומחויב לשלם אף שאנו אומרים שמעשה הלואה שקר שלא לוה מ"מ כיון שאינו חב לאחרינא מי יוכל למחות מליתן את כל אשר לו והוי מתנה, או דהוי מתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, כיון שעדיין עומד בהודאתו, וממילא ל"ק מקידושין כיון דאנו אומרים שאינו נאמן על גוף המעשה לא חלין הקדושין ולכן פי' רש"י שמוכח מקרא כיון שמחויב לישבע והוי מודה במקצת הטענה בע"כ מוכח שנאמן על גוף הלואה למפרע דאל"כ אמאי ישבע הא הוי כופר הכל ומקצת שהודה מתנה הוא ואם כן ה"ה הכא נאמן על גוף מעשה הקידושין כאילו הי' עדים ושפיר מקשה רב אשי לר"כ ולכן מוכרח רש"י לפרש כן שם כי קושית רב אשי סובב רק על פירושו דאתי' מקרא ותירוץ שתירץ לו רב כהנא יובן היטב לפירושינו להמעיין היטב בחידושי הרשב"א שם דוק ותשכח כדברינו

ולפ"ז יש לתמוה על הב"ש דאי' במס' קידושין דף ס' בר"אש שהביא תוספתא במקדש את אשה על מנת שיש לו מעות ביד פלוני אע"פ שהפלוני אמר אין לו בידי מקודשת שמא קנוניא עשו והובא בטור וש"ע א"העז סי' ל"ח סעי' ט"ו להלכה אם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בוודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אמר אותו פלוני אין לו בידי, וכתב הב"ש בס"ק ל"א דאם אמר על מנת שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אע"פ דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו יעיי"ש, ודבריו תמוהין שלא הביא דברי רש"י הנ"ל, דמוכח דמהני הודאתו אף על למפרע, ויותר מסתבר כשיטת חלקת מחוקק בסעי' קטן כ"ב שכתב יש להסתפק דבעינן עדים דאין האשה סומכת על הודאתו שיש לחוט לקנוניא או די"ל דהודאתו הוי כעדים וסמכה דעתה יעיי"ש ולאחר עיון ראיתי בס' הפלאה בחידושיו לקידושין בקנ"א סימן ל"א שהשיג כן על הב"ש מלשון רש"י הנ"ל אך גם עליו תמיהני במה שמדחה דברי הב"ש לגמרי כי כבר נתבאר לעיל דעת הפוסקים דס"ל כוותי'

ג ולכאורה יש לומר אפי' לשיטה הנ"ל דאתי' מסברא ולא מקרא דכי הוא זה מ"מ נאמן גם על למפרע אף כשה עדים מכחישים אותו דנאמן במגו דאי בעי יהיב או דהוי אמר בלשון חיוב על להבא להרמב"ם וסיעתו, ואף דקיי"ל במס' ב"מ דף פ"א ע"ב דלא אמרינן מגו במקום עדים מ"מ י"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דרבה ורב חסדא ס"ל דאמרינן מגו במקום עדים אפי' מגו דאי בעי טעין עכ"פ לדידן ניהו דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין, מ"מ נאמן במגו דבידו לעשות, וכמו שמחלק הר"ן במס' קידושין דף ס"ג עמוד א' לענין מגו במקום חזקה גבי זה בני דמגו דבידו לעשות עדיף טפי ממגו דאי בעי טעין יע"ש, ובע"כ אין כוונתו כפשוטו דאדרבא דבוריה קיל לי' ממעשה וכמ"ש התוספת בעירוכין דף כ"ג ע"א רק ר"ל כל דבר התלוי' בדעת אחרים לא אלים כ"כ כמו דבר התלוי' בדעתו לבד כמו שהדעת מכרעת לזה ולכן בכל טענת המגו כיון שאין בידו לזכות בדין כ"א ע"פ ב"ד הפוסקי' ומוצאים את הדין לאורה