שערי תורה חלק א קלח

רמב"ם וסיעתו ועל זה שייך שפיר ספיקא דשמואל באומרת טמאה אם יכולה לחזור באמתלא והיינו שהי' לה אמתלא אשר לא ניכר' לנו והי' מסופק בהא דנאמנת לומר טמאה אני אם הוא מטעם נאמנות ע"א באיסורין ובעינן אמתלא הניכר לנו שהוא אמת ולא דמי לתשובת חכמים באושא דסגי באמתלא אף שאין ניכר לב"ד או שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וסגי באמתלא אף שאין ניכר' לנו, ועיין בתוס' ד"ה ואפי' כי אמתלא שאמרה אשת שמואל שלא הי' בה חילא משמע אף שלא הי' ניכר' לנו שכן הוא רק היא ידעה בנפשה וי"ל כעין זה הי' אבעי' דשמואל וע"ז שפיר משיב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל שאין צריך שיהי' רגלים לדבר לאמתלא רק אם הוא אמתלא חשובה לפי דבריה סגי כי נאמנת אשה לטמאה א"ע לבעלה הוא רק מטעם שווי' נפשה ח"דא, כי אי אפשר לומר שהוא מטעם נאמנות ע"א כיון דקיי"ל במס' נדה דף ט"ו ע"א דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואין עד אחד נאמן נגד חזקה לשיטת כמה פוסקים בי"ד סי' קכ"ז והא דנאמנת בספירת שבעה נקיים כתבו תוס' בגיטין דף ב' ע"ב בד"ה עד אחד ובחידושי רשב"א ובמוהרש"א שם ובמוהרי"ק סימן ע"ב שאינו נגד חזקה ובע"כ שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וכיון שהוא לגבי נפשה מהני אפי' נגד חזקה, ולכן לא בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד ולבעל וא"ש

ז ובדרך פלפול יש לומר דשמואל לשיטתו שפיר קמבעי' לרב דהנה אי' במס' נדה דף ט"ו ע"א דר' נחמן בר יצחק הבין דרב סובר ווסתות דרבנן ושמואל סבר ווסתות דאורייתא דאיכא חזקה אורח בזמנו בא ומבואר בתוס' ד"ה ור' נחמן דהלכה כר' נחמן בזה, וא"כ לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאין עד אחד נאמן נגד חזקה הא כמו דמוכח מקרא דוספרה לה דעד אחד נאמן באיסורין בספק השקול כמ"ש תוס' במס' גיטין שם מאותו קרא מוכח דנאמן אפילו נגד חזקה, דהא אפילו אם הגיע ווסתה אם אמרה שבדקה א"ע ומצאה טהורה נאמנת ואף דאיכא חזקה אורח בזמנו בא, ואם בא אין בידה עכשיו לטבול, וא"כ י"ל שמואל לשיטתו ע"כ סובר עד אחד נאמן נגד חזקה ממילא יש לומר הא דנאמנת לומר טמאה אני שלא בשעת ווסתה הוא מטעם נאמנות עד אחד אף שהוא נגד חזקה נאמנת כמו שנאמנת לומר טהורה אני בשעת ווסתה לכן מסופק אם מהני אמתלא כזו שלא ניכר' לנו שהאמתלא אמת, אבל רב לשיטתו סובר ווסתות דרבנן לא מוכח שע"א נאמן נגד חזקה כי מה דנאמנת לומר טהורה אני בעת ווסתה אינו נגד חזקה ונשאר על סברא חיצונה שאינ' נאמנת ובע"כ הא דנאמנת שלא בשעת ווסתה לומר טמאה אני הוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וממילא מהני אמתלא אף שאינ' ניכר' לב"ד, אבל שוב ראיתי שז"א לפמ"ש רש"י בריש מס' גיטין וביבמות דפ"ח וביארו דעתו הר"ן ונ"י וכן קיי"ל בי"ד סי' קכ"ז סעיף ג' דהא דאין עד אחד נאמן נגד חזקה דוקא בשאתחזק איסורא בחדא חתיכה אבל בחתיכה ממני חתיכות נאמן אף דאיקבע איסורא נאמן לברר ה"ה היכי ששני חזקות סותרות זו את זו אף אי נימא דלא מסלקינן החזקות כמאן דליתנהו דמי ונשאר ספק השקול מ"מ נאמן ע"א לברר איזה חזקה אמת וכיון שיש לאשה חזקת טהרה י"ל לכן נאמנת בשעת ווסתה לברר איזה חזקה אמת אי חזקת טהרה או חזקה אורח בזמנו בא ומכ"ש אי נימא דמסלקינן החזקות נשאר ספק שקול דנאמן ע"א ולפ"ז מוכח כדברי תוס' במס' גיטין שם כפי הכוונה פשוטי' דנידה לא הוי דבר שבערוה דאי נימא כמ"ש בש"ות מעיל צדקה דנדה הוי דבר שבערוה קשה אמאי נאמנת למ"ד ווסתות דאורייתא אפי' כשהגיע זמן ווסתה לומר טהורה אני לפי מה שכתבתי בכלל ע"א בדבר שבערוה דעת כמה פוסקים מגדולי ראשונים זלה"ה שאין ע"א קם בדבר שבערוה אפי' בספק השקול כמו בממון דאין ע"א קם בממון אפילו בדבר שאין שניהם מוחזקים ודבר זה יבואר באי"ה בכללי עד אחד, מיהו בלאו דברינו הלז מ"מ יש לומר בפשיטות כש"ל שהי' מסופק מאיזה טעם נאמנת לומר טמאה אי מטעם שווי' נפשה ח"דא או מטעם נאמנות, שוב ראיתי לבעל קצ"הח ובס' חוות דעת שכתבו לפי דרכם פלפול בזה אי נאמנת האשה הוא מטעם שווי' כו' אף לא דרכם דרכי בפירוש הסוגי' כי הם כתבו פירוש אחר בסוגי' והמעיין יבין ההפרש, והנלענ"ד כתבתי

ח מיהו כל זה כתבתי רק כנושא ונותן בהלכה כי ממשמעת לשון הפוסקים מורה שבעינן אמתלא הניכר' לב"ד שכן הוא, וגם בהאי כללא שכתבתי בשם הראשונים זלה"ה היכי דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין הב"ד כופין רק לצאת ידי שמים אני חוכך מאד אם הוא בכל מקום כי מלשון הפוסקים בי"ד סימן א' ובכמה דוכתי לא משמע כן, וגם לפי הטעמים שכתבתי בכלל ה' משמע דהוי כעדים וכדבר ברור לכן דבר זה צ"ע גדול, ואולם קשה לי על מ"ש מחבר בי"ד סימן א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהי' טריפה, ואומר שהי' טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח כשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן דהו"ל לבאר כמ"ש בא"העז סימן מ"ז דבעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שאומר אמת, ואולי יש לומר דסובר המחבר דוקא בדבר שבערוה החמירו אבל קשה מנלן לומר כן ועיין בש"ך שם ס"ק ג' שכתב וז"ל כמו שנתבאר בא"העז סימן קנ"ג ועיין בחושן משפט סימן פ' עכ"ל, ובא"העז שם סעיף ו' אי' שם דין דאמתלא רק בדעת י"א ויותר הו"ל להביא מ"ש בסימן מ"ז, וכפי הנראה סמך המחבר על מ"ש בא"העז שבעינן רגלים לדבר לדברי האמתלא

ט ודע דיש להסתפק לשיטת הרמב"ם וסיעתו כפי הבנת המפורשים ראשונים זלה"ה בדבריו דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד היכי שאמרה אשת איש אני ואח"כ חזרה ואמרה פנוי' אני אי גם באשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני בעינן אמתלא הניכר' לנו דהיינו ע"י עדים וכיו"ב, או דסגי כשניכר' לבעל כיון דהוא ענין הנוגע לעצמו סגי כשיוודע לו ראי' לדבריה ולכאורה משמע כן דרחוק למצוא באשה נדה אמתלא שיהי' ניכר וראי' לדבריה כי אם על פי הבעל שיודע וכן משמע מלשון רמ"א בי"ד סימן קפ"ה להמעיין. שם ולפי זה הי' אפשר לומר אפי' לפי מה שצדדתי לעיל דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד וה"ה דלא בעינן אמתלא הניכר' לבעל היינו היכי שאין הבעל מאמין לדברי אשתו שאמרה טמאה אני לך ולא אסרה על עצמו משעה שאמרה לו דהאיסור דרמי' עלי' הוא רק משום דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא אסור לבעל לשמש עמה כי לא הוי הפקעת שעבוד כיון שהוא רק לזמן סגי באמתלא שאינו ניכר' לנו ולבעל רק ניכר' לה כיון שלפי דבריה הוי אמתלא כיון שהאיסור הוא משום לתא דידה סגי כשהיא אומרת בברי שיודעת האמת שמותרת משא"כ היכי שהבעל מאמין לדבריה ואסרה על עצמו כשאמרה טמאה אני לך ע"י שפרסה נדה דבכה"ג שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כדמוכח במס' קדושין דף ס"ו ע"א דהיכי דמאמין להעד שווי' נפשיה ח"דא וה"ה וחל האיסור עליו מצד עצמו צריכה אח"כ לומר טענה ואמתלא שיהי' ניכר' גם לבעל כדי שיוכל לצאת ידי שמים, וי"ל שכן הי' המעשה בשמואל שהי' מאמין לאשתו ולכן לא עביד שמואל עובדא בנפשי' כיון שהאמינה מתחיל' חל האיסור עליו ובעינן אמתלא הניכר' לבעל וכפי מ"ש תוס' לא הי' ניכר' האמתלא לשמואל ולאחר העיון ראיתי בש"ות מוהרי"ט ספר ב' סימן א' בחלק א"העז דף ל"ד ע"ד בסופו ראי' לדברינו היכי שבעל מאמין לאשה אין יכול לסמוך על אמתלא שלה כי אם כשיש לו ראי' שהאמת כדבריה באמתלא שאומרת וצ"ע בכל זה לדינא כי ענינים אלו המה כהררי' התלוי' בשערה

פרט ד יבואר היכי דעשה מעשה המורה לאיסור ל"מ אמתלא לחזור

י בטור יורה דיעה סימן קפ"ה כתב וז"ל כתב הרמב"ן הוחזקה נדה בשכונתיה ואח"כ אמרה טהורה אני אפי' נתנה אמתלא לדבריה כו' אינה נאמנת ע"כ ר"ל כיון שראינו לובשת בגדי נדותה הוי כאילו ראינו שראתה דאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי ותימא הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מבשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא ע"ש וכתב בית יוסף שבעיקר קו' הטור כבר הרגיש רשב"א בתה"הא ותי' משום בושה או אונס מיקרי ואמרה טמאה אבי אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדות אינה לובשת וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סימן קפ"ד ס"ג ועיין בטו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ה' א"כ מוכח היכי דנעשה מעשה ל"מ אמתלא ובש"ות מוהר"י מטראני ז"ל ספר ב' סימן א' דף ל"ה ע"א חלק א"העז הביא ראי' לסברא הלז מהא דתנן במס' כתובת דף ק"ט ע"א העורר על השדה והוא חתום עליו בעד דסוברים חכמים דאיבד את זכותו ובמס' ב"ב דף למ"ד ע"ב בההוא דא"ל אית לי סהדי דאתית אמלכי בך כו' אמרינן דמצי לומר השני נח לי והראשון קשה הימנו ומסיק אפילו תימא רבנן דיבורא עביד אינש דמיקרי ואמר מעשה לא עביד אע"ג