שערי תורה חלק א קכד

בעלה, דהנה כבר נתבאר קו' ראשונים, שם על משנה אחרונה כיון דשוי' נפשה ח"דא איסור שבה להיכן הלך ולענ"ד נראה לישב לפמ"ש לעיל דהא דקיי"ל בכל מקום שווי' נפשה ח"דא הוא כעין הודאת בע"ד בממון כמו שנאמן שם לחובתו, ה"ה נאמן לחובתו ובממון דעת רש"י בקדושין דף ס"ה שהוא מטעם גז"הכ דכי הוא זה, ובש"ות מוהריב"ל וב"ש סימן ל"ח ס"ק ל"א כתבו מטעם מגו שבידו לחייב א"ע מכאן ולהבא וה"ה באיסורא לכן נאמן לאסור על עצמו כיון שבידו לאסור ע"ע אותו הדבר בתורת קונם נאמן שגוף הענין שאומר הוא אמת מטעם כל שבידו נאמן, ולפ"ז י"ל הא דנאמנת למשנה ראשונה מטעם שווי' נפשה ח"דא אף שמפקעת א"ע משעבודא דבעל כמ"ש הר"ן והוכרח לומר דהוא משום הוכחה דכיסופא וכתבתי לעיל בפרט ז' מה שיש להקשות עליו לשיטת הירושלמי, ואולם לולי דבריו יש לומר כמו שמבאר לקמן דנאמנת מטעם מגו שבידו להפקיע א"ע משעבודא דבעל ובכה"ג גם בממון אי' בכתובות דף י"ט ע"א בתוס' ובכל הראשונים ז"ל ובחי' רשב"א בקדושין דף ס"ה ע"ב היכי שמודה לחוב לאחרים ובידו לחוב נאמן ה"ה בהודאה באיסור, ונראה לברר הדבר דאיתא שם במשנה אחרונה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו וכתבו בתוס' וז"ל ותהי' נטולה מן היהודים לכשתתגרש ותנשא לאחרים דלא מהני הפרה רק לעצמו ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור ויש לומר דהוי איסור כולל מגו דאתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים יע"ש, וא"כ י"ל דמ"ר ומ"א מחולקים בזה גופא אי אמרינן איסור חל על איסור באיסור כולל דהוא פלוגתא בש"ס בכמה דוכתי, ואומר דטעמא דמשנה ראשונה דנאמנת לומר טמאה אני לך ושוי' נפשה ח"דא אף שבהודאתה הוא חוב לבעלה שמפקיע השעבוד משום דיש לה מגו דבידה לאסור א"ע מכאן ולהבא על בעלה שיהי' מוכרח לגרשה בע"כ דניהו דלית לה מגו לומר הנאת תשמישך עלי דבכה"ג אין לה כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניו כיון דאין יכול להיפר למשנה ראשונה כמ"ש ר"אש שם דלא הוי דברים שבינו לבינה ואין רצונה להפסיד כתובתה וגם אין לה מגו דשמים ביני לבינך אף דלא הוי מגו דהעזה כיון דהיינו באינו יורה כחץ ולא קים לי' ביורה כחץ מ"מ כיון דהך דינא דמתני' מיירי אפילו ביש לה בנים ממנו כדאי' שם דמה"ט סובר ר' ששת דמותרת לאכול בתרומה לא הוי מגו לומר שעכשיו אינו יורה כחץ כי מוכח מילתא דמשקרא כיון דע"ע הי' בחזקת יורה כחץ הוי טענה דלא שכיח, ומבואר בש"ות תרומת הדשן דמגו דחינן בסברא כל דהוא כי לא ניחא לה לטעון טענה דלא שכיח כמ"ש הש"ך בשם תוס' והר"ש מקינון, אבל יש לומר למשנה ראשונה יש לה מגו כיון דנאמנת לומר נטולה אני מן היהודים וכתב הר"אש דס"ל דלא מצי להיפר דלא הוי דברים שבינו לבינה דאפשר שיגרשנה וכופין אותו להוציא וליתן כתובה דתשמיש קשה לה כיון דאנוסה היא לכן מהאי טעמא נאמנת לומר טמא' אני לך להפקיע שעבוד' דבעל משום מגו דבידה עוד להפקיע שעבודא דבעל דהיינו שתדור נדר ותאמר נטולה אני מן היהודים ויצטרך לגרשה וליתן לה כתובה לכן נאמנת מטעם שווי' נפשה ח"דא דהודאת בע"ד לחובתו מהני אף שמגיע חב לאחרים היכי שבידו, מיהו אנן קיי"ל דלא אמרינן מגו היכי שיצטרך לעבור עבירה ולהשים עצמו רשע כדאי' בסימן פ"ב בכללי מגו והכא אם תדור ותאמר נטולה אני מן היהודים תהי' אסורה לאחר שתתגרש זולת שתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא ובכה"ג ליכא מגו היכי שתצטרך לעבור עבירה ואולם י"ל דמשנה ראשונה ס"ל דלא אמרינן איסור כולל שלא חל האיסור לגבי אחרים ממילא נאמנת, במגו דנטולה אני מן היהודים שיהי' מותרת לאחר שיגרשנה בעלה דאין איסור חל על איסור (ואין לומר דוקא היכי דל"ל הפרה על נטולה אני מן היהודים הוא דנוטלת כתובתה דהוי אנוסה אבל למאן דל"ל איסור כולל ולא חל האיסור על כל העולם לא הוי אנוסה דז"א להמעיין בתוס' שם שהקשו אח"כ על תירוצם שתירצו במתני' אתי' כר' יוסי כמו שיבואר לקמן בע"כ ל"ל סברא זו דאל"כ למה הקשו על ר' יוסי ממשנה אחרונה הו"ל להקשות נמי ממשנה ראשונה אמאי נוטלת כת כתובתה בנטולה אני מן היהודים הא לא הוי אנוסה), אבל משנה אחרונה י"ל דסוברת דאמרינן איסור כולל ול"ל מגו משני טעמים מצד דבעל יכול להיפר לה כשאומרת נטולה אני מן היהודים וגם כיון דבע"כ ס"ל דאמרינן איסור כולל תהי' אסורה אח"כ לאחרים, וכיון שאין בידה לאוסרה א"ע על בעלה א"נ מדינא לומר טמאה אני לך לאפקועי א"ע משעבודא דבעל, וממילא מוכח שאינה נאמנת לומר נתקדשתי מהאי טעמא שאין האשה נאמנת להפקיע שעבודא דבעל כיון דלמשנה אחרונה א"נ כלל דל"ל מגו דאל"כ אכתי קשה למשנה אחרונה היאך יכולין להפקיע איסורא כיון שעל פי דין נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דנתקדשתי ועיין תוס' במס' כתובת דף ס"ג ע"ב שכתבו כיו"ב שתהי' נאמנת במגו דמאיס עלי וא"ש, אך לפי דברינו קשה קו' תוס' שהקשו על דבריהם הנ"ל שצ"ע למ"ד כולה פירקא ר' יוסי והא ר"י ל"ל איסור כולל והניחו בקו' והמעיין בדף פ"ב ע"א מוכח שם דסיפא דמתני' אתי' כר' יוסי הגם שקו' זו קשה בלא"ה ואין הקו' סובב על דברינו מ"מ כיון שאין לנו ישוב ברור א"א לומר כתי' הנ"ל וגם כי יש לפקפק כמש"ל כמבואר להמעיין לכן א"א לומר תי' הנ"ל, ודברינו הנ"ל הם רק לפלפולא בעלמא מ"מ הדין הנצמח מתוך דברינו דהא דקיי"ל שווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם מגו דבידו לאסור א"ע הדבר בקונם לכן נאמן על גוף הענין והיכי דאין לו מגו אינו נאמן יש לו פנים בהלכה ומוכח כמ"ש רמ"א שאינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה ולומר נתקדשתי לפלוני כיין דקיי"ל כמשנה אחרונה אין לה מגו להפקיע א"ע משעבודא דבעל כנלע"ד:

**(הג"ה דע מ"ש הר"אש בד"ה היא גופא דטועה היא וסבורה שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ לכאורה תמוה מסוגיא דמס' יבמות דף ס"ה ע"א וצריך עיון

)** כח ומידי עיוני בזה נלענ"ד להוכיח כשיטת הפוס' החולקים על ס' עצמות יוסף דאפילו ארוסה א"נ לומר טמאה אני לך או שנתקדשה לאחר ולאו מטעמא דידהו באינה נאמנת להפקיע א"ע משעבודא דבעל, דבזה מסתברין דברי הע"ז דאכתי לא חל השעבוד עליה הגם שיש לדון ולומר כיון שעכ"פ הי' לו זכות עליה כי ארוסה עומדת לנשואין, עיין בתוס' כתובות דף ע"ח ע"א ד"ה סיפא, וא"נ לחוב לו כמו בממון שאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא כדאי' במס' כתובת דף י"ט שמלוה אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא זה לחוב למלוה שלו, מ"מ יש לדחות ולומר שאני התם חיש למלוה הראשון עליו שעבוד נכסים והדבר צריך ראיה ברורה דאפילו היכי דליכא שעבוד רק זכות שאינו נאמן לחוב ואין כאן מקומו, אבל נראה לי כעת טעם אחר, דהנה לקמן הוכחתי דאנן סהדי עדיף מעדים המעידים לפנינו וראי' ממ"ש רמב"ם בפרק ז' מיסודי התורה ה"ז וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פי שנים עדים כשרים ואע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן יע"ש וכ"כ בפ"ח שם הלכה ב' וג' וא"כ עדים נאמנים רק מטעם חזקת כשרות וגזרה תורה שחזקה זו יועיל בדיני נפשות ובדיני ממונות והוכחתי בכמה דוכתי שהוכחה עדיף מחזקה דהוי כאנן סהדי שכן הוא וכדמוכח ביבמות דף קט"ו ע"ב, ומכ"ש בדבר שחכמים חקרו בשכלם הקדוש שכן הוא טבע העולם הוי כדבר ברור שודאי אמת הן אם הכריעו ע"י דעת תורה, או על ידי טבע יע"ש לכן הודאת בעל דין בממון לחובתו עדיף מעדים ואין יכול לחזור ר מהודאתו כי אנן סהדי שאומר אמת דאטו בשופטני עסקינן שיפסיד רק לעצמו כיון שאינו חב לאחרינא לכן עדיף מעדים דאפשר שיאמרו שקר רק מכח חזקה והוכחה עדיף מחזקה, ומה"ט דעת רשב"א וסיעתו דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אפילו נגד עדים דמוכח שאומר אמת כיון שמפסיד לעצמו ואוסר לגבי נפשי' דבר המותר לכן נאמן על גוף המעשה יותר מעדים דהוכחה ברורה דהוא בגדר אנן סהדי עדיף מחזקה מיהו ה"מ היכי דהוא ודאי הודאה לחוב משא"כ בנ"ד בזמן משנה אחרונה שכתבו תוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה שנתקלקלו הדורות ורוב האומרות כן משקרו' ונותנות עיניהן באחר לא הוי הודאה לחוב, כיון דאנן סהדי שנותנות עיניהן באחר כמ"ש מוהרי"ט סימן צ"ב ליכא הוכחה כלל שאומרת אמת ממילא א"נ להפקיע א"ע מחזקת היתר ודוקא למשנה ראשונה שלא חששו שנתנה עיניה באחר שלא נתקלקלו הדורות הי' לה חוב במה שיצאה מרשות בעלה דטב למיתב טן דו, ואטו משום כתובתה תרצה להפסיד מזונות וכל חיובי בעלה עליה שבודאי חוב הוא לאשה שתתגרש כדאי' במס' גיטין דף י"א ע"ב ובמס' יבמות דף קי"ח ע"ב אבל למשנה אחרונה דאנן סהדי שנותנת עיניהן באחר ליכא הוכחה שאומרת אמת וכמו שא"נ בממון לזכותו ה"ה באיסורא שאיסור שאסרה א"ע על בעלה הוי זכותה כיון שנותנה עיניה באחר ול"ש כלל שוי' נפשה ח"דא שהוא בעלמא מטעם הודאה לחובתו ולפ"ז יצא לנו דין חדש אף לרשב"א