שערי תורה חלק א קיד

אך כבר שדא נרגא בתשובת מהרי"ט סימן צ"ב והעלו דארוסה ונשואה שווין וא"כ קשה על גוף החילוק של הב"ח אמאי נאמנת לפוסלה ולאוסרה על היבם כיון שמשועבדת ליבם ואף שיבם אינו יודע מ"מ א"י להפקיע משעבוד היבם כמו דסוברים הראשונים הנ"ל ובע"כ מחלק הב"ח מסברא דנפשי' בכוונת הטור שחולק בין היכי דמכחוש לא מצי להפקיע והיכי שמסופק יכולה להפקיע משעבוד וע"ז אין לו ראי' מראשונים הנ"ל, ושפיר השיגו הט"ז וב"ש על התירץ ועל גוף הדין ולפי דבריהם אף נתקדשה לאחר ומת הבעל לא צריכה גט דלא מצי לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אף שלכ"ע איכא ספק ואינה משועבדת להם אבל עדיין צריך טעם והסברת הדברים להבין החילוק כי ק"ו הב"ח חזקה, וראיתי בב"ש שם ס"ק י"ב שכתב ליישב קושי' הל"ז וז"ל לכן נראה דהיא אינה נאמנת בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה חתיכה דאיסור' כגון הכא היא ח"דא לכהן וליבם אבל להצריכה גט אין שייך לומר חתיכה דאיסורא אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנת עכ"ל ולא זכיתי להבין שיחתו, הא דעת הרבה פוסקים כמ"ש בפרט א' דשווי' נפשה ח"דא הוא מטעם נאמנות וגם אי אפשר לומר שסובר כהרי"ב שהיא מטעם נדר דאכתי קשה נימא שאוסרה א"ע לכ"ע בתורת נדר עד שתקבל גט מזה אף שהגט לא מעלה ומוריד שאינה נאמנת מ"מ אסרה א"ע אכ"ע עד שתעשה אותו מעשה מהני איסור אחר שתלתה בתנאי או איסור בתנאי דגירושין וצ"ע וראיתי בטורי זהב שכ' לתרץ קו' הנ"ל וז"ל כיון דעיקר טעם פסול לכהונה הוא מחמת דשווי' אנפשי' ח"דא כמ"ש ה"המ וכאן לענין היתר בלא גט מהשני אין שייך לומר שווי' אנפשה ח"דא דהא לפי דברי' מותרת היא לכל העולם אלא דאם יקדשנה אחר דתפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר על אחרים זה לא עלתה על לבה לחשוב זה ולא שייך שווי' נפשי' ח"דא אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דיבורה כגון לכהן וכן ליבם דעכ"פ אסורה לו באותו שעה ולא תהי' מותרת לעולם משא"כ באומרת גרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה וע"כ אין צריכה גנו משני עכ"ל ולא זכיתי להבין סברתו דהא כתב הטור כשאמרה שלא בפניו גרשני א"נ אפי' אם נשאת תצא בלא גט משני אע"ג דבא בעלה אחר הנשואין ואומרת בפניו גרשתני, וא"כ כל דיבורה הראשון דבעת שאמרה לא הי' מסקא אדעתה הא עכ"פ עכשיו שבא בעלה אחר נישואין ואומרת בפניו גרשתני א"כ היא בע"כ מסקא אדעתי' לפי דבריה שגירושין הי' כדין חל נשואי השני ואסורה לעלמא וא"כ הדק"ל נימא דשווי' נפשי' ח"דא להצריכה גט משני, וכפי הנראה הב"ש ברמיזות לשונו כיון לזה דלכן דק בלשונו כשהביא קו' הב"ח כתב הדין בשם טור בלשון הנ"ל ואח"כ כתב קושי' זו ונראה כוונתו לדחות תירוץ הטו"ז ומ"ש וכ"כ בט"ז אין כוונתו שתירץ כתירוצו רק כוונתו על הדין הנצמח מתירוצו שחולק על הב"ח הנ"ל ותו קשה להבין גוף הסברא שכ' הט"ז לפוסקים דשווי' ח"דא הוא מטעם נאמנות ובע"כ שנאמנת על גוף הענין ממילא בא האיסור מה בכך דלא מסקא אדעתי' ואולי הבין שהוא מטעם נדר דיכול לאסור ע"ע אף בדבר המותר ושפיר שייך לחלק דוקא היכי דמסקא אדעתא שייך לומר שאסרה ע"ע בתורת נדר אבל היכי דלא מסקא אדעתי' לא אסרה ע"ע וממילא לא נאסרה כיון שאינה נאמנת על גוף הענין וא"כ להפוס' שהוא מטעם נאמנות ליתא לחילוק הלז סוף דבר שקו' הב"ח על הטור הוא קושי' חמורה ולא מצאתי תירוץ מספיק

יא ונלענ"ד לישב קושי' הב"ח לפמ"ש לעיל בפרט ג' דברי ב"ש בסימן ל"ח ס"ק ל"א באם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו יע"ש א"כ סובר שאינו נאמן על מעשה הלואה שהוא אמת למפרע כמו שהוא אומר רק שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא, ושיטת רש"י דהודאת בע"ד אתי' מכי הוא זה ונאמן על גוף המעשה במה שהודה על למפרע שהאמת ככל דבריו ורציתי לומר לשיטת ב"ש לפוסקים דשווי' נפשי' חד"א הוא מטעם הודאה כיון שאומר נגד עדים או נגד חזקה, אינו נאמן על גוף מעשה שהוא אמת, רק שעל עצמו נאמן לאסור מטעם שהוא בידו ודחיתי לעיל דל"ד להודאת בע"ד בממון לחובתו כיון דחובתו הוא זכות לחבירו כשנתפס מתוך דבריו הודאה לחיוב ממילא מתחייב א"ע מהיום זכה חבירו בהודאתו שאין יכול לחזור וכמו במתחייב א"ע בדבר שאינו חייב לשיטת רשב"ם בפי"א ממלוה ובח"מ סימן מ' ס"א משא"כ בהודאה באיסורא אף שמוכח מכוונתו שרוצה לאסור ע"ע איזה דבר כשאינו אומר בלשון נדר לא מהני ומה מהני הודאתו כיון שאין נאמן על גוף המעשה רק מצד שחזינן שרוצה לאסור ע"ע אותו דבר הא לא אמר בלשון המועיל לאסור רק אמר בלשון הודאה מכח זה הוכרחתי לפרש פי' אחר בר"אש יבמות שם ואולם המעיין היטב במ"ש שם יראה לכן דחיתי טעם זה כי רציתי לפרש בכוונת הרא"ש שם דאזיל גם בשיטת ר' יהודא דלית לי' פלגינן דיבורא, ואולם אליבא דידן דקיי"ל פ"ד ובחד גופא פליגי ר' מאיר ור' זביד במס' ב"ב דף קל"ד בבעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע, אי פלגינן דיבורא ונאמן על מכאן ולהבא, שפיר יש לקיים סברא הלז כי לפמ"ש לעיל למ"ד דאינו נאמן על להבא דלא פלגינן דיבורא ועיקר הטעם דהתם כיון שבעינן שמעשה גירושין יהי' אמת כיון שעל ידי זה מותרת להבא כיון דא"נ על למפרע לא פלגינן דיבורא על להבא משא"כ בממון באמת א"נ על גוף המעשה להבא מ"מ כיון שהודה בדבר שאינו חב לאחרינא חל החיוב מכאן ולהבא כי מתחייב א"ע מעכשיו בהודאתו בתורת חיוב ולכן לכ"ע הודאת בע"ד כמאה עדים אף למ"ד דלא פ"ד וא"נ על להבא על גוף המעשה מ"מ ממילא חל החיוב מחדש דהא נתפס מתוך דבריו חיוב על להבא ואולם למ"ד פלגינן דיבורא ובע"כ נאמן על גוף הגירושין על מכאן ולהבא שאמת אומר שגירש כיון שהוא בידו שפי' יש לומר גם בהודאת בע"ד בממון שנאמן על גוף הלואה אם הי' נ"מ על ידי זה שיהי' נאמן על גוף הענין, והיינו שפלגינן דיבורא, ונ"מ אפי' להחולקים על רמב"ם וסוברים בחשן משפט סימן מ' שאין יכול להתחייב א"ע בחיוב חדש בדבר שאינו חייב כ"א בקנין ולא מהני אתם עידי מ"מ בהודאה שאנו אומרים שאומר אמת שלוה וחל הודאה על מכאן ולהבא כיון שבידו ליתן ולהתחייב א"ע בקנין נאמן בגוף הלואה שאומר אמת על מכאן ולהבא כמו שנאמן שם על גוף הגירושין ומעתה לענין שווי' נפשי' ח"דא שהוא הודאה לחובתו באיסור תלי' במחלוקת הנ"ל היכי שמודה שאותו דבר אסר ע"ע מזמן עבר אשר נעשה ענין הנאסר עליו אי נימא דלא פלגינן דיבורא וכיון שא"נ על זמן העבר שאין לו מגו על העבר, א"נ על גוף המעשה שאמת הוא על להבא ממילא לא נאסר עליו משום דנתפס מתוך דבריו איסור חדש כיון שלא אמר בלשון נדר אופן המועיל לאסור איסר על נפשו אבל אי תימא פלגינן דיבורא ונאמן על גוף המעשה שחל מכאן ולהבא כיון שיש על להבא מגו כמ"ש רשב"ם בב"ב שם ד"ה איבעי' להו שפי' י"ל דשווי' אנפשי' ח"דא ונאמן בהודאתו על מכאן ולהבא מטעם מגו שבידו לאסור ע"ע אותו דבר בנדר ובקונם וא"כ יש לתרץ קו' הב"ח דהנה הב"ש בסי' קנ"ב סק"א כתב דרמב"ם וטור סוברים כמ"ד פלגינן דיבורא אפי' בחד גופא ולכן לשיטתייהו אזלי' וסברו כאן דאין צריכה גט מב' ואסורה לכהן מליבם, דהנה בלא"ה קשה אמאי אסורה ליבם הא כיון שמשועבדת ליבם איך יכולה להפקיע א"ע משעבוד כעין סברת הר"ן בנדרים דף צ' וכן מצאתי לבעל ק"הח שכתב כן בסוגי' דיבמות דף קי"ח ואולם נראה דעיקר סברת הר"ן הוא כעין דאי' במס' כתובות דף י"ט דהודאת בעל דין בממון לחובתו לא מהני היכא דהוא חב לאחרינא במשועבד להם מ"מ כתבו תוס' וכל הפוסקים היכי שיש לו מגו דבידו עוד לחוב לאחרים נאמן בהודאתו אפי' לחוב לאחרים וה"ה שווי' נפשי' ח"דא שהוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו וא"נ לחוב לאחרים להפקיע השיעבוד מ"מ היכי עדיין בידו לחוב להם נאמן מטעם מגו, והנה במס' יבמות דף קי"א ע"ב אי' במתני' הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחליץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה וכן קיי"ל להלכה כדאי' בש"ע א"העז סימן קס"ה סעיף ב' ונראה לפמ"ש רמב"ם בפרק ב' מיבום הלכה ט"ו וש"ע הנ"ל שנתכונה בנדרה אפי' בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה מבקשין ממנו שיחליץ לה וכ' הב"ש בסק"ו ואם אינו רוצה דינה כמורדת כיון שהיא גרמה לאיסור עולם ע"ג שאין תקנה לדבר היינו היכי שכונתה הי' רק לפוטרה מיבם אבל אם נוכל לומר שכונתה הי' לאפרושי נפשה מאיסורא כיון שלפי דיבורה תעשה איסור ביבום אזי כופין אותו שיחלוץ לה אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, וא"כ שפיר כתבו הרמב"ם וטור שחוששין לדבריה ופסלה לכהונה וחולצת ולא מתייבמת כי נאמנת במה שאמרה שהיא גרושה לאסור נפשה לכהן וליבם במגו שעדיין עוד בידה לאסור נפשה בקונם על כהן ויבם (בכהן בלא"ה ניחא דהיא