שערי תורה חלק א קכה

דאמרינן שוי' נפשי' חד"א נגד עדים מ"מ לא אמרינן שווי' נפשי' ח"דא נגד א"ס דברור דהודאה הוא שקר כיון שאינו מטעם איסור גדר רק מטעם הודאה כיון שהוא לחובתו מוכח שאומר אמת דאטו בשופטני עסקינן שיפסיד עצמו על מגן כשיש הוכחה ואנן סהדי שעיניה נתנה באחר כמ"ש מוהרי"ט בש"ות הנ"ל א"כ לית לה פסידא כלל ולא הוי הודאה ונכונים דברי רמ"א וסיעתו לדינא אפילו בארוסה. ולפ"ז מובן היטב דברי הר"ן בנדרים שם שכתב וז"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא האומרת טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהי' עיניה נותנת באחר היאך יתירוהו וכי איסור שבה להיכן הלך יע"ש והבאתי בפרט ו' מה שדייק בס' בית מאיר במה שלא כתב בלשון תוס' שהוא מטעם שווי' נפשי' ח"דא ודחיתי פי' של הגאון ז"ל בכוונת הר"ן ומ"מ הדקדוק הוא דקדוק נכון ולפמ"ש א"ש דהנה לקמן הוכחתי דבע"כ הר"ן ל"ל דברי תוס' ורא"ש ביבמות הנ"ל שנתקלקלו הדורות ורובן משקרות ונותנות עיניהן באחר רק דאיכא למיחש לשמא תהי' עיניה נותנה באחר ע"ש היטב ותראה שכן הוא א"כ הודאתה הוא לחובתה שעל ידי זה אסורה לבעל וטב למיתב טן דו ובכלל ע"א בממון הבאתי מחלוקת הפוסקים דעת רמב"ם שמה שעד אחד לא קם בממון ובדבר שבערוה אינו משום דחיישינן דמשקר אפילו קושטא קאמר כמו משה או אהרן מ"מ לא קם מצד גז"הכ שלא אזלינן בתר ידיעת האמת רק בעינן כללי עדות ותשב"ץ סובר שהטעם הוא דלמא משקר היכי שיש הוכחה שאומר אמת נאמן בממון ובדבר שבערוה דלא בעינן רק ידיעת אמת ודבר שבערוה דמי לממון ומגז"ש ילפינן מדבר דבר ול"ב אפי' עד כשר רק הוכחה שה שהענין אמת אפי' עד פסיל וכן מטין דברי רמב"ם בפכ"ד מסנהדרין ה"א וא"כ י"ל שהר"ן לא הקשה כמו תוס' שתהי' אסורה לבעלה מטעם שווי' נפשה ח"דא משום לתא דידה דאין מאכילין לאדם דבר האסור רק שהקשה שתהי' אסורה עליו מצד האיסור לגבי דידי' ג"כ דעיקר הטעם דבעלמא ל"מ בממון הודאת בע"ד לחוב לאחרים דנגדם הוא רק ע"א וה"ה הודאת בע"ד בדבר שבערוה לחוב לאחרים ל"מ דהוא רק ע"א דילפינן דבר דבר מכ"ש אשה שאינה בר עדות והי' סובר בקו' כתשב"ץ דעיקר הטעם משום חשש שקרא וכשיש הוכחה שהענין אמת סגי והכא כיון שהוי חובתה דאצל רוב נשים איכא חובה במה שיוצאין מבעליהן איכא הוכחה שאומרת אמת ונאמנת מן הדין לחוב לבעלה וממילא האיסור חל עליו וכי משום גדר שלא תהי' אשה נותנת עיניה באחר יתירהו איסור דאורייתא. ואולם הר"ן בתירוצו חידש לן כשיטת רמב"ן וכמ"ש בפרט ה' שהוא גז"הכ כשהוכחה בא מעד אחד אף שהענין אמת ל"מ ומכ"ש באשה לכן מדינא א"נ להפקיע שעבודא דבעל וכמ"ש שם באריכות ודוק בכל זה ואולם המעיין בר"ן במס' חולין דף צ"ו ע"א משמע דסובר כתשב"ץ וצ"ע ולא באתי להכריע בין ההרים הגדולים הב"י ורמ"א רק כתלמיד הנושא לפני רבותיו

פרט יא יבואר אי אמרינן שוי' נפשי' ח"דא היכי דלא ידע האיסור ולא אסיק אדעתא

כט בש"ות צ"צ סימן כ"ד הורה להלכה בנידון שאירע בבתולה שנתעברה ואמרה שמפלוני פנוי נתעברה והוא הכחישה, ולא רצה לישאנה ואח"כ הודה ורצה לישאנה, ודן הגאון ז"ל שאסור לו לישאנה עד שתלד ותמתין כד"ח כיון שלפ"ד הראשונים היא מעוברת חבירו שוי' נפשי' ח"דא כל זמן עיבור והנקה ודמי להא דאי' בכתובת דכ"ג ע"א וביו"ד סימן קפ"ה, ובש"ות שב יעקב חלק א"העז סימן ג' הרב הגאון השואל ז"ל כתב וז"ל וקשה לי אדברי צ"צ היאך שייך לומר שווי' נפשי' ח"דא כיון שבאותו פעם שאמר שלא בא עליה לא הי' משווי' נפשי' לא איסור ולא היתר ול"ד לאשה שאמרה מקודשת אני לאחרים שאמרה כן הואיל שקפצה עליה ב"א לקדשה אמרה כן כדי לאוסרה על אחרים, או שוחט שאמר בשר זה טריפה כדי לאוסרה על אחרים שלא לקנות ולכך גם לעצמו אסור כיון שכיון בדיבורו לאסור לאחדים שווי' גם אנפשי' ח"דא אבל כאן שלא כיון מתחילה משום מינקת מנלן שלא יוכל אח"כ לחזור מדיבורו יע"ש, שנראה שכן דעתו שפי' כוונה אחרת בדבריו ונראה שסובר בכה"ג יכול לחזור בלא אמתלא, והגאון בע"המ שם לא השיג על דבריו ועיין ש"ות ח"צ סימן מ"ד ובגוף הסברא קדמוהו הטו"ז בא"העז סימן קנ"ב והבאתי לעיל בפרט ד' על קו' הב"ח שם כיון דעיקר טעם פיסול לכהונה מחמת שווי' כו' וכאן ל"ש לומר כן כיון דלפי דבריה מותרת לכל העולם אלא דאם יקדשנה אחר זה לא עלתה על לבה לחשוב ול"ש שווי' כו' אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דיבורה כגון ליבם דעל כל פנים אסורה באותו שעה ולא תהי' מותרת לעולם משא"כ בגרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה יע"ש ואולם הב"ח וב"ש תי' שם תי' אחרים ובקצה"ח סימן פ' ס"ק ב' השיג על דברי השב יעקב הנ"ל כיון דשווי' נפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות והודאת בע"ד מה בכך דלא ידע מחיובו וכיו"ב השיג על כנ"הג שכתב כשטוען טענה שהוא סובר שפוטר א"ע אע"פי שהדין לחייב יכול לחזור ולטעון דלא הוי מחיוב לפטור כיון דאמרו סתם הודאת בע"ד כמאה עדים מה הפרש אם יודע מחיובו ובין אם א"י ובשלמא למוהריב"ל שהודאה הוא מטעם חיוב ומתנה כיון דא"י אם יתחייב לא הוי חיוב אבל לפוס' שהוא מטעם נאמנות שהתורה האמינהו לכל אדם בין בממון ובין באיסור מה בכך שלא ידע מחיוב או מאיסור וכן מוכח מהא דקיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דלא ידע דיתחייב ואפ"ה מקבלין הודאתו דלא פרע יע"ש וכן הרגשתי בזה ג"כ בפרט ד'. ודבריו נכונים ואשתמיט מיני' דברי הטו"ז וכפי הנראה שס"ל שהוא מטעם נדר לכן בעינן שידע וכיון לאיסור וכ"נ דעת תוס' ביבמות דף קי"ח הגם שכתבתי לעיל לתמוה מ"מ אין לדחות דבריהם כי לכל קו' יש תירץ. אמנם לענ"ד דבריהם הנ"ל תמוהין מהא דאי' בכתובת דף ט"ז ע"ב בהנושא את אשה ולא מצא בתולים דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי במגו דאי בעי אומרת מ"ע אני דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה וכתב בהמ"מ ובמשנה למלך בפ"יח מא"ב ה"ט שמכאן הוכיח הרמב"ם דינו דאשת ישראל שאמרה נאנסתי אסורה לכל כהן אחר מיתת בעלה משום דשווי' נפשה ח"דא ובע"כ מדאמרינן מגו אסקא אדעתא בשעת אמירתה לאסור עצמה לכהן אחר מיתת בעלה אף דיש כמה ספיקות אולי תמית היא קודם כמ"ש תוס' בכתובת דף פ"ג ע"ב דמיתה בנשים שכיח ואולי תנשא לישראל ומ"מ אמרינן שמסקא אדעתא ומה"ט הוי מגו ושווי' נפשה ח"דא ומכ"ש בכידון הכ"נ בצ"צ ושב יעקב שי"ל שמסיק אדעתא לאוסרה עליו כיון שכבר היא מעוברת ורצו לכופו לישאנה ומן הסתם כיון לאוסרה ע"ע כמו התם דאמרינן שמן הסתם הי' כוונתה בשעת אמירת נאנסתי לאסור עצמה לכהן או דל"ב כוונה לאיסור וכ"כ יש לתמוה על הטו"ז במ"ש דלענין היתר בלא גט משני ל"ש לומר שוי' כו' דהא לפ"ד מותרת לכל העולם אלא שאם יקדמנה אחר יתפסו הקדושין לפי דבריה תאסר על אחרים זה לא עלתה על לבה לחשוב דא"כ גם התם באשת ישראל נימא כיון שנאנסה ולא רצתה לאסור עצמה על בעלה כי אין הסכסוך רק בממון כי אף שחפיצה במאתים לא מוכח שאסקא אדעתא וכיונה לאסור א"ע כי אולי הי' כוונתה כדי שלא יהי' קל בעיניו להוציאה אם יהי' לה כתובה מאתים, ואף אי נימא שמסקא אדעתא על מיתה וגירושין מ"מ כיון שאין כוונתה הי' אז לצאת ממנו ולא נתנה עיניה באחר אולי לא מסקא אדעתא למי תנשא אי לכהן אי לישראל אע"כ בכל גווני אמדינן שוי' נפשי' ח"דא לכן לענ"ד דבריהן תמוהין כי אין סמך בש"ס ואדרבא משמע להיפך ומ"מ לדינא צ"ע

פרט יב יבואר אי אמרינן שוי' נפשי' ח"דא היכי שבשעת הודאה לא הי' איסור מבורר ואח"כ בא האיסור

בש"ות נודע ביהודא חלק אבן העזר במהדורא קמא סימן ט"ו כתב וז"ל ולדעתי אין כאן מקים להחמיר בעובדא דידי' ומעולם לא שווי' נפשי' ח"דא שהרי בעת מה שאמר ששאלוהו אם בא עליה והשיב שאין יודע משום דבר הרי יש לפרש שא"י אם היא הרה ואפילו אם אמר מפורש אז שלא בא עליה מ"מ כיון שלא נתברר הריונה אז לא שווי' אנפשי' ח"דא באותו שעה ואילו ידע אז שהיא הרה הי' מודה וע"כ לא מצינו בגמרא אלא האשה שאמרה אשת איש אני שאין יכולה אח"כ לומר פנוי' אני בלי אמתלא וכן האשה שאמרה טמאה אני שכל אלה בשעת דיבורם הראשון גמרו האיסור בדבר החותך אבל היכי דבדיבורו הראשון לא הי' האיסור מבורר באותו שעה מנלן לומר דשייך בזה שווי' נפשי' ח"דא ואף כי לא אמינא דבר זה בהחלט כי כשם שאין לנו ראי' לאיסור כך אין לנו ראי' להיתר. אמנם כדמות קצת סיוע אני