שערי תורה חלק א קכג

אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור אשת איש כל ימיה עכ"ל ובמס' גיטין דף פ"ח ע"ב איתא דאמר שמואל גט המעושה בישראל שלא כדין פסול ופוסל ומבואר בב"י וב"ש בסימן קל"ד ס"ק י' וי"ג דשלא כדין בישראל פסול מדאור' כמ"ש ברש"י ור"ן וטור, וכן אם אנסו עכ"ום אפילו בדין הגט בטל אבל דעת רמב"ם בפ"ב מה"ג סוף הלכה כ', וכן משמע דעת מחבר דגט פסול רק מדרבנן, ועמ"ש בלחם משנה שם, וזה פשוט דלא שייך חששא דעיניה נתנה באחר רק היכי שבידה לכופו לגרשה ע"פי ב"ד כ"ש המפרש ור"אש ור"ן להמעיין בדבריהם לדינא דמשנה ראשנה דאי אין בידה לכופו רק להפקיע שעבודו לא תועיל בערמותה כיון שתהי' אסורה בכבלי העיגון, וא"כ אם באמת לא נטמאה ונותנת עיניה באחר נעשה גט מעושה בישראל שלא כדין ועשתה איסור דאורייתא וקיימא באיסור א"א והא איכא חזקה שלא תפקיע א"ע בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימיה, ולשיטת רמב"ם דהוא רק איסור דרבנן א"ש די"ל כמ"ש ה"המ בפ"א מאישות בשיטתו דבאיסור דרבנן לא אלים החזקת כשרות דלאו כ"ע זהירי, ור"אש לא כתב חזקה הנ"ל רק באיסור דאורייתא אבל לפוסקים הנ"ל דהוי איסור דאורייתא, ואם נתנה עיניה באחר ולא זינתה שמותרת לבעלה הגט שנעשה מעושה ע"י ב"ד הוי שלא כדין ופסול מן התורה ונעשה איסור דאורייתא על ידה (ועיין בב"ש סימן י"א ס"ק ד' שכתב במחלוקות הפוסקים בעידי כיעור לא שייך להחמיר דהוא צד קולא לכוף על הגט) וא"כ קשה לסברת הר"אש הנ"ל אמאי חשו חכמים לשמא תתן עיניה באחר, ודוחק לומר דסובר כרמב"ם כיון שהטור לא הביא דעתו בזה, ובע"כ צ"ל להר"אש דסובר דתיקנו אף משום מילתא דלא שכיח, ובאמת ברוב נשים שייך חזקה הנ"ל שהם בחזקת כשרות שלא יפקיע א"ע בטענת שקר ומה"ט באומרת לבעלה גרשתני נאמנת דמן הסתם היא בכלל רוב האומרים אמת אבל תקנה שייך אף היכי דלא שייך הטעם רק במילתא דלא שכיח מ"מ תיקנו לטובת הבעל אף משום מיעוטא דנשים החצופות וחשודות לעבור גם על איסור אשת איש לומר כן כדי לכוף לבעל לגרשה שלא כדין, ולפ"ז קשה קו' רמ"א על ר"אש לשיטתו דבע"כ סובר דתיקנו אף במילתא דל"ש ה"ה באומרת נתקדשתי לפלוני בע"כ חשו שמא עיניה נתנה באחר אף דהוא מילתא דלא שכיחא, מיהו באמת לק"מ דבלא"ה קשה לשיטת הר"אש במס' יבמות דכ"ד שכתב דלכן א"נ משום שרוב האומרות כן משקרות, וא"כ הבין שכ"כ נתקלקלו שהי' משקרת לומר טמאה אני לך כדי לכוף לבעלה לגרשה שלא כדין וא"כ נחשדו לעבור על איסור דאורייתא להיות באיסור א"א כל ימיה כנ"ל ואמאי סובר ר' המנונא דנאמנת למ"א לומר גרשתני משום חזקה שלא נחשדה להיות באיסור א"א הא גם בטמאה אני לך אף שמקבלת גט היא באיסור א"א דהוי גט מעושה ואפ"ה נחשדו, אע"כ צ"ל כוונת הר"אש דלא שייך חזקת כשרות רק היכי דידעה האיסור ואיסור א"א בלא גירושין כ"ע אפי' נשים גמירי דהוא דבר פשוט משא"כ מדרש חכמים דגט מעושה שלא כדין בטל לאו כ"ע גמירי אפי' באנשים עיין תוס גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל ובמס' קדושין דף י"ג ע"א פריך ר' אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ועיין בהר"אש שם דף ע"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הר"אש אף דלמשנה אחרונה היא חשודה בכך כי לפי דמיונה ליכא איסור בגירושין מ"מ לא חשודה לומר גרשתני היכי שלא קבלה גט דידעה חומר האיסור, וא"כ לק"מ קו' רמ"א דשפיר י"ל כנ"ל דל"ד לאומרת טמאה אני לך שחשו לחשש שמא תתן עיניה באחר דשייך חשש ברוב דיסברו שמותרת לבעלה ע"י גט זה משא"כ בנתקדשתי דלא שכיח כלל, ובזה י"ל לולי דברי רש"י ור"ן מה דאיתא חזרו לומר שלא תהי' אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת א"ע על בעלה שפירשו שקלקול קאי על אומרת נטולה אני מן היהודים יע"ש, ולפמ"ש י"ל דקאי גם על אומרת טמאה אני לך כיון דאם נותנת עיניה באחר הוי גט מעושה שלא כדין והיא באיסור דאורייתא באיסור אשת איש אצל בעלה השני וז"ש ומקלקלת א"ע על בעלה ר"ל על השני וא"ש

כה ואכתי איכא למידק למה עקרו חכמים דין תורה של משנה ראשונה לגמרי כיון דבאמת לא נחשדו הנשים לעבור על איסור דאורייתא להיות באיסור אשת איש כל ימיה רק דחיישינן שהיא מוטעת בדין דלאו כולי נשי דינא גמירי הו"ל לתקן במשנה כשתאמר טמאה אני לך יאמרו לה ב"ד חומר האיסור כשמשקרת היא באיסור א"א כל ימיה אף לאחר הגט כי יהי' גט שלא כדין והו"ל לתקן שתהי' יכולה לחזור מדבריה הראשונים ואם תעמיד בדבריה הראשונים תהי' אסורה כי יש הוכחה שאומרת אמת מכח חזקה דלא תפקיע א"ע בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימיה ולמה עקרו דין תורה לגמרי אף בעומדת בדבריה הראשונים ולכאורה יש להביא ראי' למה שנחלקו האחרונים ז"ל א"א עביד אינש לאחזוקי דיבורא הראשון אף באיסור חמור ומקור הענין הוא בהא דאי' בקדושין דף ע"ג כ"ב דסובר רב דנאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו וא"נ לכנוס וכתב הריטב"א אע"פי שהוא מתחילה לכונסה נתכוין וע"ד לכונסה אמר כן מ"מ כיון דמודיען לי' בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא הי' מחזיק שקרא ליתן גט דשרי' לעלמא שלא כדין, ואולם בס' שערי המלך בפ"ט מאישות הלכה י"ב כתב שמוהריב"ל כתב בשם רמ"ה דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו הראשון ולכן כשקבלו עדות שלא בפני בעל דין ל"מ כשיחזרו ויעידו בפני בע"ד וכוונת רב נאמן ליתן גט היינו כשאמר קדשתי ואתן לה גט ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכניסנה א"נ אף ליתן גט דעביד לאחזוקי דיבורו, ועיין בח"מ סימן כ"ח סט"ו ובש"כ סימן ל"ג ס"ק ט' ועיין בטור סימן ל"ז ובשאר קמאי זלה"ה שסתמו בע"כ סוברים כריטב"א, ומסוגי' דידן מוכח כרמ"ה משום כיסופא מחזיק דיבורו לכן לא הי' יכולין לתקן תקנה הנ"ל דחיישינן שתחזיק בדבריה, ואולם אכתי קשה שר"אש כתב בסתם להאי דרב ואף דפוסק כרב אסי מ"מ כיון שיש נ"מ לדינא אי עביד אינש לאחזוקי דיבורו אם הי' מפרש כרמ"ה הי' מבאר והד"ק הנ"ל לדוכתי' כיון דר"אש סובר דיש לאשה חזקת כשרות למה עקרו הדין תורה לגמרי במ"א הו"ל לתקן תקנה הנ"ל:

לכן נראה לענ"ד דהנה מבואר בראשונים ז"ל ולכמה תירוצים על קו' שהקשו היאך יכולין להפקיע האיסור, ואומר דאי נימא כתירץ שתירצו תוס' שמשמע שעפ"י דין תורה הי' נאמנת למשנה ראשונה כי יכולה להפקיע משעבודא דבעל ובמשנה אחרונה הוי תקנה הי' מקום לקו' הנ"ל דלמה עקרו דין תורה לגמרי דהא מדאורייתא נאמנת מטעם שווי' נפשה ח"דא בין בעומדת בדיבורה ובין בחוזרת מדבריה כ"ז שלא נתנה אמתלא כדאי' בכתובות דכ"ב ובמשנה אחרונה עקרו הד"ת לגמרי לא הי' להם לעקור ד"ת רק היכי שחוזרת מדבריה בלא אמתלא ולא היכי שעומדת בדבריה לאחר שמודיען לה חומר האיסור כיון שע"פי ד"ת נאמנת ראוי לקיים הדין תורה בכל מה דאפשר כדאי' סברא כזו בהרבה דוכתי בש"ס ופוסקים, אבל לתירץ הר"ן בשם אחרים שע"פי דין תורה א"נ כלל אפילו בעומדת בדבריה ומשנה ראשונה הוא רק תקנה ל"ק קו' הנ"ל דכיון שראו שתקנת משנה ראשונה לא תהי' בכל הנשים כי באם תחזור מדבריה אף בלי אמתלא תהי' נאמנת לחזור לא רצו לעשות תקנה לחצאין ואוקמו הדבר על דין תורה דכל מה דאפשר לקיים הדין תורה מקיימינן, כאשר מובן לכל מי שיש בו שיקול הדעת בדרכי תורה וא"כ י"ל אף דהר"אש סובר במס' יבמות שם כתי' תוס' דרוב נשים משקרות, מ"מ י"ל דמודה לסברת הר"ן הנ"ל דלאו כ"כ לאפקועי שעבודא דבעל כי הדעת מכרעת לזה רק הי' מחלק כמ"ש בס' עצמות יוסף כנ"ל דלא שייך סברא הלז רק בנשואה ולא בארוסה והמשנה ראשונ' ואחרונ' איירי אף בארוס' כמ"ש מוהרי"ט לכן מוכרח לתרץ מפום דרוב אומרות כן משקרות אבל מודה בנשואה שייך סברת הר"ן דלא מצית לאפקועי השעבוד, ועשו תקנה משום לא פלוג בין בארוסה בין בנשואה א"נ למ"א כדרכם בכל תקנות לעשות לא פלוג וא"ש, ולפ"ז מוכח לשיטת הרא"ש כרמ"א דעכ"פ סובר דהיכי דהיא נשואה א"נ לומר נתקדשתי מקודם לכן לאחר להפקיע שעבודא דבעל, ובע"כ פי' בר"אש כמ"ש רמ"א או כח"מח וב"ש, ומ"מ לק"מ על בית יוסף כי הוא ז"ל בא ליישב תשובת ר"אש ובכמה דוכתי דבריו בתשובה סותר למ"ש בפסקיו, ואולי סובר בתשובה דאמרינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורא ולק"מ קו' הנ"ל

כו ובגוף קו' על הרא"ש נאמרו הרבה תי' עמ"ש הב"ש בס"ק כ"ב ולענ"ד ל"מ כן בלשון שאלה הנזכר שם דוק ותשכח, ומ"ש בס' עצמות יוסף בזה ק' ג"כ שמשמע שהי' נשואין יע"ש, ומוהרי"ט כתב בסימן צ"ב דרך נכון בכוונת הר"אש ובס' בית מאיר רצה לפרש בכוונת הר"אש על דרך שעלה ע"ד מוהרי"ט ובמכ"ת אשתמיט מיני' מ"ש לדחות ותמי' על הב"ש שלא הביא דברי הרי"ט

כז ולכאורה נראה להוכיח כרמ"א דאין אשה היושבת תחת בעלה נאמנת לומר נתקדשתי לפלוני לאוסרה על