שערי תורה חלק א קיא

הי' לו אצלו בשעת הודאתו ע"ש, א"כ סובר דאינו נאמן על מעשה שהלואה הוא אמת רק שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא כיון דבידו, ונראה באיסורא היכי שמודה לחובתו לאסור דבר על עצמו הוא מעין הודאת בעל דין בממון, כי כמו התם הוא חוב והפסד לבע"ד ה"נ הוא חוב והפסד להמודה, והכל הוא משם אחד וא"כ לשיטת רש"י היכי דאוסר דבר על עצמו אמרינן שנאמן על גוף המעשה שהוא אמת כמו שאומר, אבל לשיטת מוהריב"ל וב"ש כמו היכי שהודה חייב מנה אף שאין עדים מכחישים אותו, כנידון הנ"ל, מ"מ כיון שאומר נגד חזקה דחזקה כל מה שיש תחת ידו הוא שלו אינו נאמן על גוף המעשה, ה"ה באיסורין היכי שרוצה לאסור ע"ע דבר המותר כיון שאומר נגד חזקת היתר אינו נאמן על גוף המעשה כגון אם אומר שנתגייר בינו לבין עצמו כיון שהי' בחזקת כשרות ואם אומר שקדשה, אומר נגד חזקת פנוי' וחזקת היתר רק על עצמו נאמן לאסור מטעם שבידו לאסור ע"ע בבת ישראל מכאן ולהבא וכן לענין שור כשנגח שור ישראל לשורו נאמן להפסיד כיון שבידו מכאן ולהבא להפסיד ממונו וכמו כן אם אמר קדשתיך אסור בקרובותי' מטע' שבידו לאסור ע"ע וא"כ כמו שכתב הב"ש בהודאת בע"ד בממון אף שיש לו מגו על להבא, מ"מ א"נ מהאי טעמא על גוף המעשה למפרע רק שחל החיוב מכאן ולהבא, ה"נ בהודאת בע"ד באיסורין אף מיש לו מגו דבידו לאסור ע"ע מכאן ולהבא, א"נ על גוף המעשה למפרע רק שחל האיסור עליו מכאן ולהבא, ולכן אם בא הגר על בת ישראל, או האומר קדשתיך על קרובי המקודשת לא פסלן כי א"נ על גוף המעשה

ואולם אכתי צריכין אנו לבאר דברי הר"אש שיהי' מזוקקים, לפמ"ש בכלל א' פרט א' דסברת בית שמואל תלי' במחלוקת אמוראים במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב אי פלגינן דיבורא בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי דעיקר נאמנותו משום דבידו לגרשה ועל למפרע אינו בידו ועל ענין הנוגע למפרע אינו נאמן ועל ענין הנוגע להבא פליגי אי פלגינין דיבורא, וה"ה בהודאת בעל דין בממון כשהודה למפרע למ"ד פלגינן דיבורא מהני הודאתו על מכאן ולהבא, ולמ"ד לא פלגינן לא חל הודאתו אפי' על מכאן ולהבא יע"ש וא"כ ה"ה בשווי' נפשי' חתיכה דאיסור', כמו בנידון דר' יהודא שאומר שגייר בינו לבין עצמו או שקידש אשה, שאינו נאמן על גוף המעשה למפרע רק שנאמן על להבא לאסור ע"ע מטעם פלגינן דיבורא ולמ"ד דלא אמרי' פלגינן דיבורא א"נ אפי' על להבא, ואכתי קשה קושי' הנ"ל על הר"אש לר' יהודא לשיטתו דל"ל פלגינן דיבורא אמאי נאמן לאסור ע"ע

ברם כד דייקינן יש ליישב דברי ר"אש, דהנה לעיל הקשיתי לשטת ב"ש אמאי למאן דסובר דלא אמרי' פלגינן דיבורא מהני הודאת בע"ד בממון וא"י לחזור מהודאתו כשהודה למפרע הא כיון שא"נ על למפרע לא יהי' נאמן אף על להבא יע"ש שלא מצאתי ישוב וכעת נתתי אל לבי ומצאתי ישוב לזה, ואומר דבהודאת בע"ד בממון מהני החיוב מכאן ולהבא, אפי' למ"ד בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן על מכאן ולהב' דלא פלגינן דיבורא, והטעם דוקא התם בגירושין דבעינן שמעשה גירושין יהי' אמת שע"י זה מותרת לעלמא ואם אינו נאמן שגירש למפרע והשתא לא גירש דאיהו לא טען כמ"ש רשב"ם שם ד"ה אלא, ממילא אי אפשר להתירה לעלמא, וגם לא לפטרה מזנות דלהבא משא"כ בממון באמת א"נ על גוף המעשה כלל, מ"מ כיון שהודה בדבר שאינו חב לאחרינא חל החיוב עליו מכאן ולהבא כי מתחייב א"ע עכשיו בהודאתו ולכן אף דלא פלגינן דיבורא כי א"נ על גוף המעשה אפי' על להבא מ"מ ממילא חל החיוב דהא נתפס מתוך דבריו חיוב על להבא, ולפ"ז מובנים דברי הר"אש דה"ה בהודאת בע"ד באיסורא אמרי' שווי' נפשי' ח"דא בהודאתו לחובתו מחל עליו האיסור מכאן ולהבא והיינו לגבי עצמו היכי דאינו חב לאחרינא נאמן כמו בממון וא"כ על גוף המעשה כיון דלא פלגינן דיבורא לר' יהודא, ולכן דק הר"אש וכתב הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ר"ל שאין עדותו אמת בגוף המעשה, רק שנתפס מתוך דבריו הודאה שמודה ע"ע הודאה לחובתו לאסור בבת ישראל מכאן ולהבא וכמו כן לענין שורו, אבל לא מצי לפוסלה כי אינו נאמן על גוף המעשה, וגם לא מהני הודאה לחוב לאחרינא רק כמו שהודאה לחובתו מהני ה"ה הודאה לחובתו מהני באיסור, ואינו מטעם נדר, רק מטעם הודאה וחיוב שרוצה לאסור ע"ע אותו הדבר לא יוכל לחזור אח"כ בלי אמתלא ולכן אף דסובר ר"י דלא פלגינן דיבורא היינו בהרגתיו שצריך אתה לפלוג הדבור שיהי' נאמן שנהרג אבל לא שהוא הרג, סובר או דנאמן לגמרי או דא"נ וכיון שמשים עצמו רשע א"נ כלל משא"כ הכא באמת אינו נאמן כלל כי גוף המעשה שאומר הוא שקר, רק כיון שמוכח מתוך דבריו שרוצה לאסור ע"ע אותו הדבר מכאן ולהבא ומן הדין יכול אדם לאסור ע"ע מכאן ולהבא כמו שיכול להפסיד ממונו וכמו שאמרה תורה בממון ה"ה באיסורא לחובתו, ואין להקשות לפמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב ס"ק א' דרמב"ם וטור סוברים כמ"ד פלגינן דיבורא אפי' בחד גופא ובעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע פ"ד וחוששין לדבריו אמאי קיי"ל כהר"אש כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רס"ח ס"ק ק"ב שאם בא על בת ישראל לא פסלה כיון דפ"ד נאמן להבא על גוף המעשה, דז"א דעיקר הטעם בגרשתי את אשתי דנאמן למ"ד פלגינן דיבורא על להבא, אף על גוף המעשה, כיון דיש לו מגו לפוטרה בגט, ודוקא בגירושין יש לו מגו אפי' לגבי אשתו, משא"כ הכא נגד בת ישראל אין לו מגו שאין יכול לפוסלה וכמו כן באומר קדשתיך לענין קרובותיה אין לו מגו שאין יכול לפוסלה ועיקר מגו הוא נגד עצמו שיכול לאסור ע"ע בקונם שלא ליקח בת ישראל וגם הבחירה בידו לכן לגבי עצמו קם הודאתו ולא לגבי אחרים, וכמו כן ל"ק לשיטת רש"י דהודאת בע"ד אתי' מכי הוא זה ונאמן על גוף המעשה שהלוה, וה"ה באיסורין נאמן על גוף המעשה, וראוי שיהי' נאמן לפוסלה אם בא הגר על בת ישראל וכ"כ אם אמר קדשתיך ובא על קרובתיה, והו"ל לפוסקים להזכיר דעת רש"י בזה, ומשמעות כל הפוסקים משמע דליכא חולק על הר"אש בזה דז"א דגם לשיטת רש"י א"ש דבממון לא מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרינא דנגד אחרים הוא רק עד אחד ה"ה באיסורין ל"מ הודאתו לחוב לאחרים דנגדם הוא רק ע"א (וכ"ש בגר שאינו נאמן לגבי בת ישראל כמו דאמרי' שא"נ לגבי בנים כי לדבריו כותי הוא ואין עדות לכותי) לכן א"נ לפוסלה אם בא עליהם ואף שנאמן לחוב לקרובים אם אומר קדשתיך שאסורין עליו שאין להם חוב כיון שהוא בעל בחירה וכמ"ש בטעם הדבר באריכות בחלק ב' ועיין בחידושי רשב"א בקידושין דף ס"ה ע"ב אבל א"י לפוסלם אם בא עליהם כי נגדם הוא רק עד אחד ואינו יודע הוי כמו הכחשה כדאי' ביו"ד סי' קכ"ו וקמו הקרובים בחזקת היתר

אמנם אכתי קמה על סברא הנ"ל בכוונת הר"אש, דלא דמי להודאת בעל דין בממון כיון דחובתו הוא זכות לחבירו כשנתפס מתוך דבריו הודאה לחוב זכה חבירו בהודאתו ואין יכול לחזור, משא"כ בהודאה באיסורין כיון דאפי' מוכח מכוונתו שרוצה לאסור על עצמו איזה דבר כשאינו אומר בלשון נדר לא מהני א"כ מאי מהני הודאתו, כיון שאינו נאמן לשיטת בית שמואל על גוף המעשה רק מצד שחזינן שרוצה לאסור על עצמו אותו הדבר הא לא אמר בלשון האוסר, ועל זה הי' חוקת התורה שבעינן שיאמר בלשון המועיל לאיסור והוא הי' אומר בלשון הודאה ועל זה א"נ על גוף המעשה רק שמוכח מתוך דבריו שרצונו לאסור ע"ע אותו דבר מכאן ולהבא וע"ז בעינן לשון המועיל, ואכתי דברי הר"אש מחוסרין הבנה, ועיין תוס' שם ד"ה נאמן וד"ה ואין

ח ולולי דברי הר"אש הי' נלע"ד, דהנה ראיתי מלתא דתמי' הרמב"ם כ' בפי"ד מאיסורי ביאה הלכה ח' וז"ל הי' נשוי לישראלית או לגיורית ויש ל בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו וא"נ לפסול את בניו וחוזר וטובל בב"ד עכ"ל וכ"כ בחידושי רשב"א בלשון זה, ועיין בה"המ שם, וגם הש"ע סימן רס"ח סעיף י"א כתב בלשון הלז, ומשמע שאין צריך להטיף דם ברית, וקשה לפמ"ש בש"ע סימן רס"ח סעי' ג' לרי"ף ורמב"ם אפי' בדיעבד שמל או טבל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית וא"כ לפי דבריו שגייר בינו לבין עצמו, והיינו גם המילה יהי' צריך הטפת דם ברית ועיין בר"ן במס' קידושין דע"ח ע"ב וכמו כן קשה על הש"ע שלא כתב שצריך להטיף דם ברית, הא כתב שם בסעי' א' במל כשהוא עכו"ם צריך לחזור ולהטיף דם ברית ה"ה כשמל בינו לבין עצמו אף שמל לשם גירות כיון שלא מהני והי' צריך להטיף דם ברית, כי כן מורה לשונו בסעי' ג' שכתב לרי"ף ורמב"ם אפי' בדיעבד שמל או טבל בפני שנים מעכב, הן אמת שמה שהבין רבינו המחבר בכוונת הרמב"ם לא זכיתי להבין, כי מלשון רמב"ם בהלכה ו' שכתב צריך לטבול בפני ג' משמע שמילה אין צריך להיות בפני