שערי תורה חלק א קלג

לגופא להתירה לבעלה וביאור דבריו נראה דבודאי כשאומר לאיש ולא אמר הזה אף שלא שתיק הוי חזרה דדוקא לפי מה דרצה הש"ס לומר דאתיא לפה שאסר הפה שהתיר כתבו תוס' היכי דאמר, לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה ליכא תורה דכך הוא סדר הלשון כיון דהוא הכל המשך אחת ולא מוכח דהוי חזרה רק על ידי שתיקה משא"כ אם לא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש לאשה אף כשאינו שותק ואמר אח"כ כמו המבואר בלשון הכתוב מ"מ משמעות לשון לאיש משמע דלא הי' לזה העומד לפניו כיון שלא אמר הזה כלל, ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן נ"ח ואולם לשיטת הר"ן הנ"ל לק"מ דהנה לשין הקרא הוא כך ואמר אבי הנער אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים וכבר נתבאר שאנן קיי"ל בכל מקום תכ"ד כדבור דמי אפילו בקדושין היכי שלא נעשה מעשה רק שהעידו העדים או אב או אשה יכולין לחזור ולשיטת הר"ן אפילו מן התורה הוי כדיבור ותוס' כתבו במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכן כתבו כל הפוסקים דתוך כ"ד הוי כדי שאילת תלמיד לרב כסוגי' דמס' מכות ולפי מה דאי' בב"ק שם הוא ארבעה תיבות שלום עליך רבי ומרי וכן העתיק הכסף משנה בפרק ב' משבועת ובב"י בחושן משפט סימן ל"ח וא"כ שפיר פריך הזה למה לי דאף אי הוי נכתב בקרא את בתי נחתי לאיש לאשה דמשמע שנתנה לאחד מעלמא ולא לזה העומד לפניו מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח מדבריו שקאי על האיש הזה שהוציא שם רע א"כ חזר מדיבור הראשון תוך כדי דיבור כי מן תיבות לאיש הזה עד הוא איכא שלש תיבות לאשה וישנאה והנה לא מוכח שקאי על אותו איש שעומד לפנינו, מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח שקאי על זה ולא גרע הני שלש תיבות מהפסק בשתיקה שיכול לחזור תוך ארבעה תיבות ואפילו לפמ"ש בספר שיורי כנ"הג בא"ח סימן ר"ו בהגהות ב"י ס"ק ה' להוכיח דבע"כ תיבת מרי הוא ט"ס ושלש תיבות שלום עליך ר' הוא כדי דיבור מ"מ א"ש כי באמת נראה ממשמעות הלשון שאמר אח"כ דמה שאמר וישנאה קאי על האיש שאמר אח"כ והנה הוא שם עלילות דברים דבע"כ קאי על אותו שעומד לפנינו בב"ד א"כ אפי' תוך כדי דיבור קטן דהוא כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך דהוא שני תיבות ליכא דאי הוי אמר את בתי נתתי לאיש לאשה וישנאה ליכא הפסק מן תיבת לאיש עד וישנאה רק תיבה אחת וממילא יכול לחזור ושפיר מקשה הש"ס הזה למה לי דבלא"ה מותרת לבעלה כיון שחוזר אח"כ ומוכח מתוך ך דבריו שקדשה לזה הבעל העומד לפניו בב"ד ואולם לשיטת ר"ת שמן התורה לא יכול לחזיר אפילו בתוך כדי דיבור ליתא להאי תירוצא דהא קאי על הקרא ונשמע כשיטת הר"ן

ג מיהו הא ליתא דבלא"ה יש לישב קו' הנ"ל אפי' לשיטת ר"ת דהנה בטור א"העז סימן ל"ח הביא דעת הרמב"ם במעשה קודם לתנאי דתנאי בטיל ומעשה קיים היינו דוקא מעשה בפועל וכתב וז"ל ומלשון הרמב"ם יראה שאם השלים כל התנאי קודם שנתן לידה הקדושין דהוי תנאי שכתב אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בדינר הזה ונתן הדינר לידה ואמר אם תתנו לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטיל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פי שהכל הי' בתכ"ד ה"ז מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא הוא שאם נתן בלא תנאי שהי' מקודשת בלא תנאי עכ"ל וכתב הב"י וטו"ז בכוונתו דאפי' בלא הטעם דהוי מעשה קודם לתנאי ג"כ הוי קדושין דאין אחר נתינה כלום דלגבי קדושין לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי וכתב בית יוסף לתרץ וז"ל ואין זה כלום כיון דגמר דברי הקדושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי על תנאי זה אע"פי שנתן לה הקדושין קודם שמזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלא הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוי לן למימר דלא חלו הקדושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי דב"ג וב"ר שצריך שיהי' תנאי קודם למעשה יע"ש ובטו"ז פקפק על חילוק הלז ואולם בספר הפלאה בקונטרס אחרון שם כתב שדברי ב"י נכונים שכ"כ רבינו ירוחם הובא בב"ש סימן ל"א ס"ק י"ג גבי התקדשי לי בתמרה בזו ובזו ובזו כו' היכי דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפילו תוך כדי דיבור חיישינן שמא חזר בו וצריך שיהי' בכל אחת שוה פרוטה הרי דכשאמר בדברים אחדים אפילו בקדושין הוי תוך כ"ד כדיבור ויכול לחזור ומ"ש בקדושין דתכד"ד לאו כד"ד היינו כשמפסיק מעט יע"ש, וא"כ סוברים הא דקיי"ל בקדושין תכ"ד לא הוי כדיבור דוקא כשמפסיק מעט אבל בדברים אחדים הוי כדיבור קאי כי ראש דבריו אסיפא קאי ויש לומר ה"ה לר"ת שסובר שמן התורה תוך כד"ד לאו כד"ד מ"מ כשאומר דברים אחדים לא הוי הפסק וא"כ הכא במוציא שם רע אף שלא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש וישנאה וגומר ההמשך כיון שלא הי' הפסק בשתיקה ראש דבריו אסיפא קאי כיון שהוא הכל המשך אחת ול"ק קו' מוהר"ם שיף ועיין בתוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה תרי ובספר פני יהושע ותראה שיש לפרש כוונה אחרת בדברי בית יוסף הנ"ל

פרט ב יבואר כמה ראיות לשיטת הר"ן דמן התורה הוי תכ"ד כד"ד

ד לולי דבמי הראשונים זלה"ה יש להביא ראי' לשיטת הר"ן חדא מהא דאי' במס' שבועת דל"א ע"ב במתני' כפרו שניהם כאחת שניהן חייבין בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ומקשה הש"ס בדף ל"ב ע"א כפרו שניהם כאחת שניהן חייבין והא א"א לצמצם אמר ר' חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו שניהם בתוך כ"ד ותכ"ד כד"ד א"ל ר"א לרבינא מכדי תכ"ד כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב כו' עד דאמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי א"ל כ"א ואחד בתכ"ד של חבירו וקשה לשיטת ר"ת דמן התורה לא הוי תוך כדי דיבור כדיבור הא אי' בקרא בפ' ויקרא ונפש כו' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה כו' אליו"ע ומכאן ילפינן שם דחייב קרבן שבועה ואי' במס' סוטה ד"ג ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש א"י שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד וא"כ הכא דכתיב והוא עד משמע כשכפרו שניהם חייבין קרבן שבועה וקשה לר' יוחנן כיון דאי אפשר לצמצם ובע"כ השני כפר בתוך כד"ד ומן התורה תכ"ד הוי כשני דיבורים ויפטור השני וראיתי בתוס' שם בד"ה כל שהקשו שם וז"ל אבל קשה ד גבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבינן אפי' אחד כדתנן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי"ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בטביעה כדילפינן התם מקרא הלכך כל היכי דמפסידו ממון חייב דבהפסד ממון תלי' מילתא יע"ש היינו דאיירי קרא אפי' בעד אחד מ"מ איירי קרא גם בשני עדים היכי שכפרו שניהם כאחת שניהן חייבין כמשמעות בנין אב, ואולם ראיתי במס' נדרים בתוס' בדף פ"ז ע"ב ד"ה והילכתא שכתבו וז"ל והלכתא תכ"ד כד"ד פי' הר"א לא ידענא מניין לנו ופי' הוא דמדרבנן הוא כדי שישוב אדם וישאל בהפסד ממכרו ולא יפסיד וקשה דהא גבי דינים דאוריי' כגון גבי מנחת חיטין מן השעורין וגבי שבועת עדות אמרו לי' וצ"ל דהוי דאורייתא עכ"ל אולי כוונתם במ"ש וגבי שבועת עדות כו' לדברינו הנ"ל (ויש לפרש כוונה אחרת בדבריהם כמבואר להמעיין) ואף אם נדחוק ליישב ע"פי דברי תוס' הנ"ל דקרא מיירי בכפר אחד והודה אחד ומה דאי' במתניתן כפרו שניהן חייבין הוא מדרבנן שתקנו תוך כד"ד הוי כדיבור ומ"מ קשה לשיטה זו דהא באמת יש להבין אמאי חייב השני קרבן שבועה ניזול בתר דאורייתא ומן התורה לא הפסיד השני ממון דעיקר טעמא דשני חייב כתבו תוס' בדף ל"ב ע"ב ד"ה אבל משום דראשון נמי יכול לחזור ולהודות דבתוך כדי דיבור יכול לחזור ע"ש והא מן התורה לא הוי כדיבור וקשה לר' יוחנן דהלכה כוותי' כ"ש רמב"ם בפרק עשירי מהלכות שבועת ה"ג, וצ"ל כעין דאי' שם בדל"א עלה דמתני' שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוים להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ואזיל בתר דאורייתא וכיון דמן התורה משחק בקוביא ראוי להעיד חייב קרבן שבועה וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא דאזיל בתר דרבנן כיון דסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לא קרינן בי' והוא עד כמ"ש רש"י ד"ה אבל וכותבו בתוס' ד"ה רבנן אליבא דרב פפא אע"ג דאמר בדף ל"ג הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום דרבנן אכשרהו ואזלינן בתר דרבנן בחר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועיל עדותו הרי יש כאן הפסד ממון בלא שהעיד והכא אע"ג דמדרבנן ל"מ עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב יע"ש וא"כ א"ש דשפיר קאמר ר' יוחנן כיון דעכ"פ רבנן תיקנו דתוך כד"ד כדיבור דמי והי' יכול הראשון לחזור ולהודות והפסיד השני בכפירתו ממון מדרבנן אף