שערי תורה חלק א קלו

אמירה לכן סתמו כאן ומ"מ צ"ע לדינא ובאי"ה יבואר על נכון בכללי חזקות

פרט ב יבואר חקירת חכם משו"ת פני יהושע היכי שיש רגלים לדיבור הראשון אם מהני חזרה לאחר כדי דיבור ע"י אמתלא

ב רבינו המובהק בעל מגיני שלמה זצ"ל בש"ות פני יהושע חקר חקירת חכם היכי דשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא דקיי"ל דיכול לחזור מדיבורו הראשון אפי' לאחר כדי דיבור היכי שנותן אמתלא לדבריו היכי שיש רגלים לדבר לדיבור הראשון אי מהני אמתלא בכה"ג דיש לומר דוקא כעין נידון דכתובת דף כ"ב הנ"ל שהי' רק דיבורא בעלמא שאמרה מקודשת אני משא"כ בכה"ג כיון שיש רגלים לדבר וכתב שנחלקו בזה הראשונים זלה"ה, לדעת תוס' בכתובת דף ס"ג ע"ב משמע דלא מהני אמתלא, ולדעת הר"אש במס' יבמות דכ"ה ע"ב משמע דגם בכה"ג מהני אמתלא יע"ש בדרך פלפול ועלה בדעתי לומר בדרך פלפול לפרש סוגי' דכתובת שבעי שמואל מרב אמרה טמאה אני אי מהני אמתלא שהקשו הראשונים זלה"ה אמאי לא יועיל כאן אמתלא, ועיין בר"ן ובשיטה מקובצת ובמוהרש"א מ"ש בזה ולולי דבריהם יש לומר לפי מאי דאי' בנדה דף מ"ו לרב נחמן בן יצחק פליגי רב ושמואל רב סובר ווסתות דרבנן ושמואל סובר דאורייתא דחזקה אורח בזמנו בא, עיין תוס' ד"ה ור"נ וי"ל דאבעי' הי' שאמרה טמאה אני בעת ווסתה ואח"כ חזרה ונתנה אמתלא ואי ווסתות דאורייתא איכא רגלים דבר שאומרת אמת מכח חזקה דאורח בזמנו בא ל"מ אמתלא אבל אי ווסתות דרבנן ליכא רגלים לדבר כדמוכח במס' נידה שם ובש"ע סי' קפ"ד ס"ט דאם עבר ווסת טהורה ול"ח דילמא ארגשה ולאו אדעתי', לכן שמואל לשיטתו קבעי' לי' והשיב לי' רב אף בזו נאמנת באמתלא כי ליכא רגלים לדבר ולכן לא עביד שמואל עובדא, ולפי דברינו צ"ל דעובדא דשמואל היה כמ"ש בס' שיטה מקובצת שם בשם תשובת הגאונים ודלא כמ"ש תוס' שם ונתיישב מה שהקשה לי גדול אחד מיוחד שבדורנו: ומה דאיתא לא עביד עובדא בנפשי' קושטא דמילתא נקיט מהעובדא היה באשתו ואם אירע לאחרים ג"כ לא הי' מיקל אמנם בגוף דבריו לא הבנתי לפי מה שאכתוב לקמן בפרט ג' בשם הרמב"ם בפ"ט מאישות הלכה למ"ד וש"ע סימן מ"ו סעיף ד' שבעינן אמתלא טענה הניכרת לב"ד שהוא כדאי לסמוך עליה והיאך יצוייר הדין שצייר הגאון הנ"ל דהא הוי שני הפכים בנושא אחד דכיון דיש רגלים לדבר לדיבור הראשון ליכא ראי' לאמתלא דהא לא ניכר לב"ד שהאמת באמתלא. שוב ראיתי בספר הפלאה במס' כתובת דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל שפי' כן בכוונת תוס' האי טעמא והגאון ז"ל לא הי' מעיין אז בש"ות פני יהושע הנ"ל וכמו כן בחידושי פני יהושע לא הי מעיין אז מ"ש זקינו הגאון זלה"ה כי מה שכתב להשיג על מוהרש"א ז"ל כבר קדמו בש"ות הנ"ל וא"כ מ"ש הפני יהושע בכוונת הר"אש שאפי' ברגלים לדבר נאמנת קשה לצייר ועיין בפרט הסמוך ותראה שיש מקום לישב דבריו

פרט ג יבואר אי בעינן אמתלא הניכר לבית דין שכן הוא

ג הרמב"ם בפרק ט"ו מאישות הלכה למ"ד כתב וז"ל אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זה מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין זה ממש ה"ז אסורה עכ"ל וכתב הרב המגיד פי' אמתלא טענה הניכרת שהוא כדאי לסמוך עליה יע"ש וכן קיי"ל בש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד': ולכאורה משמע כן מלשון הש"ס דאי' וזו הלכה כו' ואמרו אם כו' שלא יוצדק הלשון אם הא כבר אמר ר' אחא לחכמים האמתלא, ולא הו"ל לומר רק ואמרו נאמנת ולכן דייק רש"י בלשונו הקדוש וכתב אם כו' הואיל ונתנה אמתלא לדבריה יע"ש אבל לרמב"ם וסיעתו א"ט שבעינן אמתלא הניכר לב"ד שיש ממש בדבריה וז"ש אם נתנה אמתלא ר"ל שיהי' ניכר לב"ד, וכן מצאתי בספר הפלאה שפירש כן, ולפ"ז משמע דרש"י חולק על רמב"ם, וי"ל שכן סובר הפני יהושע הנזכר בפרט ב' בדעת הרא"ש שסובר דלא בעינן אמתלא הניכר לב"ד, מיהו לא ראיתי כעת בפוסקים שיכתבו שרש"י ור"אש חולקים על רמב"ם בזה והא לפי דבריו שכתב שם דהלכה כר"אש, הא רוב פוסקים סוברים כרמב"ם דבעינן אמתלא הניכר לב"ד ואכתי דבריו צ"ע, ולפמ"ש לקמן יש מקום ליישב דבריו

ודע דלכאורה הדיוקים ברמב"ם ובש"ע שם סותרים דהנה בעניני אמתלא יש למצוא ג' אופנים: א) שיהי' ניכר לב"ד שיש בדבריה ממש כמ"ש הרמב"ם והמ"מ כעין מעשה שעמדו עלי' בני אדם שאינם הגונים לקדשה, משמע שהי' ידוע שהוא כן ואחר כך היו אנשים מהוגנים א"כ יש לב"ד ראי' לדבריה האחרונים ורבינו המחבר הוסיף על לשון הרמב"ם וכתב אמתלא הלז, וכ"כ בחידושי רא"ה וז"ל בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש וכ"כ הרבה ראשונים זלה"ה הובא בס' שיטה מקובצת: ב) אמתלא שלא ניכר לנו שהוא אמת אך לא ניכר לנו שאין ממש באמתלא: ג) שניכר לנו שאין בדבריה ממש ומריש דברי רמב"ם וש"ע משמע דבעינן דוקא שיהי' ניכר לנו שיש ממש באמתלא, וממ"ש בסיפא משמע דוקא כשניכר שאין ממש באמתלא הוא דל"מ אבל אם לא ניכר אף שאין לנו ראי' שאמתלא הוא אמת מהני וההכרח לדחוק בלשון הנזכר בסיפא דהמעיין בפוסקים ראשונים, וכן בש"ות אחרונים זלה"ה מוכח שהבינו שבעינן שיהי' טענה הניכרת לב"ד

ד ולולי דבריהם זלה"ה הי' נראה לענ"ד לפרש כוונה אחרת ברמב"ם, דהנה לעיל בכלל ד' הבאתי מחלוקות הפוסקים, דעת הרמב"ם וש"ע א"העז סימן קט"ו דבכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אין הב"ד כופין לאפרושי מאיסורא רק שמחויב לצאת ידי שמים, ודעת הגאון מוהר"ר יצחק זצ"ל באומר פתח פתוח מצאתי, ובאומר לאשה קדשתיך וכיו"ב לא חל האיסור עליו רק לצאת ידי שמים, ודעת הריטב"א הובא בשיטה מקובצת במס' כתובת שם ובסוף קידושין דף פ"א דב"ד כופין לאפרושי מאיסורא, כיון דהוא מטעם הודאה לחובתו, והוי כאילו הי' עדים בדבר שהחיוב חל על ב"ד לאפרושי מאיסור וא"כ לשיטת הרמב"ם ה"ה באומרת אשת איש אני, ואחר כך אמרה פנוי' אני ונתקדשה לאחר בלי נתינת אמתלא אין ב"ד כופין אותה לצאת מהשני רק שמזהירים אותה שאינה יוצאה ידי שמים דהאיסור לא חל על הנושא דהא לכ"ע לא נאסרה רק מטעם שוי' נפשה ח"דא והאיסור הוא רק משום לתא דידה ואפילו אי נימא שהאיסור חל על הנושא אותה הוי ג"כ משום לתא דידה כדי שלא תהי' נכשלת באיסור מה שמחויבת לאפרושי מאיסורא כדי לצאת ידי שמים, וא"כ לפי זה קשה למה בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שהאמת כדבריה האחרונים מה להם לב"ד בכך כיון שהיא אומרת שיודעת שיוצאת ידי שמים כפי האמתלא שאומרת לדבריה הראשונים היאך יכולין ב"ד להזהירה שמחויבת לצאת ידי שמים, כיון שאין ב"ד יודעין שהאמתלא הוא שקר, ובשלמא לשיטת ריטב"א ראוי שיהי' אמתלא ניכר לב"ד כיון מהחיוב על הב"ד מטעם דהודאתה הוי כעדים אבל לפוסקים הנ"ל שלא חל החיוב על הב"ד לכופה רק שמחויבת לצאת ידי שמים וכיון שהוא דבר המסור אל הלב הא היא אומרת שקים לה בבירור שהאמתלא שאומרת הוא אמת ובבירור יוצאת ידי שמים למה בעינן שיהי' ניכר לב"ד, לכן עלה בדעתי לומר כוונה אחרת ברמב"ם דהנה בפרק שמנה עשר מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כתב וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פי שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי היא הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא יע"ש, וכתב ע"ז הראב"ד אע"פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלה דבריה כלל והרי אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת, והרב המגיד כתב שם שמ"ש הר"א זלה"ה שאם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה אפי' אם מאמין לדברי' ואפילו באשת כהן כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין בדבריה כלום, ועיין מ"ש הב"ש בא"העז סימן ו' ס"ק ך"ו, והנה במעשה הנזכר בש"ס שקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים יש לומר שהי' ניכר וידוע לנו שבאותו הזמן הי' אינם מהוגנים, ואח"כ הי' הגונים רק שלא היינו יודעין כוונתה אם אמרה כן