שערי תורה חלק א קלז

בשביל זה וביררה היא אמתלא ואולם יש אמתלא אשר לא ניכר לנו ראי' לדבריה' רק שלפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והיינו כעין שכתב המגיד משנה הנ"ל דהיכי שנתנה אמתלא אשר גם לפי דבריה לא הי' בידה אמתלא זו לא מהכי כיון שגם לפי דבריה אין בה ממש, ולפי זה יש לומר כוונת הרמב"ם מ"ש וראינו בדבריה ממש, ר"ל שראינו לפי דברי' יש ממש באמתלא ולכן השמיט הרמב"ם המעשה שקפצו עלי' בני אדם, אף שדרכו בחיבורו להביא המעשה כמו שהוא, רק כתב אם נתנה אמתלא בדבריה כו' וראינו בדבריה ממש י"ל שרצה להורות אף שלא ניכר לנו ראי' לדברי האמתלא רק שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והוכחת הרמב"ם מש"ס יבואר לקמן

ה ונתתי אל לבי אם אפשר לכוין פירוש זה בשיטת שאר פוסקים זלה"ה, ונראה מ"ש ה"המ שם וז"ל פי' אמתלא טענה הניכרת שהיא שהיא כדאי לסמוך עליה עכ"ל ויש לכוין כדברינו לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, וכעין מ"ש בפרק י"ח מא"ב וקצת ראי' לזה כיון שהוא ז"ל, פי' כן בתיבת אמתלא ואם כוונתו שבעינן שיהי' ניכר וראיה לב"ד שהאמת כמו אמתלא איך נרמז כן בלשון אמתלא שהוא טענה הניכרת לב"ד כייפי' אמתלא כתב רש"י שהוא משל וטעם למה אמרה מתחילה, ולא מורה פירושו שיהי' ניכר לב"ד, וכן מוכח להדי' להמעיין במס' גיטן דף פ"ח ע"ב ודף פ"ט ע"א וע"ב עיין שם ותראה שכן הוא אבראי שראיתי בש"ות תשב"ץ סימן מ"ח שכתב וז"ל ששאלת מהו לשון אמתלא שבהלכות אישות, לשון התלמוד הוא ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת פירושו ראי' ומשל וטענה שמראין שכן הוא האמת יע"ש לכאורה משמע שפי' כן בתיבה זו שפירושו כן ואולם דבריו תמוהין, ואפשר לדחוק בלשונו שי"ל לפי דבריה, כי לולי כן אי אפשר לפרש כן בתיבה זו אע"כ שה"המ פי' כדברינו שר"ל לפי דבריה הוי אמתלא ונרמז היטב בלשון אמתלא שפירושו טעם לדבריה הראשונים, וממילא מוכח שבעינן לפי דבריה יהי' טעם מספיק, והטור בסימן מ"ז כתב ואם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן תח לה כדי שלא יקפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים וכיו"ב נאמנות יע"ש שינה מלשון הש"ס דאי' מעשה וקפצו עלי' ב"א מורה שהענין הי' שכבר קפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים ויש רגלים לדבר, אבל הוא ז"ל כתב כדאי משמע שעדיין לא הי' שבאו בני אדם שאינם הגונים וא"כ לא ניכר אמתלא לב"ד מ"מ הוי אמתלא כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה:

ובס' שיטה מקובצת שם כתב בשם רשב"א וז"ל כשנתנה אמתלא לדבריה כלומר טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עלי' יע"ש י"ל ג"כ כוונתו שניכר שהיא כדאי לפי טענתה לסמוך עליו וכן ראיתי בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן קמ"ז דף קמ"ה בתשובת גאוני חכמי צפת זלה"ה נראה להדי' מרהיטת לשונם כמו שכתבתי שיהי' אמתלא חשובה לפי דברי האומר אמתלא ואין צריך שיהי' רגלים לדבר לב"ד שאומר אמת, ואולם מלשון רבינו המחבר בש"ע שהוסיף שם וכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כן מתחילה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וראינו בדבריה ממש יע"ש הוסיף על לשון הטור וכתב הני שלשה תיבות, וראינו בדבריה ממש, משמע שסובר דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד, וכמו כן לשון רא"ה בחידושיו שכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש משמע ג"כ כמ"ש מחבר שיהי' ניכר אצלינו דהיינו רגלים לדבר וכמו כן ראיתי בשיטה מקובצת שם, שכתב בשם תלמידי רבינו יונה וז"ל פי' אמתלא טענה שנראה אמת כענין מעשה שהביא בסמוך יע"ש מורה להדי' דבעינן שיהי' נראה לנו ראי' לאמתלא כעין מעשה הנ"ל שמשמע שהי' ידוע שהי' מתחילה אנשים שאינם מהוגנים ואח"כ הגונים כי ראיתי בש"ות הריב"ש סימן קצ"ג שכתב שם וז"ל ולא דמי להא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתלא ראוי שדרך אשה צנוע לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההוא שיש ממש בדבריה, דומי' דההוא עובדא שקפצו עליה בני אדם, דלשון אמתלא משמע טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאישות עכ"ל הרי להדי' שהבין כפשוטו, ולענ"ד צ"ע בזה

ו ונראה לענ"ד להביא ראי' לדברינו דכבר כתבתי מה דקשה לפי כוונה פשוטי', בהאי מעשה דאי' שם אם נתנה אמתלא לדבריה שלשון אם, אינו מן המובן כיון שכבר אמר לחכמים שאמרה אמתלא, ותו הקשו ז"ל בכוונת שמואל ששאל מרב מה"ת לא יועיל אמתלא בנדה כמו בכל איסורין ונראה דהנה בהא דנאמנת אשה לומר טמאה אני לך, ראיתי מחלוקות בין אחרונים זלה"ה בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' וכן בס' שערי המלך בפ"ט מאישות הלכה ט"ו ובספר הפלאה הבינו שהוא מטעם נאמנות עד אחד באיסורין שהתורה האמינה לאשה כדאי' וספרה לה לעצמה אבל המעיין בש"ות מוהר"י מטראני חלק א' סימן צ"ב מוכח שהבין שהוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ולא אתי' מקרא דספרה לה דמיירי רק לענין טהרה שנאמנת על ספירת שבעה נקיים משום נאמנות עד אחד באיסורין, ולולי דמסתפינא יש לומר בדרך פלפול נ"מ לדינא (לא ח"ו להורות אף לסניף בעלמא) אי נימא שהוא מטעם נאמנות שהתורה האמינתו לאשה כשני עדים והחיוב חל על הב"ד כשאומרת טמאה אני לך לכופה שתפרוש מבעלה כמו אילו הי' עדים בדבר שנמסר לבית דין ממילא אחר כך כשחוזרת מדבריה בעינן אמתלא הניכר לבית דין ורגלים לדבר שהאמת כמו אמתלא דכיון שהדבר ברור שהענין אמת כאילו הי' עדים ממילא בעינן אמתלא ברורה, כי כמו שברור לנו האיסור על ידי הגדתה דהוי כעדים כמו כן בעינן שיהי' ברור לנו ההיתר והיינו שיהי' רגלים לדבר לדברי האמתלא אבל אי נימא שאינה נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין כשני עדים רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וכפי מ"ש לעיל דעת כמה פוסקים לא נמסר לבית דין רק להזהירה שתצא ידי שמים, שפיר יש לומר אף אם אומרת אמתלא שלא ניכר לבית דין ולבעל שיש ממש בדבריה רק שלא ניכר להיפך כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה סגי כיון שאומרת שקים לה לגבי נפשה שיוצאת ידי שמים סגי, ודוקא אם הנאמנות מצד הגדת ע"א באיסורין דהוי כאילו הי' עדים בדבר והוי דבר ברור בעינן אמתלא ברורה כיון שאיסור ברור בעינן דבר הסותר לאיסור היתר ברור והיינו אמתלא הניכר' לבית דין, אבל אם הוא מטעם שווי' נפשה חד"א שאינו דבר ברור שאומרת אמת כאילו הי' עדים דהא בעדים החיוב חל על הב"ד לכוף לאפרושי מאיסורא ובכה"ג חל האיסור רק לצאת ידי שמים אפ"ל דסגי באמתלא אשר לפי דבריה יוצאת ידי שמים

אבראי לפמ"ש לעיל בכלל ה בכמה דוכתי הוכח' דהוי כאנן סהדי כיון שאסרה ע"ע דבר המותר אטו בשופטני עסקינין שיעשה אדם דבר לחובתו אך לשיטת רמב"ם וסיעתו שהחיוב הוא רק לצאת ידי שמים א"א לומר דהוי כאנן סהדי וכן מאחרונים זלה"ה לא משמע כדברינו שם וכן ראיתי בס' בית מאיר בסימן ו' שהבין כן דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא לא הוי נאמנת וודאי יע"ש: ולפ"ז נבוא לפרש הסוגי' ונראה במעשה דאשה אחת כו' הנאמר שם הי' אמתלא שהי' ניכר לב"ד שהאמת ורגלים לדבר לדברי האמתלא שאומרת שכן הי' כוונתו שהי' ידוע כן שהי' אינם מהוגנים ואולם ר' אחא העלה הלכה זו לפני חכמים לידע הלכה למעשה גם בעלמא אם בעינן שיהי' ניכר לב"ד או אפי' בעלמא אף שאין לב"ד רגלים לדברי אמתלא רק לפי דבריה הוי אמתלא חשובה מהני וחכמים רצו להורות לו דין ולכן דייקו בלשונם הקדוש אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל אף שלא יהי' נזכר לב"ד רק שנתנה אמתלא לדבריה סגי כי לשון אמתלא אין פירושו שיהי' ניכר לב"ד רק כמ"ש רש"י שהוא משל וטעם למה שאמרה תחילה כמו שהוכחתי לעיל מסוגי' דגיטין דף פ"ט דאל"כ הו"ל לש"ס לומר אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד מהני אע"כ כמ"ש אף שלא ניכר לב"ד רק לדבריה ר"ל במה שהיא לבדה נתנה אמתלא סגי ולפ"ז מוכח להיפך ממה שכתבתי לעיל דשם כתבתי דרש"י סובר דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד ורמב"ם סובר דבעינן ניכר' לב"ד, וכן מצאתי בס' הפלאה שכתב ראי' לשיטת רמב"ם מלשון אם נתנה והבין שהכוונה שיהיה לה ראי' קצת שדבריה אמת, ולענ"ד אין הלשון הש"ס משמע כן דהול"ל אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד רק יש לומר רמב"ם וסיעתו פי' אם כפשוטו ולא כמ"ש רש"י שהוא בלשון הואיל ואדרבא דייקו בלשונם הקדוש כיון דר' אחאי העלה הלכה זו לפני חכמים ואם הי' משיבים הואיל הי' נצמח לנו טעות בדין והיינו מפרשים בכוונתם דוקא אמתלא כזו שניכרת לנו נאמנת אבל אמתלא חשובה לפי דבריה רק שלא ניכר' לנו לא מהני לכן השיבו בלשון אם להורות כל שנתנה אמתלא היינו טעם לדבריה אף שלא ניכר' לנו נאמנת וא"כ רש"י שפירש האי אם פירושו הואיל מוכח להיפך דוקא אמתלא כזו שיהי' ניכר' לנו מהני ולפ"ז א"ש שיטת פני יהושע שהבאתי בפרט ב' שעולה בשיטת