שערי תורה חלק א קכט

עדים בהמה לכותי וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיו אינו נאמן ומיהו לדידי' אסורה דהא שווי' נפשי' ח"דא ויש להסתפק אם אירע כן בבהמה שלו והוא אומר לא שחטתיו ועדים מעידים ששחטה אם מותרת לאחרים כגון שמת אי מותרת ליורשיו או אם בעל חוב גובה ממנו נימא כיון דבהמה הוא שלו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הרי בהמה זו אסורה לכל העולם או דלמא דבתחילת נאמנות שלו אינו נאמן רק לאוסרה על עצמו אבל לא לאוסרה על אחרים עכ"ל הזהב ודפח"ח וש"י וזאת אשר השבתי לכבוד אאמ"ו הגאון נר"י אמרתי אל לבי לברר ולפשוט הספק של כבוד אאמ"ו נר"י אם יסכים כבודו הרמה עמדי ובאתי לדון כתלמיד הדן לפני רבו, הנה בדברי כבוד אאמ"ו הגאון נר"י כראה שלא רצה לצייר הספק גם כשבהמתו ברשותו אם מותרת לאחרים משום דלא שכיח שיהי' מאכיל לאחרים כל זמן שחושב שהוא אסור, ולענ"ד יש לצייר הספק גם כשעדיין ברשותו, לפמ"ש המ"ל בפ"ב מיבום הלכה י"ג שנראה מדבריו שא"י לחזור מדיבורו הראשון שאסר ע"ע בלי אמתלא וכדאי' בכתובת דכ"ג וסותר את משנתו למ"ש בפ"ט מאישות ה"א וא"כ יצוייר הספק אם אח"כ חוזר מדיבורו ואומר שמותרת ורוצה למכור לאחרים ולהאכילם אף דלא מצי לחזור נגד העדים וקם באיסורא נגד עצמו ע"ז יצוייר הספק אם הנאמנות לאיסור הוא רק נגד עצמו ולא נגד עדים דהם יכולין לומר דסמכו אעדים או דהאיסור הוא גם על אחרים כיון דאדם נאמן על ממון שלו להפסיד יותר מעדים ולכאורה עלה בדעת לומר דלא חל האיסור נגד אחרים לפמ"ש בפרט א' שני טעמים א' מ"ש בתשו' הר"י באסין שמדין נדר איסור נגעו בו וחשוב כאילו אסרו ע"ע בנדר ואף דבעינן שיתפוס בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו דוקא כשאסרו עליו דרך התפסה אבל יוכל לאוסרו ע"ע דרך קנס לומר פתי פת כותי יע"ש ולטעם זה פשיטא שלא חל האיסור לגבי אחרים דלגבי אחרים אם רוצה לאסור עליהם דבר שהוא חלו בעינן שיתפוס בדבר הנדור, טעם ב' כתבתי שם שהוא מטעם הודאת בע"ד והיינו שהתורה אמרה שלגבי עצמו יהי' נאמן יותר מעדים וכעין הודאת בע"ד בממון נראה ג"כ דהיינו דוקא לגבי עצמו אבל לגבי אחרים אף שהוא בממונו אין לו רק שם עד אחד ויכולין לומר אנן אעדים סמכינן כי זהו שנאמן לגבי עצמו אינו בשביל שאמר כן על ממונו דהא בנידון דהרשב"א איירי בממון אחרים כי לא הי' הבהמה שייך לטבח, ואפ"ה נאסרה עליו ובע"כ הטעם משום שהענין נוגע לעצמו נאמן ואינו נאמן לגבי אחרים לכן גם בממונו היכי שהענין נוגע לאחרים אינו נאמן כיון שיש עדים המעידים להתיר שבודאי הדעת מכרעת דעדים נאמנים יותר אף בממונו רק שלגבי נפשו האמינהו תורה וא"כ גם לטעם זה יש לצדד שבהמה מותרת לאחרים אמנם לאחר העיון ראיתי שהוא ספק עצום ורב, ולכאורה נראה לפמ"ש לעיל בפרטים הקודמים, י"ל ב' טעמים א' כמ"ש רש"י בקדושין דף ס"ה דהודאת בע"ד בממון אתי' מכי הוא זה מחמע שגז"הכ שנאמן על גוף המעשה שהלואה אמת כמו שאומר יותר מעדים, ולמוהריב"ל וב"ש אינו נאמן על גוף המעשה, וכתבתי בכלל א' שיש לצדד ולומר שנאמן מטעם מגו שבידו לחייב א"ע מכאן ולהבא ואפי' נגד עדים אפשר דאמרינן מגו דאי בעי עביד כיון שאין צריך דעת אחרים ול"ד למגו דאי בעי טעין שצריך דעת אחרים וה"ה באיסורין היכי שמודה לחובתו לאסור דבר ע"ע הוא מעין הודאת בע"ד בממון כי יש לו הפסד, ולרש"י נאמן על גוף המעשה וליב"ל וב"ש ג"כ י"ל אפי' כשאמר דבר זה אסור למפרע למ"ד בב"ב דף קל"ה דפלגינן דיבורא וכ' הב"ש בסימן קנ"ב סק"א דכן קיי"ל נאמן על גוף המעשה שחל מכאן ולהבא מטעם מגו דבידו לאסור ע"ע אותו דבר בנדר ובקונם, וא"כ נראה בנ"ד לטעם של הר"י באסין שהוא מטעם נדר א"י לאסור על אחרים כיון דלא התפיס בדבר הנדור אבל לטעם הודאה אסורה, בין לטעם רש"י כיון דנאמן על גוף המעשה שכך הי' חוקת התורה שמה שנוגע לעצמו נאמן יותר מעדים וכיון שמאמינים על גוף הדבר שאומר אמת שבהמה אסורה ממילא נאסרה לכל העולם (ואף דבממון היכי דהוא חב לאחרינא אינו נאמן היינו היכי שהי' לאחרים זכות ושעבוד כמו בשעבודא דר' נתן וכה"ג עיין במס' כתובת דף י"ט ע"א משא"כ הכא בבהמה שלו) וכך הי' החזקה שעל ממונו לחובתו נאמן יותר מעדים כי מה שאמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר אינו היכי שמודה בעצמו לחובתו להפסיד ממון ול"ד לנידון דרש"בא שאינו ממונו, וכן לטעם ב' נאמן ג"כ לאסור על אחרים אף שיש עדים המכחישים אותו כיון דבידו לאסור בהמתו על אחרים בקונם ורשב"א מיירי בבהמת אחרים שאין יכול לאסור דבר שאינו שלו על אחרים ואף שהי' לו מגו דהי' טעין שנפסלה בשחיטה מ"מ הוי רק טענה וצריך דעת ב"ד אם נאמן ואינו בידו לגמרי וגם י"ל דלא אסיק אדעתי' כמ"ש רש"י בכתובת דף י"ו ע"א לכן אף דקיי"ל דמהני מגו דאי בעי טעין מ"מ לא אלים להכחיש עדים אף דהוא טענה אלימא מטענה שטוען עכשיו משא"כ מגו דבידו לעשות לבד שאין צריך כלל דעת אחרים אפשר לומר דנאמן אפי' במקום עדים ואף לפי מה שכתבתי בכלל א' שמשמע דעת פוסקים דל"מ מגו דאי בעי עביד נגד עדים, מ"ז י"ל כמש"ל לכן נאמן לחובתו יותר מעדים דאנן סהדי שאומר אמת דאטו בשופטני עסקינן שיפסיד ממונו על מגן וכיון שנאמנות עדים הוא רק מכח חזקת כשרות כמ"ש רמב"ם בהלכות יסודי התורה עדיף אנן סהדי, א"כ לטעם ב' שהוא מטעם הודאה י"ל שאסורה לכ"ע והדבר במחלוקת שנוי' אי נימא הטעם משום נדר כיון שלא התפיס בדבר הנדור לא חל לגבי אחרים ואי הוא מטעם הודאה חל האיסור לגבי אחרים

לה אמנם לכאורה יש להביא ראי' שאין נאמן לאסור על אחרים אף בממונו מהא דאי' במס' גיטין דנ"ד ע"ב דאמר אביי כל שבידו נאמן וכתב הר"אש שם בסימן י"ג דין י"א שאינו נאמן מטעם מגו רק כיון שהוא ברשותו והרי הוא כשלו נאמן מצד שהוא בעליו ולרבא דקיי"ל כוותי' כתב בדין י"ב אף שעכשיו אינו ברשותו אי אמר לי' בזימנא קמייתא מיהמן והוי עדיין בעליו ומיהמן לאסור לכ"ע אף שבע"ד מכחישו יע"ש ועיין בש"ך יו"ד סימן קכ"ז סע"ק ג', ומכאן מוכח אף בממון שלו אינו נאמן לאסור על כ"ע כי אם נגד ע"א אבל לא נגד שני עדים, דאל"כ קשה אמאי כתבו רשב"א ומחבר שמותרת לאחרים הא אנן קיי"ל כרבא היכי שהוא בידו ואמר לי' בזימנא קמייתא נאמן כי עדיין יש לו שם בעלים כי מה לי שמסרו לעשות בטהרות או מסרו לו לשחוט וכיון דעדיין הוא שלו יהי' נאמן לאסרו אכ"ע ותו מדסתמו משמע דאיירי בכל גווני אף בגווני שעדיין הבהמה ברשות השוחט ודוחק לומר לפמ"ש הטור בסימן קכ"ז כיון שנתן בידו לשמור י"ל דוקא שומר הוי כבעלים כי אין סברא לחלק וגם בתוס' קדושין דס"ו לא משמע כן ותו השוחט יש לו דין שומר אע"כ נגד עדים אפי' בעלים ממש אין יכולים לאסור אכ"ע כי נגדם יש להם דין עד אחד היכי ששני עדים מכחישים אותו ולכן לא כתבו הר"אש וש"פ הדין היכי שהוא בידו שיכול לאסור אכ"ע אפי' נגד עדים ולא כתבו רק נגד עד אחד הגם שרשב"א מרא דהאי דינא סובר הטעם משום מגו כמ"ש בש"ך שם סק"א וי"ל דלית לי' סברא זו דהוי כבעלים משום שהוא בידו מ"מ מנלן לאפושי מחלוקות דא"כ הו"ל לרבינו המחבר וגדולי אחרונים לבאר חידוש דין זה שנחלקו בזה לכן מסתבר שס"ל לפוסקי' הנ"ל שאינו נאמן לאסור לאחרים מיהו יש לדחות אף דהוי כבעלים מ"מ בבעלים ממש כיון שמפסיד ממונו יש הוכחה שאומר אמת וכנ"ל ולא דמי להתם ויש לומר דנאמן בהודאתו עוד הי' אפשר לומר לפי מאי דאי' בקדושין דף ס"ה ע"ב בקדושין דהוי חב לאחרינא אף דאשה ברשות עצמה ואי אפשר לזכות בה כ"א מדעתה מ"מ הוי צד חיוב וא"כ י"ל אף שבהמה ברשות בעלים וא"א לזכות בה כ"א מדעתו מ"מ הוי צד חוב כשאוסרה על כ"ע וא"נ בהודאתו לחוב להם אבל המעיין בחי' רשב"א שם שמיישב הסוגי' בטוב טעם מוכח דבכה"ג לא הוי חב לאחרים כיון שלא הי' להם שום זכות ועיין בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ס"ד והנה מלשון רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"א שכתב וכל מי שנאמן על הדבר כו' מ"מ לדידי' אסור דהא שווי' נפשי' ח"דא והוא מחשבת רשב"א ושינה לשונו משמע להדי' אפי' בממון שלו ממש ג"כ מותרת לאחרים וכן מורה הלשון בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אף בממונו שהוא רק על עצמו ועוד עלה בדעתי להביא ראי' ממ"ש רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז סעיף א' בשם הגהות אלפסי אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסר ולשני ולכל העולם מותר יע"ש והטעם השתיקה מבואר בפוסקי' דהוי הודאה ושווי' נפשי' ח"דא, ומשמע מלשונו שסתים שמותרין כל העולם אפילו ביינו ותיקשי על חלקו שמודה הוא נאמן כשני עדים וא"י העולם לסמוך על שותף המכחיש וכן משמע יותר להמעיין בש"ג בעצמו ושכל היין מותר לאחרים, ותו קשה כיון שעדיין לא חלקו נימא