שערי תורה חלק א קלט

דטעמא דשני נח לי טעמא רבה הוא והוי אמתלא, מ"מ מש"ה לא הוי לי' למיעבד מעשה ולמיחתם יע"ש ועיין מ"ש בש"ות נודע ביהודא חלק א"העז במהדורא קמא סימן י"א:

ולענ"ד יש להביא ראי' מסוגי' הש"ס במקומו לשיטת רשב"א ורמב"ן דהנה כתבתי בפרט ד' מה דקשה על לשון הש"ס שם במעשה שהי' ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת שלשון אם אינו מדוייק דהא ר' אחא סיפר להם שאמרה האמתלא והו"ל לומר הואיל או שהו"ל לקצר בלשון ולומר נאמנת וגם אינו מדויק לשון לדבריה שהוא מיותר, ונראה דהנה אי' בש"ע א"העז סימן כ"א סעיף ב' לא תלכנה בנות ישראל פרועת ראש בשוק אחד פנוי' ואחד אשת איש וכתב ב"ש בס"ק ה' היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר, וכן אי' בש"ע א"ח סימן ע"ה סעיף ב' בתולות שדרכן לילך פרועת ראש מותר ואף שמגן אברהם בס"ק ב' תמה ע"ז ממה דאי' בש"ע א"העז הנ"ל ולא ניחא לי' בחילוק שחילק הבית שמואל (ותמהני על הב"ש שלא הביא דבריו) וכתב היכי דסותרת קליעת שערן אסור אף בפנוי' מ"מ מודה היכי שאינה סותרת מותר ובאשת איש אסור ועיין ש"ות שבות יעקב חלק א' סימן ק"ג, והנה במה דאי' בש"ס שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני בלשון פנוי' יש לפרש או שאמרה בתולה אני או שאמרה גרושה או אלמנה אני ובמתני' מאמרה אשת איש הייתי לשון הייתי מורה שאח"כ איננה יכולה לפורשה גרושה אבל היכי שאמרה אשת איש אני מורה שעדיין היא א"א כשאמרה אח"כ פנוי' אני בע"כ הוי חזרה ויש לומר ב' פירושים בחזרתה ובעינן אמתלא לדבריה הראשונים, ובזמן הש"ס הי' המנהג שבתולות הי' הולכים בפרועת ראש כדאי' בדף ט"ו ע"ב במס' כתובת, והי' ניכר בין בתולה לנשואה, ואפשר הי' עוד סימן במלבושים שהיו ניכר בין בתולה לא"א ומעתה אם עשתה מעשה והולכת כדרך הנשואה לא מהני אמתלא, ואולם ה"מ כשאמרה פנוי' אני שעדיין היא בתולה ל"מ אמתלא כיון שעשתה מעשה לכסות ראשה, אבל אם כוונתה במאמר פנוי' אני היינו אלמנה או גרושה והיא ג"כ הולכת בכיסוי ראש כנשואה לא הוי מעשה ונגד דיבורא בעלמא מהני אמתלא וכבר נתבאר במג"א וב"ש שלשון פנוי' כולל בתולה או אלמנה וגרושה, וא"כ א"ש כשאמרה פנוי' אני אינה נאמנת אי' אח"כ בברייתא אם נתנה אמתלא לדבריה לדבריה דייקא שהי' דיבור גרידא ולא מעשה מהני אמתלא וכן מובן לשון רבה בר ר' הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה דמיירי באופן שלא עשתה מעשה והי' רק דיבורא בעלמא ואח"כ הביא מעשה באשה כו' וזו הלכה וכו' ולא הי' יודעים חכמים אי הוי מעשה או דיבורא בעלמא ולכן אמרו אם נתנה אמתלא לדבריה דייקא ובזה מובן אח"כ דברי שמואל ששייל לרב באמרה טמאה אני לך אם יכולה לחזור ע"י אמתלא אבל לא הי' אומר לו אם לבשה בגדי נדות ג"כ לכן השיב אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת לדבריה דייקא ולא מעשה וא"ש ומדוייק היטב שוב מצאתי בספר שאלתות דרב אחאי גאון בשאילת שלום להרב הגאון אמיתי מוהר"ר ישעי' ברלין ז"ל בדף נ' ע"ב בס"ק ק"ח שכתב קצת כדברינו בדיוק לשון לדבריה והנאני שכוונתי לדעת הגדול, ודומה לסברא זו דלא מהני אמתלא היכי דעשה מעשה כתב בתשובת הר"אש כלל ס"ה הובא בש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק מ"ה שכתב כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן הכי אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ושכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי, אבל היכי שכתב ידו או אחד כתב והוא חתם בחתימת ידו ניכרת ומתקיימת כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו ובש"ך פי' אפי' שכת"י הוא תחת ידו ואף שטענת שלא להשביע הוא אמתלא משמע שנגד מעשה לא מהני אמתלא, מיהו יש לדחות בפשיטות להמעיין שם, ובש"ע חושן משפט סימן פ' סעיף ב' כתב יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אין יכול לחזור ולטעון ואפי' בנותן אמתלא ולכאורה משמע שמיירי שהוא בעצמו כותב יש עושה מעשה לכן אין יכול לחזור כ"כ בסמ"ע ס"ק יו"ד דכל דכתב ודאי מידק דייק בטענתו אך הרמ"א כתב ויש אומרים דהב"ד יכתבו הטענות כדי שלא יוכל לחזור ולטעון, מורה אף שהוא בעצמו לא עשה מעשה רק שנעשה מעשה על ידו אין יכול לחזור אפי' ע"י אמתלא ואפשר מ"ש הש"ך בי"ד סימן א' סע"ק מ' לעיין מ"ש בח"מ סימן פ' כוונתו למה שמוכח משם דהיכי דעושה מעשה ל"מ אמתלא כי אח"כ רמז לעיין מ"ש בסי' קכ"ו ששם הקשה קו' זו מלבישת בגדי נדה שכתבו דל"מ אמתלא, ובישוב הקו' עיין בטו"ז וש"ך

יא ואולם בטורי זהב סימן קפ"ה סק"ב כתב לתרץ קו' הטור באופן אחר בשם רבינו הגדול מהר"ל מפראג זצ"ל דלכן הוחזקה נדה בשכונתי' ל"מ אמתלא דלא כ"ע ידעי מן אמתלא משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני לך אפשר שסמכה עצמה שתאמר אח"כ אמתלא וכתב בטו"ז על זה ולמדתי עוד מזה דאפילו באומרת יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד ע"ש והתמי' מבוארת מסוגי' דכתובת שם דאיתי במעשה שקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה מקודשת אני ולאח"כ חזרה מהני אמתלא אף שאמרה כן בפני רבים, וכבר קדמני בזה כבוד אאמ"ו הגאון כרו יאיר בש"ות שמן רקח ח"א סימן מ"ג, ובס' חוות דעת סימן קפ"ה סע"ק ה' ונראה לי להצדיק דברי הטו"ז דעיקר טעם של הטו"ז הוא דאיך סמכה על מה שאמרה בפני רבים כי מי יפרסם אח"כ האמתלא וכשיראו השכנים שאינה מחזקת עצמה בנדה עם בעלה ותשאר אצלם בחשדא ואף אי תאמר להם אולי לא יקובל האמתלא אצלם כי לא כל הדיעות שווית ותהי' מוחזקת אצלם לעבריינית ואנן סהדי שאין אדם חפץ להיות מוחזק ברשע אצל העולם דמהאי טעמא כתבו הראשונים זלה"ה שאין אומרים מגו היכי שיצטרך לטעון טענה שעבר עבירה, שאין אדם חפץ להשים עצמו רשע משא"כ באשה שאמרה מקודשת אני כיון שאם תרצה אח"כ להנשא תצטרך לבואה בפני ב"ד ומילתא דנעשה באפי תלתא אי' לי' קלא כדאי' בהרבה דוכתי וידעו כ"ע האמתלא וגם לא יחשדו העולם כיון שב"ד יאמינו לדברי האמתלא לא יהרהרו העולם אחר פסק דין היוצא מב"ד ובודאי יאמרו שב"ד דקו היטב במה שהורו שמותרת סומכת האשה על זה שתוכל אח"כ להפקיע א"ע מחשדא ודוקא באשה נדה דאח"כ כשתרצה לומר טהורה אני לא באתה לב"ד ואף אם תבוא לחכם כיון דחכם אחד מורה בדיני נדה לא יתפרסם לכ"ע משא"כ בדבר שבערוה ועיין ברמ"א סימן י"ז סעיף ל"ט דצריך ב"ד (ועיין בח"מח סע"ק ע"ח וב"ש סע"ק קכ"ד) כיון שצריך שלשה מילתא שנעשה באפייהו אי' לי' קלא וכמו שהאיסור הי' מפורסם יתפרסם ההיתר וידעו שב"ד הורו להתיר סומכת על זה לאמור אף בפני רבים ומדוייק הש"ס אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן, מורה שהיו הרבה חכמים כי להתיר דבר שבערוה צריך ב"ד וא"ש כנלענ"ד ובגוף דברי הטור הנ"ל האריך מאד בספר באר שבע בש"ות שבסוף הספר דף צ' באריכות גדול ודבריו נכונים ועיין בס' סדרי טהרה ואין כאן מקומו

פרט ה יבואר דין אשה שאמרה בפני בית דין אשת איש אני אם יכולה לחזור לאחר כדי דיבור ע"י אמתלא וגם יבואר אב שאמר קדשתי את בתי אם יכול לחזור ע"י אמתלא

יב בספר הפלאה בקונטרס אחרון לקדושין סימן מ"ז כתב וז"ל בסוגי' דכתובת איתא הטעם משום דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, משמע לכאורה דדוקא כשאמרה היא בעצמה נתקדשתי, אבל האב שאמר קדשתי את בתי דלא שייך שוי' נפשי' ח"דא יוכל לחזור בו אבל באמת ז"א דכל מקום שעד אחד נאמן אין יכול לחזור כדאי' ביו"ד סימן א' סעיף י"ג וכן משמע מהא דדריש שם מקרא את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה דגבי אב בעינן נמי תוך כדי דיבור דוקא, ולכאורה הי' נראה דגבי אב כיון דהימנה רחמנא כמו עדים דינו כעדים שהעידו בבית דין שאינם יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנתנו אמתלא כדאיתא בח"מ סי' כ"ט, אך נראה העיקר בזה כמ"ש בחידושי בסוגי' שם דעיקר החילוק הוא אם העידו בב"ד בתורת עדות לא מהני אמתלא, והכא מיירי שלא העידו בב"ד בזה אין איסורא אלא משום שווי' נפשה ח"דא ולהכי מהני אמתלא וצ"ע בזה שלא חילקו הפוסקים עכ"ד, ובחידושיו לכתובת בקו' הש"ס שם והא שויתה נפשה ח"דא כתב דיש לדקדק דאפילו בלא הך סברא דשווי' נפשה כו' תיפוק לי' כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל ובידה לקדש את עצמה הוי לי' כעד אחד שאומר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי כדאי' ביו"ד סימן א' וסי' קכ"ז א"כ ה"נ כיון שאמרה אשת אים אני הרי היא כעד אחד ונאמן באיסורן היאך יכולה לחזור בה וצ"ל בדוחק דעדיפא מינ' קמקשה, מיהו צריך להבין למה מועיל כאן אמתלא, ובעדים קיי"ל בח"מ סימן