שערי תורה חלק א קטו

בעל בחירה) וכיון שיש בידה לחוב ליבם נאמן בהודאתה לאפקועי משיעבודא, כי עכשיו בחיי בעלה יכולה לאסור א"ע בנדר על יבמה כי בכה"ג שאמרה גרושה אני ולפי דעתי אני אסורה ליבם לאחר מיתת בעלי לכן אני מודר הנאה ממנו כדי לאפרושי מאיסורא ואין כוונתי לאפקועי נפשי מיבום אזי כופין שיחליץ לה משא"כ באומרת גרשני שלא בפניו א"נ לשווי' נפשי' ח"דא לכ"ע עד שתקבל גט משני כיון דעל גוף הענין א"נ למפרע רק על להבא מטעם מגו דבידה והכא אין לה מגו דבידה לאסור א"ע אכ"ע בתורת נדר עד שתקבל גט משני והיינו שתדור הנאה מכל יהודים לזמן עד שתקבל גט משני דהא כיון שאין יכולה לכוף להשני שיצטרך ליתן גט דבכל מקום דאמרי' שווי' נפשי' ח"דא מבקשין ממנו ליתן גט כדאי' במס' קידושין דף ס"ה ע"א ולית לה מגו דאולי לא ירצה השני ליתן גט שיתבייש (עיין ב"ש סימן מ"ח ס"ק ב' ותוס' ביבמות קי"ב ע"ב ד"ה לאחר) מליתן גט כמ"ש ב"ש ותהי אסורה לכ"ע וכעין שכתבו הפוסקים דלא אמרי' מגו דבי תרי דאולי אין שניהם מסכימים לדעת אחת וה"ה לכן מותרת לעלמא בלא גט, אבל לאסור נפשה ליבם יש לה מגו כיון דבכה"ג יהי' הדין שכופין אותו לחלוץ ואינה צריכה דעת יבם, ומכ"ש דא"ש לשיטת י"א המובא בב"ש סימן קס"ה סק"ו שאין לה דין מורדת כל שאין תקנה לאותו דבר שיש לו מגו מעלי' לפוסלה על יבם לאוסרה בתורת נדר או לומר אפי' בלא נדר שאין רצונה רק בחליצה כיון כותבין אגרת מרד על שומרת יבם רק אפי' למחבר וסיעתו שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשאינה רוצה ביבם בלא טענה מספקת דהוי מקום לומר שאין לה מגו כי אין רצונה להפסיד ממון ולא דמי להודאת בע"ד בממון דנאמן לשיטת ב"ש מטעם מגו מ"מ י"ל כמש"ל דבכה"ג שאין כוונתה להפקיע מיבם רק לאפרושי נפשה מאיסורא לפי דמיונה אין כותבין אגרת מרד לכ"ע וא"ש ולק"מ קו' הב"ח ודוק

פרט ה יבואר שוי' נפשי' חתיכא דאיסורא לאפקועי שעבודא

יב גרסינן בנדרים דף צ' בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובתה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהי' עיניה נותנת באחר כו' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה, והקשו בתוס' על משנה אחרונה הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא, ונאמרו ונשנו שם כמה תירוצים, ואולם הר"ן כ' בשם אחרים לתרץ וז"ל ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מלתא תיקנו במשנה דליהמנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלת נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיניה באחר אוקמא אדינא יע"ש והיש"ש במס' יבמות בפרק ב' סימן י"ח הסכים לתירץ זה, ולולי דבריו זלה"ה יש לתרץ קו' הראשונים הנ"ל לפי מאי דאי' בקדושין ד' ס"ה ע"ב דהא דאין דבר שבערוה פחות מב' ילפינן דבר דבר מממון וראוי לכל דבר לילף מממון ולפמ"ש בפרט א' דהא דשווי' נפשה ח"דא לכמה פוסקים הוא מטעם הודאה כמו בממון דנאמן לחובתו יותר מעדים כמ"ש רש"י דאתי' בכי הוא זה ה"נ דאיסורין ובדבר שבערוה ואנן קיי"ל בממון שאין נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא כדאי' בכתובו' דף י"ט במלוה שאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וכדאי' בחשן משפט סי' מ"ז מלבד הטעם דחיישינן לקנוניא אף גם הטעם דנגד אחרים הוא רק עד אחד והתורה אמרה שע"א לא קם בממון ה"נ לא מצי לשווי' נפשי' ח"דא היכי דהוא חב לאחרינא דוקא אם החוב נוגע רק לבעל דבר בעצמו נאמן והא דנאמנת למשנה ראשונה לומר טמאה אני לך אף שהוא חוב לבעלה יש לומר כעין שמצינו במס' גיטין דף נ"ד ע"ב מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ספר תורה אף דהוי איסורא דאית בי' ממונא ובממון לא קם ע"א להפסיד חבירו, מ"מ כיון דיש הוכחה שאומר אמת כיון שהוא חוב לעצמו ג"כ אמרי' מתוך שנאמן לחוב לעצמו נאמן לחוב לאחרים ועיין טו"ז יו"ד סי' קכ"ז סע"ק ד' וא"כ ה"ה לענין הודאת בע"ד בממון אף דל"מ היכי דחב לאחרים משום דנגדם הוא רק עד אחד מ"מ אם יש הוכחה שאומר אמת כגון שהוא חב לעצמו בהודאתו נאמן לחוב לאחרים מטעם מתוך כו' הוי כאנן סהדי שכן הוא ולכן מוכרח הבעל התרומות מובא בבית יוסף חושן משפט סימן מ"ז לומר הטעם שמלוה אינו נאמן לומר שטר אמנה אף שמודה לחובתו ג"כ שחובו יותר ממה שחייב המלוה למלוה שלו אשר נשתעבד מדר' נתן משום דחיישינן לקנוני' ולא הוי חוב לעצמו, אבל אם הי' ברור שאומר לחובתו ג"כ נאמן לאחרים משום הוכחה כיון שנאמן לחובתו ומטעם מתוך כו' כנ"ל ומהאי טעמא נאמנת במשנה ראשונה אפי' מדינא לומר טמאה אני לך משום שוי' נפשה ח"דא דהוא מטעם הודאת בע"ד אף שמגיע חוב לבעלה כיון שמודית לחובתה ג"כ כיון דלא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר א"כ הוא חוב לה להוציא א"ע מבעלה האהוב לה מטב למיתב טן דו, משום הוכחה כזו נאמנת לחוב לבעלה ג"כ אבל במשנה אחרונה שראו חכמינו ז"ל שדרכן של נשים ליתן עיניהם באחר כמ"ש תוס' ביבמות דף ק"ד ובר"אש שם שרוב הנשים האומרת כן משקרות, א"כ לא הוי חוב לאשה דהיא חפיצה בכך ממילא אינה נאמנת לחוב לבעלה ולק"מ קו' הראשונים ואין לפרש כן בכוונת הר"ן בשם אחרים, כי לשונו לא משמע כן כי כתב דגם למשנה ראשונה הי' רק תקנת חכמים דליהמנוהו ולפמ"ש הוא מדינא, ובאמת בפשיטות קשה לי על הר"ן דהו"מ לומר בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה הכל הוא דינא דמן הדין נאמנת למשנה ראשונה כיון דכסיפא לה מילתא איכא הוכחה שאומרת אמת והוכחה הוי כאנן סהדי ונאמנת להפקיע שעבוד הבעל דאנ"ס הוי כעדים שמועיל לאפקועי השעבוד וכי חזו במשנה אחרונה דיש לחוש שעיניה נתנה באחר ולא איכפת לה בכסיפא ליכא הוכחה דאומרת אמת ממילא אינה נאמנת מן הדין לחוב לבעלה לאפקועי משעבוד, ואמאי כתב דמשנה ראשונה הוא מתקנת חכמים ונלענ"ד בכונת הר"ן דהנה מלשון המתני' דסתים יוצאת ונוטלת כתובתה כו' משמע כמ"ש המפרש זלה"ה דיוצאת בעל כרחו של בעל, ועיין תוס' כתובות ר"פ המדיר, וכן משמע בר"אש ור"ן ד"ה נטולה אני שכתבו שכופין אותו להוציא, והכל בחדא מחתא נשנה, ויש לומר דסובר דדבר בערוה דמי לממון כיון דילפינן דבר מממון, ואין גזירה שוה למחצה, וכמו דקיי"ל בממון אף באומדנא דמוכח אין מוציאין ממון כדאי' בב"ב דף צ"ב ע"א דקיי"ל כרבנן דר' אחא בגמל האוחר כו' וכמ"ש רמב"ם בפרק ח' מנזקי ממון וטוש"ע ח"מ סימן ת"ח ה"ה באומדנא דמוכח אין מוציאין אשה מבעלה לכוף לגרשה, דתורה אמרה דבעינן עדים דווקא, וכן משמע להדי' ביבמות דף כ"ד ע"ב דאמרינן שם בית דין בעדים הוא דאפקי מורה להדי' דאין מוציאין אשה מבעלה בעל כרחו כי אם בעדים ממש, וראיה לזה דהא דעת כמה פוסקים דאין מוציאין אשה מבעלה אפי' בעידי כיעור וקולא דלא פסיק כדאי' בש"ע סימן י"א אף דאיכא הוכחה שזינתה מ"מ אין מוציאין אותה מבעלה בעל כרחו, לכן סובר אף דאיכא הוכחה שאומרת אמת משום כסיפא מ"מ מדינא אינה נאמנת לכופו לכן דייק דהוא רק תקנת חכמים וא"ש ולפ"ז יש לומר מה"ט נייד הר"ן מתירץ שלי אף דה"מ לתרץ כנ"ל (ואף דמשמע דר"ן לית לי' כמ"ש תוס' ביבמות ור"אש שרוב האומרות כן משקרות מ"מ הו"מ לומר דמשנה אחרונה סוברים כיון דיש לחוש שמשקרת לא הוי הוכחה ברורה להוציאה מבעלה בעל כרחו) דסובר כמ"ש מדינא אף שיש הוכחה שאומרת אמת כיון שאומרת לחובתה מ"מ אינה נאמנת דסובר גם בממון הוכחה הבא מעד לא מהני דהא ע"א לא קם בממון אפי' משה ואהרן אף דיש הוכחה ברורה שודאי אומרי' אמת מ"מ כתבתי בכלל ע"א בממון פרט א' שדעת רמב"ן ורא"ה שכל ע"א לא קם אפי' נביא שבישראל שהוא גז"הכ אף שאומר אמת לא יקום כמו קרובים, וא"כ מה יתן ומה יוסיף הוכחה זו מתוך שחב לעצמו אומר אמת כיון שהוא מטעם גז"הכ ואינו משום חשש שיקרא, ה"נ בדבר שבערוה לא קם ע"א אף שיש הוכחה לדיבורו שאומר אמת, ומכ"ש אשה שאינה בת עדות ושאני בהאי דספר תורה הנ"ל דהוא איסורא דאית בי' ממונא, והוכחתי בכללי ע"א דבכה"ג בנידון דס"ת אין לו דין ממון רק דין איסורא, ולא דמי למ"ש פוסקים דאיסורא דאית בי' ממונא יש לו דין ממון לענין שאין ע"א קם, היינו כשמוציא ממון מרשות לרשות חבירו ע"ז הי' גז"הכ, כמו שהוכחתי שם מראשונים זלה"ה ובאיסורא מהני הוכחה שאומר אמת דבאיסור גרידא לא הי' החזקה דבעינן שני עדים דוקא רק כשמוכח שהענין אמת סגי, ועיין בטו"ז יו"ד סימן צ"ח סק"ב, וא"כ בע"כ א"א לומר מדינא נאמנת למשנה ראשונה רק משום תקנה, וכיון שבלא"ה מוכרחין אנו לומר שהוא משום תקנה בחר הר"ן טעם שלו הנזכר בש"ס דהוא טעמא אלימא לתקנה משום דכסיפא לה מילתא וא"ש ולענ"ד המעיין במקומות שרמזתי יראה שדברינו נכונים: