שערי תורה חלק א קיג

כי באמת נאמן כיון שנאמן לגבי עצמו כמ"ש תוס' ור"אש רק שאין לו שם עד נגד הבנים שגלי התורה לפסול לבנים שהוא כדבר שבערוה בעי שיהי' שני עדים ואף שבישראל כשר גלי תורה שאב נאמן אף שהוא רק ע"א וקרוב, מ"מ היכי דגלי גלי היכי דלא גלי נשאר גז"הכ דבעי כללי עדות כשרוצה לפסול כמו בכל פסולי הגוף דבעי כל כללי עדות דילפינן דבר דבר מממון, ולפ"ז מובן היטב כונת הר"אש דשפיר יש לומר דסובר הודאת בע"ד בממון לחובתו נאמן אפי' על גוף המעשה ולמפרע שאומר אמת כמ"ש רש"י ורשב"א במס' קידושין דאתי' מכי הוא זה כיון דאינו חב לאחרינא רק לעצמו שאין צריך עדות כי נגד עצמו לא בעינן כללי עדות רק הוכחה שאומר אמת וידיעת האמת סגי והכא הוי ידיעת האמת כיון שמעיד לחובתו אין לך הוכחה אלימא יותר מזה, ולכן מהאי טעמא נאמן אפי' נגד עדים המכחישים אותו כי לפמ"ש רמב"ם בפרק ו' מהל' יסודי התורה הלכה ז' וז"ל אע"פי שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פי שנים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותן על כשרותן ע"ש ועיין בפרק ח', א"כ עיקר נאמנות העדים מכח חזקות כשרות והוכחה עדיף אפי' מרובא כמו שהוכחתי בכללי רובא וחזקות, ומכ"ש דעדיף מחזקה, וכמו כן נאמן באיסורא לחובתו לשווי' נפשי' חתיכה דאיסור' ונאמן על גוף המעשה כיון שלגבי עצמו אין צריך כללי עדות רק הוכחה וידיעה ברורה שאומר אמת סגי, אבל אם בא על בת ישראל לא פסלה שנגדה צריך עדות ובעינן כללי עדות וע"ז ל"מ עדותו כי אין לו שם עד מטעם שלדבריו הוא כותי וגם הוא ע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים, וז"ש הר"אש הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשווי' נפשי' ח"דא יע"ש י"ל נגדה אף שהוא לענין עצמו מ"מ בעינן כללי עדות אבל מה שנוגע רק לעצמו מהכי מטעם שווי' נפשי' ח"דא דהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וסגי בידיעת האמת, וא"כ אף ר' יהודא דסובר בהרגתיו לא תנשא אשתו דלא פלגינן דיבורא מודה הכא והטעם מובן דהתם צריך למפלג הדיבור שיהי' נאמן שנהרג אבל לא הרגו, וכמו בפלוני רבעני לרצונו, ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה ואין, סובר או דנאמן לגמרי או דאינו נאמן כלל וכיון שמשים עצמו רשע אינו נאמן כלל משא"כ הכא אנו אומרין שנאמן בכל העדות, כי לענין שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא להתכשר ולגייר היטב יכול לעשות א"ע אפי' רשע, ואף שנאמן לגבי עצמו מ"מ לא מהני עדותו לפסול את בניו ולפסול את בת ישראל אם בא עלי' כיון שנגדם דהוא חוב להם בעי כללי עדות דתורה אמרה היכי שמעיד לגבי אחרים ע"פי שנים עדים יקום דבר ובעינן כללי עדות דוקא ולא מהני ידיעת אמת דבכל מקום דבעי כללי עדות ל"מ ידיעת אמת כמו שפסלה תורה קרובים כמשה ואהרן ועד כשר כמשה, ובזה מובן היטב כונת תוס' ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכוונתם ג"כ לדעת הר"אש הנ"ל הגם שכתבתי בפרט הקדום שתוס' בדף קי"ח סוברים דשווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נדר ל"ק כי ידוע שהרבה בעלי תוס' הי' ולענ"ד דברינו נכונים וקרובים, לאמת, העולה דתוס' ביבמות דף כ"ה והר"אש דף מ"ז סוברים דשווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד, כשיטת רשב"א וסיעתו

פרט ד יבואר בענין כלל שוי' נפשי' ח"דא ביאור דברי רמב"ם וטור וש"ע א"העז סי' קנ"ב ליישב קושית אחרוני' זלה"ה

י גרסינן במס' כתובות דף כ"ב ע"א האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאוסר כו' ואם יש עדי' שהי' א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשאת אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא, ואי' בדף כ"ג ר' אושעיא מתני ארישא וכ"ש אסיפא דבשבוי' הקילו, רבה בר אבין מתני לי' אסיפא לימא בדר' המנונא קמפלגי דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומשני דכ"ע אית להו דרב המנונא והכי קמפלגי מר סבר שלא בפניו מעיזה ומר סבר שלא בפניו אינה מעיזה ופסקו הפוסקי' כרבה בר אבין, וברישא אם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני ובאו עדים אפי' באו לאחר שנשאת תצא, וכ' הטור סימן קנ"ב וז"ל ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת ואם נשאת תצא ואפי' נשאת קודם שבאו עדים שהעידו שהיא אשת איש אבל היא פסולה לכהונה על פיה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת שחוששין לדבריה עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהל' גירושין וש"ע שם סעיף ד' והטעם משום דשווי' נפשה חתיכא דאיסורה כמ"ש הרב המגיד, וכתב הב"ח בביאור דברי הטור וז"ל ומ"ש אבל פסולה לכהונה לעולם פי' זו שמעידין עליה שהיא אשת איש לפלוני דאינה נאמנת לומר גרושה אני מ"מ חוששין לחומרא ופסולה לכהונה על פיה לעולם פירש אף לאחר שמת פלוני דשווי' אנפשי' ח"דא ואזלינן כמי לחומרא שאם מת פלוני חולצת ולא מתייבמת דחיישינן שמא גרושה היא ואסורה להתייבם, ושמא אינה גרושה וזקוקה ליבם הלכך חולצת ואינו מתייבמת, וא"ת הלא בריש סימן זה כתב רבינו ושלא בפניו אינה נאמנת ואינה צריכה גט משני (כי ז"ל הטור שם ואם היא אומרת לו גרשתני והוא מכחישה נאמנת שאין האשה מעיזה פניה לומר לבעלה גרשתני, אבל שלא בפניו מעיזה ואינה נאמנת אפילו אם ניסת או נתקדשה וכשבא מכחישה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגירשה א"נ שלהחזיק דבריה אומרת כן ואינה צריכה גט משני, כשמואל דסובר כן במס' גיטין דף פ"ט ע"א ואמאי תצא משני בלא גט ניחוש ג"כ לדבריה לחומרא להצריכה גט משני דהא שווי' נפשה ח"דא) ויש לומר דהתם שאני דאם הי' צריכה גט משני היתה נאסרת על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמיני' לאוסרה עצמה על בעלה כשבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומרא כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחישה ולפי זה כשאמרה גרושה אני שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזירה אינה מותרת לעלמא עד שתקבל הגט מאותו שנתקדשה לו דשווי' נפשי' ח"דא לגבי כ"ע דאינם יודעים להכחישה עכ"ל ובגוף התי' כבר שדי' נרגא הטורי זהב וכתב שתקפה עליו משנתו דהא בהדי' כתב הטור בריש סימן זה אפי' ניסת אין צריכה גט מב' דכבר נאסרה לראשון כיון שניסת מחמת בעילת איסור של שני הי' לנו לחוש לדבריה לחומרא להצריכה גט משני וכן הקשה הב"ש בס"ק י"ב ויש לדחות ועיין בטור סימן ס"א אך מסתימת לשון הטור לא משמע כן, ואולם מה שהוסיף הטו"ז להקפות על הב"ח דאם נאמר מחמת חתיכה דאיסור' מה לנו בעסק בעלה הראשון דהרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה יע"ש לק"מ דכעין סברא זו מצינו בר"ן נדרים דף צ"ב ע"ב במתני' דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו יעיי"ש הרי דלא אמרי' שווי' נפשי' ח"דא להפקיע שיעבוד הבעל, ולא דמי לתצא מזה ומזה דלא בא מכח הודאתה אבל היכי שהחוב בא מהודאתה ל"מ לחוב לבעל ושווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם הודאת בעל דין לחוב לעצמו כנ"ל בפרטים הקודמים, ועיין מס' קידושין דף י"ב ע"א בהאי גברא דקידש באבנא דכוחלי דיתיב ר' חסדא וקא מעיין בה אי אית בי שו"פ אמרה ליה אימא והא האי יומא דקדשה הוי בי' ש שו"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתראי לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוית לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בי אביך קידושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עילאי וכתבו בתוס' רי"ד וז"ל לאו כ"כ פי' אע"ג דהיא מהימנא לשווי' נפשה ח"דא ותני' לקמן קדשתני והוא אומר לא קדמתיך הוא מותר בקרובות יה והיא אסורה בקרוביו, התם משום דלא אגידה גבייהו הלכך כי קא אסרה נפשה עלייהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחרינא אבל היכי דאגידא גבי' ומשועבדת ומטי איסורא לגבי' לא מהימנא עכ"ל והיינו כסברת הר"ן הנ"ל וכמ"ש בספר שערי המלך בפט"ו מאישות הלכה א', וא"כ מצינו סמוכין לדברי הב"ח בגוף הסברא ולכן דק הב"ש במה שהביא רק קו' ראשונה של טו"ז והשמיט קושי' ב' ואולם מ"מ קשה לב"ח במה שחידש לחלק בין היכי שמכחיש לכהן ויבם שמסופקים שהוא נגד דברי הר"ן שכ' באומרת טמאה אני לך מן הדין א"י לאוסרה להפקיע א"ע אף שבעל אינה מכחישה, וכמו כן לתוס' רי"ד והוי מצי לחלק על סגנון שמחלק בתוס' רי"ד שיש חילוק בין הפקעת שעבוד להפקעת זכות כי באומר קדשתיך אף שהי' לקרובים זכות מ"מ יכול להפקיע לכן מהאי טעמא א"י להפקיע משעבוד בעלה אבל נאמנת לפוסלה לכהונה וליבם, אך גם ע"ז יש לפקפק דהא היא משועבדת ליבם ג"כ דאגידא בי' ולשיטת העצמות יוסף שכתב בארוסה מצי להפקיע את עצמה יש ליישב ולקיים גוף החילוק,