שערי תורה חלק א יב

כלל א יבואר דין הודאת בע"ד בממונא ובו ט פרטים

פרט א יבואר מקורו, וחקירה אי אתיא מקרא או מסברא

א תניא בתוספתא במס' בבא מציעא בפרק א' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והובא במס' גיטין דף ס"ד ע"א וברי"ף ור"אש ומרדכי בב"מ שם, ובש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק נ"ו וכן איתא בב"מ דף ג' ובכמה דוכתי ומוכח בש"ס שבועות דף מ"א ע"ב אפילו אם עדים מכחישים אותו נאמן הוא לחובתו יותר מהם, דקיי"ל כרבא שם כמ"ש הרי"ף והר"אש והרמב"ם בפ"ו מטוען הלכה ג' וטור וש"ע ח"מ סימן ע"ט ס"א ואפילו אביי מודה בעלמא לרבא ושאני התם דלא הוי הודאה ממש כיון שבא לפטור עצמו, ובע"כ צ"ל אף דאיתא בש"ס הודאת בעל דין כמאה עדים, ובעדים אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' במס' יבמות דף פ"ח ע"א וכתיבות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי ורמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ג' (ועיין מה שכתב בש"ות שבות יעקב ח"א סימן קכ"ה ובסמ"ע ח"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ב ובש"ות הנ"ל סימן קמ"ז) מ"מ הוא לאו דוקא ולישנא בעלמא נקטי ואולם הרמ"א בח"מ סימן ע"ט ס"א דקדק וכתב שהודאתו יותר ממאה עדים, וכוונתו דבעלמא אמרינן תרי כמאה וכדי להורות שהודאתו עדיף מעדים תפס לשון יותר ממאה עדים ועיין מה שכתב הסמ"ע שם ובמס' כריתות דף י"ב ע"א ופשוט דמאה ואלף שווין ומה שאמרו תרי כמאה נקטו לשון המשנה מס' מכות דף ה' ע"ב ועיין ש"ות נודע ביהודא מה"ק חלק א"העז סימן ס"ה וא"כ הודאתו עדיף אפילו מהרבה עדים. ויש לחקור ולברר מאיזה טעם מהני הודאתו יותר מעדים ומצאתי בזה שלשה שיטות

שיטה א רבינו הגדול רש"י ז"ל כתב במס' קידושין דף ס"ה ע"א דהוא מגזרת הכתוב דשם סובר רב כהנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים וא"ל רב אשי מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים אף כאן, וא"ל התם לא קא מחייבא לאחרינא הכא קא מחייבא לאחרינא פי' רש"י בד"ה הודאת דכתיב שמות כ"ב] אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש

שיטה ב בתשב"ץ ח"א ענין ע"ד כתב וז"ל שגזרת המלך הוא להיות דבר שבממון בשני עדים או בהודאת פיהם שהוא כמאה עדים מגו דאי בעי יהיב, או מפני טעם אחר, או מגזירת המלך ג"כ דילפינן מכי הוא זה וכדפי' רש"י בפ' האומר יע"ש, וא"כ לטעם הראשון אתיא מכח סברא מטעם מגו דאי בעי יהיב

שיטה ג למדנו מתוך דברי ש"ות מהר"י בן לב סוף כלל ג' במה שהאריך ליתן טעם בהא דקיי"ל דנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן במס' קידושין סוף פ"ב דקשה לי' אמאי לא נפסל מדאורייתא מטעם דהוי נוגע בעדות דלמא ישקר בעדותו להרויח ממון וכתב ע"ז ב' דרכים, דרך ראשון מה שנוגע פסול מן התורה לא הוי מטעם דלמא מצד הנאה ישקר, רק כמו שקרובים פסולים להעיד דהטעם משום גז"הכ בין לזכות ובין לחובה כ"כ נוגע פסול מדאורייתא מגז"הכ דפסול הקרובים, שאדם קרוב אצל עצמו ומש"ה אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שבממון הוא דנאמן כמ"ש הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי נראה כיון דקרוב פסול אפי' לעדות חיוב ראוי' לומר מה"ט להוי אדם קרוב אצל עצמו לחיוב עצמו אלא יראה לפ"ז דמה שהוא חייב הוא מטעם מתנה ולפ"ז בנוטל שכר להעיד אפילו נוטל שכר הרבה כשר מדאורייתא דלא הוי נוגע דכיון דאין לו הנאה וזכות בגוף העדות ממש אלא הזכות הוא לבע"ד. ודרך שני שאין נוטל רק שכר טרחו אבל כשנוטל יותר פסול מדאורייתא יע"ש שהאריך משמע מרהיטת לשונו לדרך ראשון הא דנאמן בהודאתו לחובתו דהוי כנתן לו מתנה, ואף שאמר בלשון הודאה שלוה מפרשינן כוונתו כאילו אמר לשון מתנה ואינו מטעם מגו דאי בעי יהיב כמ"ש התשב"ץ. וראיתי בנימוקי יוסף במס' בבא מציעא דף ג' ע"א בהא דאמר הש"ס מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה כתב וז"ל אינו בהכחשה אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו חייב לו כלום, אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר ואמר נזכרתי ואע"פי שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין דודאי הכא בהאי גווני עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' יע"ש שכת' כן בשם הרשב"א ור"ן א"כ נרא' שס"ל היכי שהודה נגד עדים המכחישים אותו אינו נאמן על גוף מעשה הלואה שלוה רק שאנו אומרים שמתנה הוא דקא יהיב לי' ודייקו לומר דקא יהיב מתנה ולא כתבו מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה כתשב"ץ, אפשר לומר דתשב"ץ מיירי כשהודה ואין עדים מכחישים אותו והם מיירי שמכחישים אותו והוי מגו במקום עדים ולכן כתבו זלה"ה שאנן מפרשינן הודאתו אף שאמר בלשון הודאה שלוה כאלו אמר לשון מתנה ויש דמיון לזה ממ"ש הר"אש במס' קידושין בפרק א' דף י"ג סימן כ"א אם היה משאיל טבעת לחבירו לקדש לו אמה מקודשת. דאנן סהדי כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש לו אשה גמר בלבו ליתן לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה יע"ש שהביא הרבה ראיות לזה אף שאמר בלשון גרוע כוונתו באופן המועיל ועל כלל זה סמך הטורי זהב בא"ח סימן י"ד ס"ק ה' וסימן שס"ט ס"ק י"ב וסימן תל"ד ס"ק ו' הרי דחזינן אדם שרוצה לעשות דבר אף שאמר בלשון שאינו מועיל אמדינן דעתו אילו הי' יודע שלשון זה אינו מועיל להוציא מחשבתו היה אומר בלשון המועיל וה"נ כן כיון שהודה בפני ב"ד או בפני עדים שחייב לחבירו ממון א"כ חזינן שרוצה לחייב את עצמו וליתן לחבירו אף שעדים מכחישים ואומרים שלא לוה אנן סהדי אילו היו יודע שלא יועיל לשון הודאה נגד העדים הי' אומר בפירוש בתורת חיוב על מכאן ולהבא דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב לשיטת רמב"ם וסייעתו המובא בח"מ סימן מ' כשאומר אתם עדי או היה אומר בלשון מתנה לכן דיינינין עכשיו אף שאמר לשון שאינו מועיל כאילו אמר לשון המועיל וזהו שכתב הנ"י שהוא באמת מתנה וכפי הנראה בחדא שיטה קיימא עם מהר"י ב"ל בתשובה הנ"ל וזה פשוט אפילו לשיטת הפוסקים הנ"ל אף דלא אתיא מקרא רק מכח סברא הוא ג"כ דאוריית' כדמוכח בש"ס כתובות דף כ"ב ע"א שמקשה תלמודא ל"ל קרא סברא הוא וכן במס' ב"ב דף קכ"ז ע"ב מקשה הש"ס כיו"ב לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתבא פי שנים לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב לי' וכיו"ב מקשה הש"ס בב"ק דף מ"ו ע"ב בהא דאמר רשב"נ בשם ר' יהונתן מניין להמע"ה שנאמר מי וכו' ל"ל קרא סברא הוא כו' (ועיין בירושלמי במס' סנהדרין בפרק ז"ב הלכה ח' סובר רחב"ג כר"ש ב"נ ולא חש לקושי' הנ"ל ועיין עוד גיטין דף מ"ח ע"ב ברש"י ד"ה המוציא ובחידושי פי' שם ועיין עוד מס' ברכות דף ל"ה ע"א בגמ' שם אלא סברא הוא ובחידושי פ"י ובצל"ח שם ובתוספת מס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה ואבע"א ובס' באר שבע במס' הוריות דף ו'