שערי תורה חלק א קכו

אומר דמיון לזה דקיי"ל אינו טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור וכתב המ"ך בסימן פ' ס"ק ה' בשם מוהרש"ל שאם הי' טוען מתחילה טענה שהיו כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענה שישבע ויפטור ולא מיקרי חוזר וטוען שעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע ויש לדחות דשם חזר בו קודם גמר חיובו שעדיין לא נשבע זה שכנגדו אבל כאן לא חזר בו עד שהוכר עוברה יע"ש וכן במהדורא בתרא חלק א"העז סימן ל"ח כתב ספק הלז דע"כ לא אמרינן באשה שאמרה א"א אכי שאין יכולה לחזור מדבריה ולומר פנוי' אני בלא אמתלא אלא דומי' דהתם שבדיבור הראשון שאמרה אשת איש אני גזרה האיסור על עצמה בבירור אבל היכי שגם בדיבור הראשון לא הי' אז האיסור מבורר מנלן דלא מצי לחזור בלי אמתלא יע"ש וזהו דלא כסברת הטו"ז בסי' קנ"ב וש"ות שב יעקב שהבאתי בפרט י"ג שהם ז"ל איירי בעת שהודו הי' האיסור בעולם ומבורר רק שיש לומר שלא כיון לאסור דלא מסקא אדעתי' והגאון ז"ל איירי בשעה שהודה הי' ספק אם יש כאן איסור והנה באמת מצד סברא בנידון דהגאון זלה"ה נראה דחשיב אמתלא מעליא כי לענין מאי הי' לו להודות כיון שהי' סובר שאינה מעוברת כי חציף מאן דמפרש חטאה כמ"ש בעצמו שם סברא הלז, אך מדברי הגאון ז"ל נראה אפי' היכי דליכא אמתלא ונ"מ בעלמא היכי דאומר בלשון הודאה בדבר בזמן שהודה לא הי' האיסור מבורר לא שווי' נפשי' ח"דא ויכול לחזור בלי אמתלא, ולענ"ד יש לדון ולהתיישב בדבר זה כי לפי דבריו הנעימים שרוצה לדמות לדיני ממונות והגאון ז"ל בעצמו בספרו נ"בי בחלק ב' סי' כ"ג הבאתי בפרט א' כתב דשויי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד ודמי ממש להודאת בע"ד בממון, ולענ"ד גם בממון היכי שהודה על עצמו הודאה אף אם בזמן שהודה לא הי' החיוב מבורר חייב לשלם כשיבורר החיוב והטעם שמן הסתם אדם מדקדק בהודאתו לחבירו לחובתו אף מספיקא בהול על ממונו שלא יצמיח לו חוב אח"כ בהודאתו וראי' ודמיון לזה מערב דפשוט בש"ס ופוסקים היכי דהודה הערב שהי' ערב כדין הוי הודאה אף אם בעת שהודה לא הי' חיוב מבורר דקיי"ל אין נפרעין מערב תחילה וכשאין ללוה נכסים גובה ממנו וצריך הלוה לישבע שאין לו כדאי' בח"מ סימן קכ"ט סעיף ט' אטו נימא באם הודה הערב קודם שתבע ללוה בעת שהי' ללוה נכסים ואח"כ העני הלוה נימא שלא יהי' הודאה דכיון שהי' ספק אם יצטרך לשלם לא איכפת לי' בהודאתו דזהו ודאי אינו כי מלבד חידוש דין כזה הו"ל לפוסקים לבאר ואף גם ממשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ו ממלוה וטוש"ע סימן קל"א ס"ב משמע להיפך שכתבו האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר לא ערבתי כו' המע"ה או ישבע הנתבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת ומשמע להדי' שאם יש עדים שהודה הערב הוי הודאה אף אם הודאה הי' בעת שלא הי' מבורר החיוב וה"ה לענין הודאה לאיסור היכי שהודה לחובתו אף בעת שלא הי' מבורר האיסור הוי הודאה וכן משמע מהא דאי' בכתובת דף ט"ו ע"ב האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים ומשמע מסתימת הש"ס ופוסקים שאם יש עדים שהודה הבעל בעודה תחתיו שהי' בתולה הוי הודאה ואמאי נימא כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הי' חיוב ברור לא איכפת לי' בהודאתו וידעתי כי יש לחלק בחילוק דק אבל הוא דחוק וניהו דבנידון הנזכר בש"ות נ"בי בלא"ה יכול לחזור דזהו גופא הוי אמתלא מ"מ נ"מ בעלמא היכי דשווי' נפשי' ח"דא בזמן שאיסור לא הי' מבורר א"י לחזור לאחר שיבוא איסור אם אין לו אמתלא אבל אם חזר קידם שיבורר איסור לכאורה יש קצת ראי' ממוהרש"ל דכמו שהתם יכול לחזור בממון קודם גמר חיובו ה"ה ולולי דבריו זלה"ה יש לדחות דלא דמי דהתם לא הוי הודאה כלל לחיוב דיכול לטעון מחמת שידעתי בבירור שהאמת אתי ואין התובע יכול לישבע לשקר לא רציתי לישבע אפי' שבועת האמת לישבע ולפטור כי לדעת תוס' ורמב"ן הובא בס' המצות שאפי' שבועת אמת היא עבירה וחולקים על רמב"ם בפי"א משבועת לכן עניתי ואמרתי טענה שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל ועכשיו שנתיישבתי אולי ישבע לשקר אני חוזר וטוען טענה לישבע וליפטר והיינו דוקא התם שטען שסמך על זה בשעת הודאה שלא יוכל חבירו לישבע משא"כ היכי שמודה בשעה שלא הי' האיסור מבורר שלא יוכל לידע בבירור שלא יבוא האיסור ואיך סמך על זה מספיקא להודות לחובתו לאסור הדבר המותר עליו מספיקא כיון שיש ספק השקול אולי יבורר האיסור בע"כ מן הסתם גמר בלבו לאסור המותר עליו כשיבורר האיסור וכמו בהודאת בע"ד בממון שמשמע בכל גווני הוי הודאה וכיון שכבוד הגאון אור ישראל זצ"ל לא החליט הדבר ומסתפק בזה שומעין להחמיר ובכל גווני אמרינן שווי' נפשי' ח"דא

פרט יג יבואר היכי דאמרינן שוי' נפשי' ח"דא אי החיוב חל על הב"ד לאפרושי מאיסורא או רק לצאת ידי שמים

לא הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מאישות הלכה ט' כתב וז"ל מי שראה אשתו שזנתה או שאמרה לו אחת מקרובתיו או מקרובתיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהי' האומר איש בין שהי' האומר אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובה ואם הודית ת לו שזינתה תצא בלא כתובה כו' אמרה לו אשתו שזינתה תחתי' ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר כו' ואם הי' מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את איש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציאה עכ"ל וכתב ה"המ שנתבאר ממ"ש בהרי"ף ז"ל בקדושין דף ס"ו ע"א על מה דאמר רבא שם דאמר לסמי' אי מיהמן לך כבי תרי זיל אפקאי פי' בהלכות שם וז"ל וה"מ בדיני אדם לבל בבא לצאת ידי שמים אי מיהמן לי' כבי תרי חייב לאפוקה ויהיב לה כתובה ע"ש א"כ סוברים להדי' דהיכי דשווי' על נפשי' חד"א מ"מ אין כופין אותו הב"ד לגרשה רק כשהעידו העדים והובא דבריהם להלכה בטוש"ע א"העז סימן קט"ו סעיף ו' ולכאורה הדבר תמוה לפי זה שנתבאר דעת הרבה פוסקים דשווי' נפשי' חד"א הוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו כעדים אמאי אין כופין אותו כמו עדים כיון דהתורה נתנה לו נאמנות הגע בעצמך אם ראובן מודה לשמעון בב"ד שחייב לו ממון בהודאה גמורה כופין אותו לשלם לו ה"ה לענין איסורא ומסוגי' דקדושין ליכא ראי' די"ל הפי' זיל אפקא שמחויב אתה בדיני אדם להוציאה, ומהא דאי' ביבמות דף כ"ד ע"ב ב"ד בעדים הוא דאפקא לא מוכח דיש לומר דהודאתו הוי כעדים הגע בעצמך האומר פתח פתוח מצאתי דקיי"ל בכתובת דף ט' ע"א דנאמן לאוסרה עליו משמע מש"ס ופוסקים שב"ד כופין אותי לגרשה והא אי' ביבמות דב"ד בעדים הוא דאפקא בעכצ"ל כדאי' שם דפתח פתוח הוי כעדים והיינו דהודאתו הוי כעדים וא"כ ה"ה והש"ס לא ממעט דק אם לא הי' ידיעה ברורה. שוב ראיתי בשיטה מקובצת במס' כתובת שם בדף מ"ג ריש ע"ב בשם ריטב"א וז"ל הא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קמ"ל דכיון שטען כן בב"ד טענת בריא ב"ד אוסרין אותה עליו ואפקינן לי' מיני' ואין רשאי לקיימה והכי מוכח סוגי' דלקמן דפרכינן מר' אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה כו' והיינו דההיא שנאסרת בב"ד דאילו לצאת ידי שמים בלא"ה נמי תצא דרוכל דבפ"ק דיבמות ובעוברת על דת משה ויהודית דמכלתין ואע"ג דאמרינן ביבמות ב"ד בעדים הוא דמפקא הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי כל היכי דליכא אלא חדא ספיקא וזהו ברור עכ"ל. וכן לטעמא משום נדר ג"כ קשה שהחיוב מוטל על ב"ד להפרישו מאיסורא וקו' זו הי' אצלי מזמן כביר, ואח"כ יצא לאור העולם ספר בית מאיר וראיתי בסי' קט"ו כתב שגאון אחד בש"ות הרגיש בזה ואין אותו ספר תחת ידי וכפי הנראה אשתמיט להגאון המחבר זלה"ה שם דברי ריטב"א כי כתב בשם הגאון אמתי מו"ה יצחק זצ"ל אחיו של הגאון אמיתי בעל טורי זהב דאף בפתח פתוח אין ב"ד כופין וז"א כמ"ש ריטב"א ולאחר העיון ראיתי בחידושי ריטב"א במס' קידושין דף פ"א ע"א ד"ה אמר רבא שמשם יש ללמוד כמה חידושי דינים בענין הלז וז"ל וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסורה לי' דהודאתו עדיפי מעדים אי נמי עד דאיכא עידי טומאה ממש כו' והא דאמרינן בשלהי נדרים כו' התם לאו דמפקי לי' בי דינא אלא דאילו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה כדאי' בפרקא דלעיל אי מיהמן לך כבי תרי זיל אפקא שכל שלבו מאמין ע"פי עצמו או אפי' ע"פי עכ"ום שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם הודה בב"ד בכך מוציאין אותה ממנו ואפי' באומר פתח פתוח מצאתי נאמן כדאי' בפ"ק דכתובת כו' נמצאת אומר כי שלשה