שערי תורה חלק א קלא

למה נאמנת לומר שהיא טמאה לו מ"ש מהאשה דעלמא האומרת טמאה אני לך דחי דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כדלקמן סימן קט"ו סעיף ו' ולפי המושכל שבוי' בעד אחד האומר שהיא טהורה עדיפא היא מאשה דעלמא האומרת שנאנסה כדלעיל סימן ו' סעיף י"ב או סבורה שבעלה הי' כהנהי עובדא דסוף נדרים ואפ"ה אמרינן שם שמא עיניה נתנה באחר מכ"ש שיש לחוש בעד המכחישה בפניה ואומר שטהורה היא ואף שיש לחלק בדוחק אין נראה כלל יע"ש וב"ש בס"ק י' כתב על דברי רמ"א וז"ל כ"כ בש"ג ולמד מברייתא אני טמאה וחברתי טהורה וע"א אומר אתה טהורה היא נאמנת ופי' הוא הברייתא אפי' בנשואה מיירי היינו בידוע שנשבית אז נאמנת לאוסרה על בעלה משום כיון דנישבת וקיי"ל כותי' פרוצים בעריות קרוב לודאי דנבעלה ולא גרע מרגלים לדבר כמ"ש בסי' קט"ו יע"ש כנראה שרצה ליישב במתק לשונו קו' ח"מח דברגלים לדבר מבואר בסימן קט"ו דנאמנת ולא חיישינן שעיניה נתנה באחר ואף שאין תלמיד קטן כמוני יוכל להכניס ראשו בין הרים הגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ולענ"ד דין זה צ"ע וכמו שהעיר הח"מח ומ"ש הב"ש דהכא הוי רגלים לדבר ע"י רוב כותי' פרוצים בעריות יש לדון בדבר לפמ"ש בתוס' כתובת דל"ו ע"ב בד"ה ואלו דמדאורייתא שבוי' לא הוי בחזקת בעולה כדאי' בכל דוכתי דבשבוי' הקילו והיינו משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי כדאי' במס' קדושין די"ב ע"ב ועיין בתוס' ד"ה אם ונסתר הרגלים לדבר וממילא א"נ לומר טמאה אני לך שמא עיניה נתנה באחר ול"ד למ"ש רמ"א בסימן קט"ו דהתם יש רגלים לדבר לולי דיבורה והכא נסתר על ידי חזקה דמנוולא נפשה, הגם שלכאורה נראה להמעיין ברש"י במס' כתובת דף י"ג ע"ב בד"ה לא שכתב וז"ל שנבעלה דכיון שנשבת לבין הנכרים והם פרוצים בעריות יע"ש כולנו עדים שנבעלה עכ"ל משמע שסובר שאיסור שבוי' לבעלה כהן הוא מדאוריי' ועיין במס' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י ד"ה והשיאה וד"ה בשבוי' ובקדושין דס"ו ע"א ובחי' פני יהושע שם, וקצת הי' מקים לומר כן לפמ"ש רמב"ם בפי"ח מא"ב הלכה י"ד וז"ל השבוי' שנפדית כו' אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה כו' ואם יש לה עד אחד שלא נתייחד עמה ה"ז כשירה לכהונה, ואפי' עבד כו' הרי אלו נאמנות הואיל ואסור כל הספיקות מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבוי' עכ"ל ואזיל לשיטתו שסובר בפ"ט מטומאת מת כל הספיקות לחומרא מדרבנן וא"כ לרשב"א וסיעתו דכל הספיקות הם לחומרא מן התורה איסור שבויה לכהן הוא מדאוריי' אבל ז"א כמ"ש פר"ח בכללי ס"ס כלל א' דאפילו לרשב"א שבוי' שאני משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ורגלים לדברי' שלא נטמאה וכ"כ במשנה למלך בפ"חי מא"ב ה"א דאין מי שיכחיש דשבוי' מיתסר מדרבנן בלחוד ואע"פי שאמרו כל הספיקות לחומרא שאני הכא שלא נכנס בכלל ספק ומיישב סוגי' דב"ק ועיין בש"כ יו"ד סימן צ"ח סק"ב כן משמע דעת רוב פוסקים וראי' מרש"י הנ"ל יש לדחות ובספ"י כתב בכמה דוכתי ובקדושין דס"ו דרוב כותי' פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור דתלי' במעשה ולא הוי רוב כדאי' בבכורת ד"כ ונסתר דברי ב"ש וכפי הנראה ר"ל כן הח"מח במ"ש ולפי המושכל כו' כנ"ל ור"ל כמ"ש שליכא רגלים לדבר לאסור דאף שרוב כותים כו' מ"מ הוכחה דמנוולה נפשה וחזקת היתר שהי' לבעלה עדיף ואדרבא רגלים לדבר שלא נטמאת כמ"ש בפר"ח וא"כ קמה קו' ח"מח כיון שיש ע"א המתירה שמותרת ע"פי הדין בין מדאוריי' ובין מדרבנן אמאי נאמנת ניחוש שמא עיניה נתנה באחר, שוב ראיתי בס' שערי המלך בפח"י מא"ב הכ"ד שהבין לדעת רש"י בפ' הגוזל איסור שבוי' לכהן הוא מדאוריי' ועמ"ש בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ס"ז שהאריך בזה ולענ"ד לולי דבריהם נראה כמ"ש

לח ודע שלכאורה הי' נראה לקיים שיטת ש"ג ורמ"א להלכה ע"פי מה שגילה לן רז בס' פני יהושע בחי' לקדושין דס"ו שי"ל הא דאמרינן בעלמא בשבוי' הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקיי"ל רוב כותים פרוצים בעריות אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא ועוד דרוב כו' לאו רוב גמור דתלי' במעשה ומש"ה שרי' מן התורה וליכא אלא חששא דרבנן הם אמרו והם אמרו להקל דהכל נאמנים להעידה דמצרפין עדותן לבהדי ברי דידה וחזקת היתר דידה ועוד איכא סברא דמנוולא נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאומרה ברי איכא למימר דהוי ספ' איסור דאורייתא דרובא פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהוי רובא דתלי' במעשה אפ"ה הוי לי' מיהת פלגא ופלגא דאסור מדאורייתא עכ"ד, וא"כ לפי דבריו הא דע"א נאמן לומר בשבוי' שלא נטמאה משום שע"י ברי שלה ליכא אלא חשש דרבנן נאמן ע"א בדרבנן ובנ"ד כיון שהיא אומרת שנטמאה אף שיש לחוש שעיניה נתנה באחר עכ"פ ליכא ברי דידה המסייע אינו נאמן העד כלל נגד חשש איסור דאוריי' וקם דברי רמ"א וש"ג להלכה

לט אמנם אכתי דין זה אפילו לדברי פני יהושע במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דהא אף לפי דבריו הוי כפלגא ופלגא דאף דליכא ברי מ"מ ע"י הוכחה דמנוולה נפשה וחזקת היתר הוי כפלגא ופלגא והנה אנן קיי"ל ביבמות דפ"ח ע"א דעד אחד נאמן בספק השקול כגון בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא אך בדבר שבערוה כתבתי בחלק ב' בכללי ע"א מחלוקת הפוסקים דעת קצת פוסקים דאשתני דבר שבערוה מאיסורא ואין ע"א נאמן אפילו בספק השקול כמו שאין ע"א נאמן בממון אפילו בספק השקול כגון שאין שניהם מוחזקים ודעת כמה פוסקים וכן דעת מוהרי"ק סימן ע"ב דנאמן בספק השקול כמו באיסורא, והמעיין במס' קדושין דס"ו ע"א מוכח כמ"ש תוס' רי"ד שם דהיכי דמעיד עד אחד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה מכהונה הוי בדבר שבערוה וה"ה כשמעיד ע"א בספק השקול להתירה לכהונה הוי דבר שבערוה כי דבר שבערוה הוי בין שמעיד לאוסרה כגון ע"א בקדושין ובין שמעיד להתירה כגון ע"א בגירושין וא"כ כשמעיד להתירה לבעלה כהן הוי דבר שבערוה כמו אם מעיד לפוסלה ולפוסקים שאין ע"א קם בדבר שבערוה בספק השקול שפיר י"ל כשיטת הש"ג ורמ"א שאין ע"א נאמן בנ"ד כיון דליכא ברי לאצטרופי אינו נאמן בספק השקול בס"דא אבל למוהרי"ק וסייעתו שע"א נאמן בספק השקול שפיר כתב הח"מח שראוי להורות שהיא מותרת כיון דדיבורה ל"מ דחיישינן שעיניה נתנה באחר והוי ספק השקול ונאמן ע"א להתירה לבעלה לכהן ואכתי קשה על רמ"א וב"ש שכתבו להלכה פסוקה דלכאורה במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' ועוד נלע"ד דיש לפקפק על האי פסקא שכתוב הפ"י די"ל אף לולי ברי דידה ג"כ מותרת מן התורה דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כתב בש"ות ריב"ש סימן שע"ט שהוא רק נגד חדא חזקה ולא נגד שני חזקות והכא איכא שני חזקות חזקת היתר לבעל' והא דמנוולה נפשה לגבי שבאי הוא ג"כ בגדר חזקה ובכה"ג י"ל דחזקות עדיף וא"כ אפי' לולי דיבורה מותרת מן התורה ממילא נאמן עד אחד לומר שהיא טהורה אפי' להסוברים דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אף בספק השקול, ואולם אכתי יש מקום לקיים דין של ש"ג ורמ"א להלכה לפי מה שהוכיח בש"ות נ"בי חלק א"העז סימן מ"ג דרובא עדיף אף מב' חזקות וא"כ רוב כותי' פרוצים בעריות עדיף מב' חזקות וי"ל כיון דעדיף אפי' למוהרי"ק וסיעתו הנ"ל אין עד אחד נאמן להתירה היכי דליכא ברי דלא הוי ספק השקול ומ"ש הפ"י דהוי רובא דתלי' במעשה ול"ד לסברת תוס' ביבמות דקי"ט שכתבו דביאת אדם הוי דבר הבא ממילא היינו ביאת היתר ולא ביאת איסור מלבד שגוף הסברא צריך ראי' מש"ס ומקמאי ז"ל אף גם קשה לענ"ד לפמ"ש רשב"א בחולין דף ט' ע"ב דספק התלי' במעשה לא הוי ספק וא"כ סוטה שאמרה תורה דשותת אף דקינא לה ונסתרה ואיתרע חזקת היתר לו יהי' רגלים לדבר שזינתה הא עכ"פ לא הוי רק בגדר רוב דיותר נוטה שזינתה הא אפילו רובא דתלי' במעשה לא הוי רוב ובשגם לפי מאי דמשמע בש"ס דקינוי וסתירה משווי לספק דאיתרע חזקת היתר וכדאי' במס' נדה דף ג' ע"א מה סוטה ספק הוא ועשאהו כוודאי ועיין בתוס' ד"ב ע"א ד"ה והילל א"כ הוי ספק התלי' במעשה ובעכצ"ל דגזרה התורה אף דבר התלי' במעשה הוי ספק ואין חילוק ולילף מיני' בכל מקום דלא מעלה ומוריד לענין רוב וספק אם תלי' במעשה לבין אם אינו תלי' במעשה אע"כ כמ"ש תוס' דביאת אדם לא הוי תלי' במעשה, וגם מרהיטת לשון פני יהושע מורה שלא כתב כן לחלוטין וכיון דהוי רוב גמור שפיר י"ל דאין עד אחד נאמן כיון דליכא ברי דידה וא"ש שיטת הש"ג ורמ"א מיהו גם בזה יש לעיין לפמ"ש הפ"י בחידושיו לקדושין דע"ג ונ"בי במהדורא קמא חלק א"העז סימן ס"ט דע"א נאמן נגד רוב דהוי כמברר המיעוט מתוך הרוב וה"ה יהי' נאמן שלא נטמאת דהוי רק כמברר