שערי תורה חלק א קכ

אם היה חבר יוציא יע"ש וכן מצאתי בהגהות מרדכי מס' יבמות בפ"ב סימן ק"א וז"ל עוד כתב סמ"ג גרסינן בירושלמי האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא נאמנת ואם לא נתנה א"נ אמר ר' אילא אם היה עבד (צ"ל חבר) יוציא ואם היה מאמינה חייב להוציאה עכ"ל הרי שפי' כמ"ש הק"ע רק שלא נזכר בירושלמי שלפנינו כלשונו, ויש להבין על שאר פוסקים ה"ה הרי"ף ור"אש ורמב"ם וטוש"ע שהשמיטו האי דינא דירושלמי דלמשנה אחרונה צריך חבר להוציא, ונראה שהי' להם הוכחה דתלמודא דידן לית להו האי דינא והלכה כתלמוד בבלי ואומר לפירש הר"ן במס' נדרים שם לכן אינה נאמנת למשנה אחרונה משום דאוקמא אדינא ד דאינה נאמנת להפקיע שעבידא דבעל ועל זה אמר ר' אילא שאם היה חבר יחיש לעצמו ולפמ"ש תוס' רי"ד טעמא דיהודית אף שהבת הי' מאמינה להאם ושייך שווי' נפשי' ח"דא משום דא"נ להפקיע א"ע שעבודא דבעל עליה וא"כ קשה כיון שר' חייא הי' וודאי חבר ואמאי לא חש לעצמו אע"כ דר' חייא חולק על זה וכיון שתלמודא דידן הביא דברי רבי חייא להלכה הלכה כוותי' וי"ל שפוסקים הנ"ל סוברים כר"ן ותוס' רי"ד ועוד יש להוכיח מנדרים דף צ' ע"ב בהני תרי עובדא דאתי לקמי' דר' נחמן אמר בעובדא קמיית' עיניה נתנה באחר ולית ממשא במילה ובעובדא שניה אמר לא תשגיחון בה נותנת עיניה באחר הואי מלבד דקשה דאמר שפת יתר במה שאמר ולית בה כו' ולא תשגיחון בה אף גם קשה כיון שעכ"פ חבר יחוש לעצמו ובע"כ משום שראוי לחוש לצאת ידי שמים, ואם אפילו אינו חבר רוצה לגרשה מצוה עביד ג"כ רק הם נקיטי בהווה שמן הסתם חבר יוציא ידי שמים והי' ראוי לדיין לומר ע"פי דין מותר אתה לדור עמה ואין בידינו לכופך לגרשה אעפ"כ אם רצית לצאת ידי שמים לחוש לדבריה ולגרשה עשית מצוה ולמה חיזק ר' נחמן את לבבו שלא ישגיח בה, מכל זה מוכח דאין צריך לחוש לעצמו אפי' לצאת ידי שמים, ובשגם לפמ"ש רשב"א ור"ן שם דבעובדא המובא שם אח"כ בש"ס מה שהורה רבא הוא להורות שאפי' בעל נפש אין ראוי להחמיר לעצמו כדי לצאת ידי שמים משמע קצת שגם הני עובדא דר"נ כוונת הש"ס במה שמביא דברי ר"נ שאמר כלשון הנ"ל להורות שא"צ לחוש אפי' לצאת ידי שמים, וכן מצאתי בס' בית מאיר סימן מ"ז ס סעיף ח' שכתב מלשון הש"ס בנדרים, משמע שאפי' מצוה ליכא אך מ"ש שפוסקים לא הביאו האי דירושלמי במכ"ת אישתמיט מיני' לפי שעה דברי הסמ"ג והגהות מרדכי הנ"ל, ואולם האמת ששאר פוסקים השמיטו דין זה ויש לומר שהי' להם סמך מתלמודא דידן ולפ"ז מובן היטב דברי תוס' רי"ד שאין הכוונה בפשוטו שהביא בעובדא דיהודית איכא חששא דעיניה נתנה באחר, דהא קשה ע"ז קו' השער המלך רק לפי מאי דסובר הטעם דמשנה אחרונה דאינה נאמנת שע"י חששא דעיניה נתנה באחר אוקמא אדינא דאינה נאמנת להפקיע שיעבודא דבעל ומהאי טעמא לא האמין ר' חייא לאשתו כי אינה נאמנת להפקיע שעבודא והוי קשה לי' כיון שר' חייא הי' חבר ואית' בירושלמי שסובר ר' חייא שאם הי' חבר יחוש לעצמו ועכ"פ הי' לו לחוש לעצמו כמו למשנה אחרונה שאינה נאמנת ג"כ מהאי טעמא ומ"מ צריך חבר לחוש לעצמו ולא הוי קשה לי' על עובדא דר' חסדא כי אולי השני לא הי' חבר אבל על ר' חייא הוי קשה לי' ולכן כ' לתרץ דהאי עובדא דמי להנך עובדי דשלהי נדרים דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולא מהימנא, ר"ל שאמר בלשון ברור כאלו הי' וודאי וחיזק את לבב הבעל ואם הי' חיוב לצאת ידי שמים לגרשה לא הי' לו לחזק את לבבו אע"כ שאפילו חבר לא צריך לחוש לעצמו לגרשה לצאת ידי שמים, ומהאי טעמא לא חש ר' חייא דסובר כוותי' ולכן לא הביא ראי' ממשנה אחרונה כי התם יש לומר שעכ"פ חבר ראו' לחוש לעצמו וא"ש דברי תוס' רי"ד ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל אמאי לא הביא ר' חסדא ראי' ממשנה אחרונה, יש לומר שר' חסדא רצה ליישב במתק לשונו הקדוש שלא יקשה להשומעין את הפסק דין שלו, כי הי' אומר לאו כל כמינך דאסרת לך אבתראי ולא היה אומר לבתרא שראוי לצאת ידי שמים לגרשה, כי הדיין ראוי להדר ולהזהיר ולהורות את העולם שיצאו ידי שמים היכי שמחויב לצאת ידי שמים לכן הביא ראי' שבכה"ג אין צריך לצאת ידי שמים מיהודית דביתהו דר' חייא שבוודאי צדיק וקדוש כר' חייא הי' יוצא ידי שמים אע"כ שאין צריך לחוש לעצמו וא"ש ולפ"ז יש להוכיח כמ"ש בס' עצמות יוסף דעובדא הי' בנשואה מש"ה לא אמרינן שווי' נפשה ח"דא ותהי' אסורה לישב עם בעלה דכיון שע"ע היה בהיתר לאו כל כמיני' לחוב לבעלה יע"ש שמוכח שהבין שכבר הי' ניסת לשני בשעה שהאם הית' אומרת שהי' שוה פרוטה ואולם מלשון רש"י ד"ה יתיב משמע קצת שהית' רק מקודשת לשני בשעה שאמרה האם, וכ"כ בשו"ת מוהר"י טראני חלק א' סימן צ"ב בשם הגהות מרדכי, ולשיטתם קשה האיך מביא ר' חסדא ראי' מר' חייא שלא הי' חט לעצמו שאני התם ביון שהיה לה בנים ולא רצה לחוש כדי שלא להוציא לעז על בנים וכן איתא כיוצא בזה בטור שלחן ערוך אבן העזר סי' ק"נ ס"א וז"ל וכל גט] שאינו פסול אלא מדבריהם לא תנשא בו לכתחילה ואם ניסת אפילו לא נבעלה לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב לה גט והיה הבעל ותיק וגירשה מעצמו ה"ז משובח בד"א שאין לו בנים ממנה אבל אם יש לו בנים ממנה לא יוציא מפני שמוציא לעז על הבנים יע"ש ועיין ב"ש ס"ק ג' משא"כ הכא כיון שהי' רק קידושין גרידא לשני ראוי לחוש לעצמו מלהוציא ואכתי קשה שהי' לרב חסדא לומר לה להשני שיוצא י"ש ויגרשה, אע"כ שכבר הית' נשואה להשני בשעה שאמרה האם והיה לה בנים ומדמה שפיר להאי דרב חייא וא"ש ונכון היטב:

**(הג"ה ורע דסוגי' זו צריך קצת ביאור האיך מדמי ר' חסדא להאי דר' חייא שאני התם דיש הוכחה שאומרת שקר כיון דלא אמרה מקודם לכן ואם האם אמרה לה והיא לא אמרה עד שהית' לה צער לידה מ"מ יש הוכחה שהוא שקר מדלא אמרה לר' חייא בעצמה קודם וכדומה לזה איתא בגיטין דף כ"ד עמוד ב' היכי דאשכחא בזימנא קמיית' ולא אמר לי' ולבתר הכי אמר לי' אינו נאמן מכח הוכחה הלז משא"כ הכא שהאם, אמרה בשעה שבא ר' חסדא ומעיין וצריך לומר שבע"כ הי' המעשה אחר שנשאת נתברר שקיד' באבנ' דכוחלא ובאה אם ואמרה אז או לפירש מוהרי"ט שהי' רק קידושין יש לומר ג"כ שבאה אחר כך ולא באה בעת קידושי השני הוי כמו אשכחא ולא אמר ליה בזימנא קמיית' ודמי ממש להאי דיהודית כיון שלא אמרה קודם לכן ואפ"ל שכן הוא כוונת ר' חייא לאו כ"כ דאימך ר"ל כיון שלא אמרה מקודם לכן וה"ה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו

)** פרט ט יבואר לשיטת הר"ן ותוספת רי"ד דלא אמרינן שווי' נפשיה חתיכה דאיסורא לאפקועי שעבודא דבעל אם יש לחלק בין נשואה לארוסה

יט בספר עצמות יוסף במס' קידושין דף י"ב ע"א כתב וז"ל וחדשתי חידוש מדעתי לענין הדין בהך דאמרינן לאו כ"כ כו' היינו דוקא משום שהיתה נשואה מש"ה לא אמרינן דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותהיה אסורה לישב עם בעלה דמאחר שעד זמן זה בא בעלה בהיתר עליה לאו כל כמיני' לחוב לבעלה ולאסור עליה מה שכבר קדם שהי' בא עליה, אבל אם הית' מאורסת ואמרה שקיבלה קידושין מאחר כראה לי כיון דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא מונעים הבעל מלבוא עליה יע"ש ובתשובת מוהרי"ט חלק א' סימן צ"ב השיג עליו מלשון תוס' רי"ד וגם הא דין דהאומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת למשנה אחרונה כמ"ש הר"ן משום דאוקמה אדינה שאין יכול לאסור על הבעל להפקיע שעבודו איירי אפי' בארוסה (ועיין כתובות דף ע' ע"ב ודוק) וראיתי בס' שערי המלך שכתב שתוס' ור"אש בנדרים שכתבו בתירץ קו' הנזכר לעיל על מתני' דנדרים דף צ' ע"ב תירוצים אחרים ולית להו תירץ הר"ן בשם אחרים בע"כ לא ס"ל גם כן כתוספת רי"ד הנזכר בפרט ח' ואפי' בנשואה המשועבדת אמרינן שוויה נפשה ח"דא ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר התירוהו במשנה אחרונה א"כ קשה לדבריהם קו' תוספת רי"ד בקידושין דף י"ב דאמר לאו כל כמינך דאסרת עילואי ואמאי נימא שווי' נפשה ח"דא דבע"כ מיירי שהבת מאמינה להאם דאל"כ קשה קו' ריטב"א למה הביא ראיה מיהודית ולא הביא ממתני' דקידושין דף ס"ה שאין האם נאמנת לאסור הבת יע"ש מה שתירץ, ולענ"ד לק"מ בפשיטות דיש לומר דגם הפוסקים הנ"ל סוברים דבנשואה שהיא משועבדת לבעל לא מצי להפקיע שעבוד הבעל דמה שאפשר למעט מחלוקת בין הפוסקים ממעטינן רק הר"ן בשם אחרים בע"כ סוברים אפי' בארוסה שייך סברה זו מדלית להו תי' אחר על קושי' הראשונים שם רק תי' הלז ומתני' דהאומרת טמאה אני לך מיירי אפי' בארוסה אבל הפוסקים הנ"ל סוברים כמ"ש בס' עצמות יוסף הנ"ל לחלק בין ארוסה לנשואה דבארוסה לא חל השיעבוד עליו וכיו"ב אי' בכתובות דף ע' ע"ב לענין שעבוד שיש לאשה על בעלה שאינה בעודה ארוסה ה"ה