שערי תורה חלק א קיב

ג' ואף שכתב בהלכה י"ז ומל וטבל בפני ג' היינו לכתחילה אבל לא נזכר שמעכב בדיעבד, אך להבנת המחבר ברמב"ם קשה, ואולם לשון רי"ף ור"אש וטור הוא בסתם, דנאמן לפסול א"ע ושווי' נפשי' ח"דא ואסור בבת ישראל יש לפרש דבריהם שצריך הטפת דם ברית וטבילה, וגדולה מזו נראה אפי' לר' יהודא דסובר בדף מ"ו באומר מלתי ולא טבלתי אין צריך להטיף דם ברית היינו כיון שלפי דבריו הי' מל כדין, אבל הכא לפי דבריו מל שלא כדין, שהי' בינו לבין עצמו שלא בב"ד אפי' ר' יהודא מודה לכתחילה צריך מילה וטבילה כמ"ש בחי' רשב"א ובנ"ד לגבי עצמו הוי כלכתחילה, ומכ"ש לחכמים דקיי"ל כוותי' דצריך מילה וטבילה, וא"כ שיטת רמב"ם וש"ע תמוהין ועלה בדעתי לומר בכוונתם, דהנה בלא"ה קשה לשיטת ר' נחמן בר יצחק אמאי נאמן נגד עצמו מטעם שווי' נפשי' ח"דא ומשמע להדי' מלשון הר"אש שאין יכול אחר כך לחזור מדבריו בלי אמתלא כי כתב שאסור בבת ישראל ומדמה להאומר קדשתיך, דקיי"ל שאין יכול לחזור בלי אמתלא, וכן בכל מקום דשווי' נפשי' ח"דא א"י לחזור בלי אמתלא כדאי' בכתובות דף כ"ב ע"א וכן משמע מסתימת כל הפוסקים נימא גם לגבי עצמו לדבריך כותי אתה ואין נדר ואין עדות לכותי בין אי שווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נאמנות או מטעם נדר כמו שא"נ לפסול את בניו אף שבעלמא האב נאמן לפסול את בניו כיון שלדבריו הוא כותי ה"ה לגבי עצמו לכן לולי דברי הר"אש ז"ל ה"ה יש לומר לפמ"ש המרדכי שם וז"ל נאמן אתה לפסול ע"ע וא"ת הא אדם קרוב אצל עצמו ויש לומר דהכא לא בעי לפסול א"ע אלא אדרבה הוא רוצה להתכשר ולהתגייר היטב יע"ש, ויש לומר הכוונה כיון שרוצה להתכשר ולגייר היטב הרשות בידו, כי מי ימחה בידו אם רוצה להיות חסיד לעשות לפנים משורת הדין, וא"כ יש לומר דבר חדש דהנה אית' במס' קדושין דף פ"א דאין מלקין על היחוד דאשת איש שלא להוציא לעז על בנים, והרמב"ם כ' בפרק י"ב מאיסורי ביאה לכן אין טובלין בשבת משום דהוי דין ולא כתב הטעם משום דהוי כתיקון כתב בכסף משנה שסובר כיון שאדם נראה כמיקר אע"פ שתלמידי חכמים עומדין שם ומודיעין המצות מ"מ הוי כמיקר ולית לי' סברת תוס' בדף מ"ו ע"ב ד"ה תיקוני וא"כ יש לומר רמב"ם וש"ע סוברים שאסור להטיף דם ברית שנית כיון דלדבריו הוא כותי אינו יכול לשווי' נפשי' ח"דא רק להעדפה בעלמא יטביל בפני ג' כי בזה לא יוציאו הלעז על הבנים כיון שנראה כמיקר ואפשר שאין ב"ד מודיעין לו המצות כי אינו מעכב לכן דקו רמב"ם וש"ע וכתבו חוזר וטובל בב"ד ולא כתבו שיקבל מצות כי בטבילה לא יהי' ניכר לכל שהוא משום חשש נכרי, אבל אם יקבל מצות וכמו כן אם יטיף דם ברית בפני ג' יהי' קלא למילת' ויוציאו לעז על בנים שהם בני נכרים ומצינו שחשו על זה כנ"ל וכיון דמדינא לא מצי לאסור ע"ע כיון שלפי דבריו הוא כותי ואין עדות לכותי רק להעדפה בעלמא כיון שרוצה להכשיר מעשיו לא הותרה לו רק טבילה לבד שלא יהי' ניכר שעושה בשביל חשש גירות שנראה כמיקר, אבל אסור להטיף דם ברית כי אם יטיף בפני ג' יהי' קלא כדאי' בש"ס כל מלתא שנעשה באפי תלתא אית לי' קלא ויוציאו לעז על הבנים וא"ש והר"אש י"ל דסובר דוקא התם באשת איש שיוציאו לעז על בני' שהם ממזרין חששו ללעז, אבל הכא לדידן דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר רק הוא פגום לכהונה כדאי' בא"העז סי' ד' סעיף ח"י לא חיישי' ללעז בזה ורמב"ם גם בכה"ג חש ללעז וא"ש אך לא מצאתי סעד מקמאי זלה"ה (וגם לפמ"ש תוס' ד"ה נאמן דר' יהודא סובר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר הו"ל לר"אש לבאר לר' יהודא אין צריך להטיף דם ברית מחדש אפי' לגבי עצמו רק טבילה, מיהו יש לדחות זאת כמובן) ויהי' איך שיהי' מ"מ דברי הר"אש תמוהין

ט ולאחר העיון מצאתי פרוש נכון בדברי הר"אש, דהנה אי עכ"ום בר עדות כשיש הוכחה שאומר אמת נחלקו קמאי זלה"ה בגיטין דף י' ע"ב במתני' כל שטרות העולין בערכאות של עכ"ום כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וכתב בהגהות אשר"י וז"ל וא"ת משה ואהרן מאי טעמא לא מהימני דהא וודאי לא מרעי נפשייהו ויש לומר דנכרים עע"ז אינם פסולים מן התורה אלא מטעם כו' והני דידעי דלא מרעי נפשייהו מהימנא, מספר החכמה מורי רבינו יקיר הי' אומר דנכרים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות כדאמר הכא אבל משה ואהרן פסולים מן התורה מטעם קורבא, ולא נהירא לי להכשיר נכרים לעדות כיון שאינו בכלל אחיך ולא עדיף מעבד והכא נראה שתקנת חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בעש"כ שיהי' כשרין לפי שנכרים מקפידין מל השטרות שבערכותיהם אם נפסלין יע"ש וכ"כ תוס' בדף ט' ע"ב ד"ה אע"פי שהוא רק תקנתא דרבנן בשטרות העומדים לראי' שיהי' כשר אבל מן התורה אפי' כשיש הוכחה שאומר אמת אינו נאמן להעיד שאינו בר עדות לפי שאינו אחיו יע"ש וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכן יש להוכיח מסוגי' לפי דעת הר"אש וסיעתו שמשמע שהבינו בכוונת ר' יהודא שנאמן לפסול א"ע וצריך הטפת דם ברית וטבילה מחדש וכיון דהטפת דם הוא צער גדול ואטו בשופטני עסקינן שיצער א"ע על מגן מזה גופא איכ' הוכחה שאומר אמת ואינו משקר מ"מ א"נ נגד הבנים משום דאין עדות לכותי ובע"כ נגד הבנים גלי תורה דאינו נאמן לפסול הבנים רק מתורת עדות ואין עדות לכותי אף שאומר אמת מ"מ לא קם עכ"ום להעיד, וכשיטת רוב הפוסקים הנ"ל וזהו פשוט ומבואר דבממון בעינן כללי עדות ואף שיש הוכחה שאומר אמת מ"מ ל"מ כמ"ש בכלל ע"א בממון דע"א לא קם בממון אפי' אם הוא כמשה ואהרן, שבודאי אומרים אמת שחוקת התורה הי' דבעינן שני עדים וכן פסלה תורה קרובים כמשה ואהרן הרי דלא אזלינן בתר ידיעת האמת רק דבעינן כללי העדות שאמרה תורה, וכמו כן דבר שבערוה דילפינן מממון בגזירה שוה דדבר דבר לא מהני ידיעת האמת, רק בעינן כללי עדות ולפסול לבוא בקהל פסולי הגוף הוי דבר שבערוה, לא מבעי' לר' יהודא לפמ"ש תוס' ד"ה נאמן דסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר כשנכרי ועבד בא על בת ישראל בודאי הוי דבר שבערוה ועיין במרדכי בפ' מצות חליצה סימן נ"ח אפי' יבמה לשוק הוי דבר שבערוה, רק אפי' לדידן דקיי"ל בסי' ד' סעיף ח"י בש"ע אב"העז דנכרי ועבד הבא על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה, מ"מ הוי דבר שבערוה כמ"ש תוס' רי"ד במס' קידושין דף ס"ו כשמעיד על אשה שנשבית או שהיא גדושה וחלוצה לפוסלה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא כדמוכח שמעתין יע"ש הרי היכי שרוצה לפסול מן הכהונה הוי דבר שבערוה:

ולפ"ז אתי שפי' דקו' הש"ס הי' על ר' יהודא, ומי אמר ר' יהודא אבנים לא מהימן והתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג ובן חלוצה, וע"ז שפיר קאמר רנב"י ה"ק לי' לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ודק בלשונו הצח ולא אמר אין נאמנות לכותי כמו שאמר לעיל מיני' לשון נאמן, רק הכוונה כך דהא דנאמן האב לומר על בנו שהוא בן גרושה אף דאין ע"א נאמן לומר על המוחזק שהוא כהן שהוא בן גרושה כמ"ש הפוסקים הובא בב"ש סימן ד' ס"ק י"ג וגם בע"כ גלי תורה שיהי' לאב דין שני עדים, כל זמן שאין עדים גמורים מכחישים אותו אף דבעלמא אב פסול לעדות מ"מ הכא יש לו תורת ב' עדים אף שבא לפוסלו מכהונה שהוא כדבר שבערוה שבעינן כללי עדות גלי תורה שקם וכ"ז התם, אבל הכא שאומר שהוא נכרי אין נאמן לפסול הבנים כיון דלפי דבריו הוא נכרי א"נ לפסול הבנים דהוי דבר שבערוה, ואין עדות לכותי אף שנאמן שאומר אמת כיון דיש הוכחה לפנינו מ"מ נכרי פסול לעדות מצד גז"הכ שאינו אחיו במצות ופסולי הגוף והוי כדבר שבערוה ילפינן מג"ש דדבר דבר דבעינן כללי עדות ולפ"ז ממילא מיושב קושי' הנ"ל לכן לגבי עצמו נאמן לפסול ע"ע משום שווי' נפשי' חתיכא דאיסורא משום נאמנות שאדם נאמן על עצמו ולא אמרינן לדבריו כותי הוא ואין עדות לכותי כי נגד עצמו אין צריך כללי עדות שיהי' שני עדים כשרים, כי בממון לחובתו נאמן ע"ע כעדים, וכן באיסורא נאמן לחובתו כעדים, אף שהיכי שצריך כללי עדות קרוב פסול לעדות היינו נגד אחרים לא מהני ידיעת אמת ובעינן מגז"הכ כללי עדות אבל ענין הנוגע רק לעצמו לא צריך כללי עדות שיהי' לו שם עד רק בהוכחה ברורה שאומר אמת סגי לכן קרוב כשר והכא יש הוכחה שאומר אמת כיון שרוצה להתכשר ולגייר היטב ולהטיף דם ברית שהוא צערא דגופא בודאי אומר אמת ובכה"ג אף לדבריו שהוא כותי נאמן לגבי עצמו שאסור בבת ישראל ואין יכול לחזור מהודאתו בלי אמתלא מעלי' כמו בכל מקום דאמרי' שווי' נפשי' ח"דא שקם האיסור הבא מדיבורו, ולכן דייק רנב"י ואמר אין עדות לכותי ולא קאמר אין נאמנות לכותי