שערי תורה חלק א קכא

להיפך הגם שבמוהרי"ט רי"ט השיג ע"ז שריא"ז ומרדכי לא ס"ל כן ואפי' בארוסה שייך סברא זו ובע"כ כוונתם אף שעדיין אינה משועבדת מ"מ כיון דסתם ארוסה עומדת לנשואין יש לו זכות בה, ובכה"ג אפי' בממון היכי דחב לאחרינא בדבר שהי' לו זכות לא מהני ה"ה הודאת בע"ד באיסורין לחובתו לא מהני לחוב לאחרינא בדבר מהי' להם זכות מ"מ יש לומר כן בדעת תוס' וסיעתם כמ"ש בס' העצמות יוסף ומשום דמתני' דנדרים האומרת טמאה אני לך מיירי בכל גווני ואפי' בארוסה מוכרחו לתרץ תירץ אחר, אבל בעובדא דאבנא דכוחלא יש לומר שפירשו הפוסקים הנ"ל שמיירי בנשואה לכן אינה נאמנת ולק"מ ובזה מוצל העצמות יוסף מהשגת שע"המ שכ' שנעלם ממנו מ"ש הר"אש במס' יבמות די"ל דקו' הר"אש הי' שמתני' מיירי בכל גווני, עי"ש ותבין, וזהו פשוט

כ ובדרך פלפול עלה בדעתי להוכיח דרמב"ם ומחבר בע"כ לית להו תירץ הר"ן בשם אחרים הנ"ל דהנה בטור יו"ד ובש"ע סימן רל"ד ס"ה מבואר מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן בהא דקיי"ל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין בשותפות ואין אחר יכול להפיר בלא חבירו, דעת הרמב"ם שצריך שישמעו שניהם ביום אחד, אבל אם שמע אחד היום והפר, ושמע השני ביום אחר אין יכול להפר בלא חבירו ודעת הרמב"ן שכל אחד מיפר ביום שמעו אע"פי שלא שמעו ביום אחד וכ' בט"ז שם ו' ושפתי כהן סע"ק י"ג דדעת ש"ע כרמב"ם ועוד נחלקו הרמב"ם עם הפוסקים דעת רמב"ם דארוסה אין לה כתובה ודעת הר"אש וסיעתו דאית לה כתובה, ובש"ע אבן העזר סימן נ"ה סעיף ו' סתם המחבר כרמב"ם ורמ"א הביא דעת הר"אש, והנה זה פשוט לפי מה שכתבתי לעיל דעת הפוסקים דשווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו וכמו שמורה לשון רמב"ם פרק י"ח מאיסורי ביאה והא דכ' ר"ן ותוס' רי"ד שא"נ לאוסרה לבעלה לאפקועי שיעבודא משום דהוי חוב לבעל ל"מ הודאתה, מ"מ נראה ברור היכי שיש לה מגו שעדיין בידה להפקיע השיעבוד בלא"ה נאמנת גם בהודאתה לשווי' נפשה ח"דא דהא גם בממון מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרים היכי דיש לו מגו כמ"ש תוס' וכל הראשונים בכתובת דף י"ט ע"א וכן רשב"א בקדושין דף ס"ה ע"א ד"ה אמר, ולפ"ז מוכח דבע"כ רמב"ם וש"ע לית להו תי' הר"ן בשם אחרים דאל"כ קפה אמאי א"נ במשנה אחרונה משום דאוקמא אדינא דאינה נאמנת להפקיע שעבוד בעלה, כיון דמתני' מיירי אפי' בארוסה כמ"ש מוהרי"ט הא עדיין בידה לחוב לארוס שתדור נדר מבעלה הנאת תשמיש כדאי' בדף פ"א ובש"ע סימן רל"ד סעיף ס"ז שאפי' בנשואה כשאמרה הנאת תשמישך עלי צריך הפרה והברירה בידה שלא תאמר הנדר לאב ולבעל ביום אחד וכיון שכל אחד צריך להפר ביום שמעו והפרת שניהם בעינן ביום אחד לא יוכלו להפר, ואי מיירי שמת האב משנתארסה או נתארסה ואין לה אב אי' בש"ע סי' רל"ד סעיף ט"ו ובסעיף ה' ובש"ך ס"ק י"ד דאין הארוס יכול להפר דלעולם אין הארוס מפיר אלא בשותפות, ואין לומר כיון דקיי"ל בש"ע שבסעיף כ"ח שיכולין להפר נדריה ואפי' שלא בפניה וכיון דקיי"ל דלא אמרינן מגו דבי תרי דאין דעת שניהם מסכימים לדעת אחת אין לה מגו דאינה בידה לבד לעשות נדר באופן שאין הארוס יכול להפר דאם יתוודע לארוס יודיע לאב באותו יום ויפר שלא בפניה וכ"כ להיפך, אם יודיע לאב תחילה, דז"א דהא האי דינא דאומרת טמאה אני לך מיירי בכל גווני אף כשאב אינו בביתו דדוחק לומר דהאי דינא באומרת טמאה אני לך בארוסה שאינה נאמנת מיירי דווקא כשהוא בעיר באותו יום שאומרת כן בב"ד וא"כ הברירה בידה עוד היום כשעומדת בפני ב"ד עם בעלה הארוס לאסור הנאת תשמיש עליה ויהי' אצל הבעל ביום שמעו והאב לא יוכל להתוודע עד אחר אותו יום ולא יהי' שמיעה ביום אחד וכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרושי וא"ל לפי מה שמבואר בש"ע סימן רל"ד סק"ה דעת רמב"ם כמ"ש בטו"ז סק"ך דנפשטה האבעי' דרב"ח בנדרים דע"ג דיכול הבעל להפיר בלא שמיעה דהיינו שיאמר כל נדרים שנדרה אשתי יהי' מופרין וכ' רש"י ור"ן ה"ה ארוס וה"ה אביה ואף שמביא רמ"א דעת ר"אש שא"י להפר עד שישמע מ"מ כתב אם הפיר ואח"כ שמע מהני ועיין בש"כ ס"ק מ"ג וא"כ לא הוי מגו דאינה תלה בדעתה לבד דצריך לזה גם דעת אדם אחר דבאיזה אופן שתעשה הנדר דהיינו אם בשעה שילך הבעל מביתו תדור הנדר בפני האב ויהי' ביום שמעו ולא יוכל אח"כ הבעל להפר, מ"מ כשלא תרצה אח"כ לדור עם הבעל תהי' מוכרחת לומר הנדר ואולי הפיר הבעל הנדרים בלי שמיעה דאפילו לר"אש חל הפרה למפרע ואם תדור נדר בפני הבעל ולא בפני האב אולי הפיר האב בלי שמיעה ואמר כל נדרים שנדרה בתי יהי' מופרין דמהני לרמב"ם דז"א דלרמב"ם אף דלא צריך לשמוע מ"מ בעינן שהפרת הבעל והאב יהי' ביום אחד וזהו לא שכיח שיזדמן שלא בכוונה, ויפירו ביום אחד דהא אין האב ובעל מפירין קודם שתידור וכדאי' בנדרים דף ע"ה ובש"ע סימן דל"ד סק"ח ובע"כ בעינן הפרה אחר שתידור וזהו נקל בידה לנדור באופן שלא ידע אחד ביום שמיעת אחר ולא יחול הפרה דלא שכיח כלל שיתרחש מעצמו שיפיר אחד בלא שמיעת הנדר באותו יום ששמע אחד וכל כה"ג הוי מגו מעליא דמגו הוא דאורייתא ולא מבטלינן מגו במילתא דלא שכיח כלל וראי' לזה היכי דביד אדם לעשות המגו ואף שעל צד הרחיק אפשר שיתבטל המגו ולא יהי' בידו מ"מ כיון דלא שכיח הוי מגו מעליא מהא דסובר ר' יוחנן בב"ב דף קל"ד בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן דבידו לגרשה ומאן דחולק משים הוכחה דל"ל קלא ולכן בזה בני נאמן אף שצריך עדים ולכמה פוסקים צריך ב"ד ומי יימר דמזדקק להו כדאי' בקדושין דף ס"ב גבי גר לענין דשלב"ל, ובע"כ כיון דשכיחי הדיוטות כדאי' בשבת דף מ"ו (עיין מ"ל בפ"ד מבכורת ורשב"א ביבמות דפ"ח) אף דאפשר שלא יתרחש מ"מ לא מבטלינן מגו משום חששא דלא שכיח דמן הסתם אדם סומך א"ע על מילתא דשכיחא וה"ה כיון דבידה להפקיע א"ע מבעלה הארוס במילתא דשכיחא לא מבטלינן המגו בשביל חששא דלא שכיחא דאל"כ על צד הרחוק ימצא מגו היכי דנימא דאסיק אדעתא אמילתא דלא שכיח וה והמעיין בכללי מגו ימצא ראיות לזה, וראיתי במרדכי במס' קדושין בפ' האומר סימן תק"ל בשם רבינו שמשון שהקשה כעין זה וז"ל אע"פי שיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור א"ע במגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודר ברבים למ"ד דאין לו הפרה דמשמע אפילו לדבר מצוה דלא דמי לעל דעת רבים עכ"ל ולא כתב תירץ לזה, ולכאורה קו' זו קשה אפילו בנשואה, מיהו באמת לק"מ כיון דאי' במתני' דאשת כהן נוטלת כתובה ל"ל מגו דאי' בכתובות דף ע"ב ע"א דנחלקו באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפיר לה ור"מ ור"י אומרים היא ניתנה אצבע כו' ואם אמר א"א באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ר"י ור"א אומרים הוא נתן אצבע כו' ויוציא ויתן כתובה וע"כ לא פליגי אלא היכי שיכול להפר אבל אי א"י להפר בודאי נתנה אצבע כו' וא"כ לית לה מגו דאי תאסור נפשה בנדר ברבים לית לה כתובה וצ"ל שקו' רבינו שמשון הוא רק בארוסה כיון דמתני' מיירי בכל גווני אף דמיירי בנשואה דאיתא שנוטלת כתובה מ"מ מיירי בארוסה ג"כ כמ"ש בשו"ת מוהרי"ט סימן צ"ב רק דמשנה ראשונה קמ"ל דאנוסה אית לה כתובה אף דאסורה לבעלה הכהן כדאי' בש"ס וא"כ שפיר הקשה די"ל דסובר דארוסה לית לה כתובה ואולם קו' הר"ש הוא רק למ"ד שאין לו הפרה אבל לדידן דקיי"ל דיש לו הפרה לק"מ אבל קושי' שלנו קשה אפילו להלכה כיון דהדין הנזכר במתני' הוא גם בארוסה שאין לה כתובה יש לה מגו מעליא, ולר"ן בשם אחרים לק"מ דאזיל לשיטתו דסובר ארוסה יש לה כתובה ואין לה מגו וא"כ רמב"ם ומחבר לשיטתייהו בב' דינים הנ"ל דס"ל דאין אב וארוס יכולין להפר כ"א ביום אחד וגם ס"ל ארוסה ל"ל כתובה בע"כ לית להו תירץ הר"ן בשם אחרים, אמנם יש לדחות די"ל בלא"ה ליכא מגו דהא בטמאה אני לך אי נאמנת כופין את הבעל לגרשה כמ"ש המפרש ובר"אש ור"ן ובנדר מתשמיש אף שאסורה על הארוס מ"מ כיון שהיא היתה הגורם א"י לכופו לגרשה וי"ל דלא ניחא לה לישב בכבלי העיגון וטב למיתב כו' מיהו קו' זו קשה גם על רבינו שמשון דאין התחלה לקושייתו דהא ל"ל מגו ונראה דענין זה תלי' בהאי כללא אי אמרינן מגו לחצי טענה לפי דעת רמב"ן בב"ב דף קל"ד מובא במ"ל בפ"ג מיבום ה"א ובכנ"הג בכ"מ ס"ק פ"א ובא"ות ס"ק ל"ב לא אמרינן היכי שאיכפת לי' בכל הטענה ועיין תוס' ב"ב דף ל"ג ע"ב ובמס' קדושין דף ס"ד ע"א בר"ן שם ואולם דעת כמה פוסקים נראה דאמרינן מגו לח"ט וכ"כ בס' הפלאה דמצינו בכמה דוכתי דאמרינן וא"כ הכא שאנו דנין על שני דברים דבאומרת טמאה אני לך כוונתה להפקיע שעבודא