שערי תורה חלק א קלב

המיעוט שאותו שבאי הי' ממיעוט שאינם פרוצים בעריות ואכתי דין של ש"ג ורמ"א צ"ע, מיהו דין זה ג"כ צ"ע כמ"ש בחלק ב' בכלל ע"א בדבר שבערוה שממשמעות הפוסקים משמע לשיטת הסוברים שאין ע"א נאמן נגד חזקה מכ"ש נגד רוב כיון דבכל מקום רובא וחזקה רובא עדיף ותו לפמ"ש ריטב"א בריש חולין וכ"כ הפני יהושע בכתובת די"ג ע"ב דהאי רובא דפרוצים כו' הוי כל ועיין בתוס' שם דל"ל סברת ריטב"א לכן לדינא צ"ע ולא באתי להכריע רק לעורר לב המעיין על ככה

פרט יח יבואר היכי דאוסר הדבר ע"ע ואח"כ עבר ואכל בהתראה אם לוקין על איסורו שאסר הדבר ע"ע מלקות דאורייתא כמו אם העידו עדים שדבר זה אסור ועבר על עדותם

מ רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ג כתב וז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהי' שני עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהי' שני עדים או תוחזק עכ"ל ומקורו מקדושין דף ס"ג ע"ב ומבואר שם אפילו רב אסי דסובר דאב נאמן אפי' לקטלא מודה דהיא שאמרה מקודשת אני כיון דא"נ רק מטעם שווי' נפשה ח"דא א"נ רק לאוסרה ע"ע אבל א"נ לקטלא כמ"ש רש"י בד"ה לדידה וה"ה היכי דשווי' נפשה ח"דא אינו לוקה דבכמי דוכתי מוכח דמלקות וקטלא יש להם דין אחד ואולם בפ"כ מא"ב הלכה י"ג כתב וז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פי עצמו כו', אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה יע"ש הרי דסובר דהיכי דשווי' נפשי' ח"דא אם עבר לוקה על פיו וכבר הרגיש בזה המשנה למלך וכתב שדבריו צריך ביאור שסתם וכתב לוקה וע"כ בדהוחזק כבר מיירי וכ"ש הוא עצמו לעיל בהך מי שהוחזק בשאר בשר סוקלין ושורפין ע"ח אבל לא הוחזק כבר כתב הוא עצמו דאין אדם לוקה ומת ע"פי עצמו וכן צריך שתתחזק שלושים יום אבל פחות מיכן לא וכאן סתם הדברים ובודאי שסמך על מ"ש לעיל דאין לומר שיהי' לוקה על פיו אם לא הוחזק עכ"ל ובספר תב"ש בספרו בכור שור בקדושין דף פ' הבין כפשוטו בכוונת רמב"ם שאפי' על דיבור בלבד לוקה דבריו תמוהין וכן תמה עליו בעל קצ"הח ועמ"ש בס' סדרי טהרה ביו"ד סימן קפ"ה ס"ק א' וק"ק על הטוש"ע א"העז סימן ג' ס"א שסתמו וכתבו שלוקה ולא ביארו שאתחזק שלשים יום דבדבריהם א"א לומר כמ"ש המשנה למלך שסמכו עצמם כי הם ז"ל לא זכרו דין חזקה רק בסימן י"ט ועמ"ש בש"ות מוהר"י טראני בחלק א' סימן קמ"ז דקמ"ה ע"א וע"ע בתוס' רי"ד בקדושין דס"ג ע"ב ד"ה ור"ח ובב"ש בסימן י"ט סק"א, והדברים ארוכים ויבואר באי"ה בכללי חזקות ואין כאן מקומו

כלל ו' יבואר היכי דשוי' נפשי' ח"דא דיכול לחזור מדיבורו בתכד"ד אף אם לא נתן אמתלא לדבריו דתכ"ד כ"ד ויבואר כמה ענינים בהך כללא ובו ג' פרטים

פרט א יבואר מקורו

א גרסינן במס' כתובת דכ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת והא שוויתה לנפשה ח"דא אמר רבה בר ר"ה כגון שנתנה אמתלא לדבריה תנ"ה כו', וכתב הר"אש שם וז"ל אמרה א"א אני וחזרה כו' א"נ אם אמדה אחר כד"ד אבל בתוך כדי דיבור יכולה לחזור דבריה הראשונים ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת עכ"ל וכ"כ הר"ן והרי"ף אף שסתם בסתם לשון הברייתא מ"מ לשון חזרה ואמרה מוכח דהיינו לאחר כד"ד כמ"ש בשיטה מקובצת שם בד"ה והא בשם שיטה ישנה, דלכן לא מתרץ הש"ס שמיירי בתכ"ד משום דלא שייך לשון חזרה ואמרה, וכיון לזה ג"כ בספר לחם משנה בפרק י"ב מהלכות גירושין ה"א וכן משמע להדי' ברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה ל"א וכן אי' בטוש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד' ואולם ראוי לברר מה שנחלקו אבות העולם בהא טעמא דתכ"ד אי הוא מן התורה או רק מדרבנן הנה תוס' כתבו במס' ב"ב דקכ"ט ע"ב ד"ה והילכתא בשם ר"ת דלכך אמרינן תכ"ד כד"ד כדי שאילת תלמיד לרב שלו' עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו לא יתן לו שלום שאם יתן לו לא יכול לחזור ממקחו לכן תיקנו חכמים כשיעור זה יכול לחזור, וכיו"ב כתבו תוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכ"כ רמב"ן במס' ב"ב שם בשם ר"ת וא"כ ס"ל שמן התורה אין יכול לחזור אפי' בתוך כד"ד, ואולם הר"ן בנדרים דפ"ז ובחידושו לרי"ף במס' שבועת דל"ב השיג על זה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום ועשה בנדרים ולכן כתב הטעם מש"ה קיי"ל בכל מקום תכד"ד כד"ד לבד מקדושין וגירושין ועע"ז הטעם דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותן לאו בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפי' תכ"ד ל"מ א"כ הבין שמן התורה הוי בכל התורה (חוץ מהני הנזכרים) תכ"ד כד"ד, וכפי הנראה אזלי לשיטתם דלפמ"ש תוס' ביבמות דפ"ח ע"א ד"ה מתוך ובדפ"ט ע"ב ד"ה כיון ובמס' ע"ז די"ג ע"א ד"ה אמר ובמס' נדרים ד"צ ע"ב והובא בבית יוסף בא"ח סימן תי"ח דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפי' בקום ועשה בסברא גדולה, וי"ל שהם חשבו להאי טעמא הנ"ל לסברא גדולה, אבל הר"ן בחי' לנדרים שם במתני' משמע להדי' דלית לי' האי כללא לכן תמה על ר"ת ועמ"ש בש"ות מוהר"י טראני בספר ב' סימן כ"ג די"ט ע"א להשיג על סברת ר"ת ובב"י בא"העז סימן קל"ד הביא תשובת הר"ן שכ' וז"ל ועוד שקרוב אני לומר דאם איתא דלאחר כד"ד אין ביטולו מועיל אף תכד"ד א"י לבטל דהא אסקינא דתכד"ד כד"ד חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש ואע"פי שרשב"ם פירש בפ' י"נ שאם קידש את האשה וחזר בו תכ"ד מקודשת ואינה מקודשת אין לשון הגמרא מוכיח כן ואף דברי הראשונים אינו כן שהרי הרמב"ם כתב בפרק ז' מאישות המקדש את האשה וחזר הוא או היא אע"פי שחזרו תוך כד"ד אין חזרתם כלום אלמא בין לקולא ובין לחומרא אמרינן דתכ"ד דקדושין וגירושין לאו כדיבור דמי עכ"ל והובא דבריו בקצרה בב"ש סימן ל"ח ס"ק נ"ו להלכה והבן:

**(הג"ה עיין בשו"ת הריב"ש הובא בב"ש סימן ל"ז ס"ק נ"א ובסימן מ"ט ס"ק נ"ב דהא דקיי"ל בקידושין דלא הוי כדיבור דוקא כשעושה מעשה שנותן כסף קדושין אבל עדים או אב או אשה עצמה שמעידין על הקדושין יכולין לחזור אפי' בתכ"ד ומ"ש הטו"ז בסימן ל"ז ס"ק י"ט תמוה מאד יע"ש ותשכח

)** ב ועלה בדעתי להוכיח כשיטת הר"ן דאיתא בכתובת שם אמר ר' אסי מניין לפה שאסור כו' שנאמר את בתי וגו' לאיש אסרה הזה התירה ל"ל קרא סברא הוא כו' אלא כו' לכדרב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי כו' הזה ולא ליבם וכתבו בתוס' ד"ה מניין כו' משמע שאינו נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימא דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אומר לפלוני קדשתיה לא יהי' נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבעינן זה שאינו סותר דבריו, הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו מיהמן אע"ג דלא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר כו' כגון דקאי האיש שקידש לו קמ ואמר את בתי נתתי לאיש ושתק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מגו עכ"ל ועיין בב"י בסי' קנ"ג והקשה מוהר"ם שיף מאי מקשה הש"ס הזה למה לי הא צריך הזה לגופא דאי לא הוי כתיב רק את בתי נתתי לאיש ולא אמר הזה לא הוי שייך למיקרי ולו תהי' לאשה דהא לא אמר הזה וכיון דאמר לאיש אסרה אכ"ע וצריך הזה