שערי תורה חלק א קטז

פרט ו יבואר סוגי' דנדרים שם לשיטת הר"ן דלא אמרינן שוי' נפשי' ח"דא לאפוקי משעבודא

יג גרסינן שם בגמ' איבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה, רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין, אמר רבא ומודה ר' ששת דאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום שלא להוציא לעז על בניה נתארמלה או נתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא ע"ש ורמב"ם בפרק ח' מהל' תרומות הלכה ט"ו פוסק כרבא, ולכאורה קשה לשיטת הר"ן הנ"ל שאינה יכולה לשווי' נפשה ח"דא לאפקועי משעבוד בעלה וכתבתי שם הטעם משום דלא מהני הודאתה לחובת הבעל, ואמאי מהני הודאתה לענין תרומה לחוב לבעלה כיון שמזונות על הבעל ותרומה בזול יותר מן החולין, הן אמת שראיתי בספר קרבן העדה שפירש בהא דאית' בירושלמי דאתא עובדי' קמאי ר' חנינא והותרה לאכול בתרומה כתב באמת האי טעמא דכיון דבעלה חייב במזונותיה לאו כל כמיני' לאסור עצמה בתרומה ונראה כוונתו לסברת הר"ן, אבל קשה לתלמוד בבלי דסובר רבא דאינה אוכלת וגם רב ששת מודה היכי שאין לה בנים דליכא לעז אסורה ואמאי נאמנת לחוב לבעלה, ועיין במס' כתובות דף נ"ח ע"א, ולכאורה יש לומר לפי מאי דסובר רב בכתובות דף נ"ח ע"ב דיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואינה עושה וכן קיי"ל להלכה כמ"ש הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק י"ב מהל' אישות הל' ד' וטוש"ע אב"העז סימן ס"ט סעיף ד' דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה לכן כיון דהיא אסרה לגבי נפשה בתרומה ואפשר בתקנה לצאת ידי איסור לומר לבעלה איני ניזונית כו' ותאכל חולין ולא יהי' חוב לבעל כי על זה אינה משועבדת לו, ולא הוי הודאתה רק לחוב לעצמה אם אין מספיקין לה מעשה ידיה, ומש"ה משום לתא דאיסורה מוכרחת לומר איני ניזונית כו' ותהי' ניזונית בעצמה ממעשה ידי' ותאכל חולין, ולפ"ז י"ל הא דאי' בירושלמי רב אילא אומר אם היה כהן שאסורה לאכול בתרומה אתי עובדא קמאי רב חנינא חברין דרבנן והתירה לאכול בתרומה ולא נזכר אם טעם הנזכר בתלמוד בבלי משום לעז יש לומר דנחלקו במה דנחלקו רב עם ר"ל בכתובות דף נ"ט רב אילא סובר שיכולה לומר איני ניזונית כו' כי אינה משועבדת לבעל במעשה ידיה לכן אסורה כנ"ל ור"ח סובר כר"ל שאין יכולה לומר איני ניזונית שיכול לכופה למעשה ידיה שמשועבדת לו לכן מותרת לאכול בתרומה דל"מ הודאתה לחוב לבעלה שיתן לה חולין ביוקר אבל תלמודא דידן סובר בכתובות דף ק"ז כרב דיכולה לומר איני ניזונית לכן לכ"ע אסורה בתרומה היכי דלא שייך חשש לעז, אבל כל זה הוא דרך פלפול ובאמת משמע להדי' מסתימת הש"ס שאפי' לא אמרה איני ניזונית כו' אסורה דכל כי האי הו"ל לפרושי וגם דוחק לומר כוונת הש"ס אינה אוכלת אם הבעל רוצה להאכילה חולין אבל אם מיחה אוכלת בתרומה דכל זה אינו במשמע, וכן רמב"ם הנ"ל כתב בסתם הגם דיש לומר דרמב"ם לית לי' תירץ הר"ן הנ"ל מ"מ ילמוד הסתום מן המפורש שגם הרמב"ם הבין הפירש בש"ס שאסורה לאכול בתרומה בע"כ דבעל וא"כ הדק"ל ונלענ"ד ליישב שיטת הר"ן דהנה רמב"ם בפרק י"ח מאיסורי ביאה הלכה י"ט כתב אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פי שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה, וכתב ע"ז הראב"ד אע"פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלה דבריה כלל, והרי אשה שאומרת אשת איש אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת והרב המגיד כתב על דברי רמב"ם וז"ל בפירוש אמרו בנדרים האומרת טמאה אני לך אע"פי שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה לכ"ע וה"ה ודאי להינשא לכהן יע"ש, ועל מ"ש ראב"ד שמהני אמתלא כתב וז"ל ומ"ש הר"א זלה"ה שאם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין דבריה כלום דאי לא גבי תרומה נמי הוי להו לאפלוגי ואע"ג דקושטא דמילתא דאנן לא מהמנינן לה ה"מ לגבי בעלה כדי שלא תהי' עיניה נותנת באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל לאחרים ודאי אסורה דומי' דתרומה יעיי"ש ועיין בב"ש סימן ו' סע"ק כ"ו ופשיט לשיטת הראב"ד ה"ה לענין תרומה אם אחר שהורו ב"ד שמותרת לבעלה ואינה נאמנת חזרה מדבריה ונותנת אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה מותרת בתרומה דהא ה"המ מדמה זה לזה דמה שאסורה לכהן ילפינן ממה דאי' בש"ס שאסורה בתרומה:

והנה ה"המ הקשה לשיטת הראב"ד הו"ל לש"ס לחלק בתרומה אם נותנת אמתלא לדבריה שנאמנת לחזור, ונראה לענ"ד ליישב קו' זו שבע"כ מיירי הסוגי' רק כשעומדת בדבריה הראשונים שהיא טמאה, ואומר דראב"ד ור"ן קיימא בחדא שיטה הר"א אית לי' תי' הר"ן בשם אחרים, דעל כל התי' קשה וכמ"ש ביש"ש שתירץ זה עיקר, והר"ן סובר בזה כראב"ד דאמתלא מהני ודלא כה"המ ובזה יהי' מיושב קו' הנ"ל על הר"ן, ונראה דהר"ן סובר דבע"כ בהא דפליגי רב ששת ורבא הוא רק בעומדת בדבורה לאחר שהורו ב"ד שמותרת לבעלה כמשנה אחרונה מ"מ אומרת שהיא טמאה ואינה אומרת אמתלא שמה שאמרה טמאה היא כי סברה שיגרשנה בעלה, דוקא בכה"ג אסורה לאכול בתרומה ונאמנת בהודאתה לחוב לבעלה שיתן לה חולין אף שהוא ביוקר דכמו שכ' הר"ן דהוכחה דכסיפא לה מלתא תיקנו במשנה ראשונה דליהמנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלת נפשה למימר הכי הרי דהוכחה זו מהני לחוב בעלה ולהפקיע שעבודה, רק למשנה אחרונה חזו רבנן בתראי דליכא הוכחה שחשו שמא עיניה נתנה באחר והיה מוכרחין רבותינו ז"ל לאוקי אדינא לענין שמותרת לבעלה, היינו לענין היתר לבעלה לדור עמה, אבל לענין תרומה קם הוכחה זו דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי עכשיו מזלזלת נפשה והיתה חוזרת מדבריה כיון שבידה ליתן אמתלא זו שכוונתה הי' שיגרשנה בעלה דליכא זילותא כל כך כמו היכי שעומדת בדבורה שטמאה היא ומהאי טעמא נאמנת לחוב לבעלה שמחויב להאכילה חולין ולענין היתר לבעלה הניחו על דין תורה שלא מהני אפי' הוכחה דכיסופא כמו שמבואר להמעיין בלשון הר"ן ולענין איסור תרומה הניחו על תקנתן כמשנה ראשונה, ובאמת באם חוזרת לאחר הוראת ב"ד שמותרת, אפי' שלא אמרה האמתלא מותרת לאכול בתרומה אף שלענין לינשא לכהן לאחר שימות בעלה בעינן אמתלא כנ"ל אבל לענין תרומה לא בעי אמתלא דהודאה ראשונה לא מהני לחוב לבעלה רק מחמת שעומדת בדיבורא איכא הוכחה, ואולם כיון שאמתלא זו הוא בכל הנשים וחכמים הורו לה שאינה נאמנת מטעם שמא עיניה נותנת באחר מן הסתם אם הי' חוזרת הי' נתנה אמתלא דאטו בשופטני עסקינן ובזה מדוייק לשין הש"ס דאי' אבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני לך מהו שתאכל בתרומה כו' דלכאורה הם דברים מיותרים מה דאי' אמרה לבעלה טמאה אני הא עלה דמתני' קאי והוי לי' לומר בקיצור מהו שתאכל בתרומה וממילא ידעינן דלא קאי רק אטמאה אני דבאינך הנזכרים במתני' לא שייך דין זה, וידוע שדבריהם הקדושים נאמרים בדקדוק גדול, ולפמ"ש ר"ל הכוונה כך לאחר שהורה בית דין שאינה נאמנת מ"מ אומרת טמאה אני לך כי עדיין עומדת בדבורה, וקא על משנה אחרונה שא"נ מ"מ עדיין אומרת טמאה אני לך ואיכא הוכחה שאומרת אמת מחמת כיסופא אף דהוכחה לא מהני לענין בעלה ומותרת לדור עמה כמ"ש הר"ן דאוקמי אדינא, לענין תרומה פליגי רב ששת ורבא (ועמ"ש הר"אש במס' יבמות דף כ"א והאריכו בזה בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' ותשובת נודע ביהודא מהדורא בתרא חלק א"ה עז סימן י"ב ודברי הר"אש סתומים) ובזה יש ליישב דקדוק קל מה דאי' אמרה לבעלה תיבת לבעלה מיותר ובמתני' אי' האומרת טמאה אני לך, ונראה משום דלכאורה יש לומר הוכחה דכסיפא לה לא שייך אלא כשאומרת כן בפני בית דין שכסיפא לה לזלזל נפשה בפניהם, אבל אי אומרת כן רק לבעלה בינה לבין עצמה אולי לא כסיפא לה כ"כ בפני בעלה לזלזל א"ע ואולם הש"ס רצו להורות לן חידוש אפי' כשאמרה בינה לבין עצמה כסיפא לה, וז"ש אמרה לבעלה טמאה אני ר"ל אחר שהורו ב"ד שאינה נאמנת כדאי' במתני' אמרה אח"כ רק לבעלה ובא הבעל לשאול לבית דין אם נאמנת בהודאתה לחובתו שיתן לה חולין ביוקר וגם בכה"ג אף דליכא הוכחה כ"כ כמו אם הי' אומרת בפני ב"ד לאחר הוראתם שאינה נאמנת מ"מ סבר רבא דאינה אוכלת דזהו הוי ג"כ הוכחה דלא מזלזלת נפשה בעיני בעלה ואסורה רה ורב ששת סובר משום לעז מותרת, ואין להקשות לפי דברינו אמאי מותרת בתרומה לרב ששת כיון שעומדת בדיבורה שווי' נפשה ח"דא וכי משום לעז תאכל איסורא כיון דיש הוכחה שאומרת אמת אף