שערי תורה חלק א קי

שם בחולין שכתבו בהאי דרשב"ג אע"ג דרוב אינם נפלים שמא יבוא להקל בערוה אלמא שלא רצו חכמים להסמיך על הרוב באיסור ערוה וכ"ש לענין חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף י"ל דוקא בהך רובא לא רצו לסמוך משום דשייך לעז דפיהק ומת אבל באידך רובא סמכי כדמוכח בפ' בתרא דיבמות דפריך הש"ס והרי קטן וקטנה דרובא דלית' קמן ואזלי בתר רובא כו' עד ורבנן זיל בתר רובא, הרי אפילו לענין איסור ערוה אזלי בתר רובא אלא דשאני הכא גבי נפלים דאיכא למיחש ללעז עכ"ל דז"א שאני התם ביבם כיון שאי אפשר בענין אחר דהא קטן אינו חולץ כמו שאמרו חכמים לר' מאיר יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה כו' והוי כא"א בענין אחר דשהויי מצוה לא משהינן כדאי' ביבמות דף ל"ט ע"ב וגם חכמים מודו היכי שיש לפנינו גדול ורוצה לחלוץ עדיף חליצת גדול דע"כ לא פליגי ר' יוחנן וריב"ל בביאת קטן וחליצת גדול אי ביאת קטן עדיפא, היינו שאינו קטן ממש כמ"ש רש"י שם ד"ה ביאה משא"כ היכא דאפשר בחליצה אף דמצות יבום קודם למצות חליצה כיון דחליצה הוא ג"כ מצוה ולא עקרינן המצוה לגמרי החמירו חכמים משום חומר דבר שבערוה שלא לפגוע באיסור תורה שלא לסמוך על רובא כיון דאפשר בחליצה וכן מצינו כיו"ב במס' יבמות דף למ"ד ע"ב במתני' וכולן כו' הרי אלו צרות חולצות ולא מתייבמות כיצד כו' ועיין ברש"י ובדף ל"א בגמרא ותוס' שם וברשב"א שם ד"ה ה"ג בסופו כ' וז"ל אלא ממתני' דודאי חולצת דקאמרינן בספק קידושין חומרא בעלמא הוא ואם תתייבם אין בכך כלום דומי' דספק גירושין קתני לה כו' אלא שהחמירו בהן חכמים משום שאם תתייבם אין בכך כלום ע"ש ועיין ב"ש סימן קע"ב סע"ק ה' וא"כ לפמ"ש בנ"ד נראה כיון דהוא רק חומרא בעלמא מה שאינו מייבמה אם עבר ויבמה לא תצא מיבם כיון דמדינא מותרת ליבם ולא החמירו רק לכתחילה וכיו"ב מצינו בתוספת כתובות דף נ"א ע"ב ד"ה אונס דמה שה שהחמירו רבנן אין מוציאין אותה מבעלה ולהוצי' אשה מבעל' אוקי אדאור' וכ"כ הפ"י סברא זו בדף ט' ע"א בד"ה לא צריכה, וה"ה לפי הנחה הנ"ל בסיפא שאמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואחר כך מת בני שחולצת ולא מתייבמת מדרבנן מחמת חומרא אם עבר ויבמה אין מוציאין אותה דלהוציאה אשה מבעלה אוקי אדאור' וכב' בארנו שמוכח שבע"כ הא דאיתא בירושלמי כשאינו ראוי לייבם מחמת איסור אינו זוכה בנכסים היינו אם אין רשאי לקיימה אבל אם רשאי לקיימה אף שאסרה להנשא לכתחלה יש לו זכות בנכסים וכן מוכח ביבמו' דף ל"ז ובש"ע א"העז סימן קס"ג סעיף ג' כמ"ש בס' בית מאיר וא"כ קשה אמאי אי' במתני' בסיפא בסתם חולצת ולא מתייבמת ולא ביאר הדין בנכסים משמע שאין היבם זוכה בנכסים הא יש ליבם זכות מן התורה זכות בנכסים דהא יכול לקיימה אפי' מדרבנן אם עבר ויבמה, והדק"ל האיך מהני הודאתה לחוב ליבם, דאינה נאמנת נגדו ואין לומר משום שאינו ראוי ליבם הא מן התורה ראוי ליבם ויש לו זכות ממון מן התורה ואי משום שאינו ראוי מדרבנן הא מה שאמרה תור' שאין לו זכות בנכסי' היינו אם אינו רשאי לקיימה אבל אם בדיעבד רשאי לקיימה יש לו זכות, ואולם המעיין ברש"י בד"ה חוששין יראה מדקדוק לשונו שסובר שיש ספק השקול אם רחמא ליבם אי סני' ולא אמרינן שרוב נשים סני' ליבם, וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דבכה"ג מן התורה אסורה ליבם וממילא אין לו זכות בממון וכנ"ל וא"ש ודוק בכל זה זאת תורת העולה לרש"י הטעם דשוויה נפשיה ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד ולתוס' מטעם נדר, ומ"ש בפרט זה מה שנוגע לדין הוא רק לפלפולא בעלמא ולא להורות אף על סניף בעלמא כי ענינים אלו עמוקים ורחבים מני ים:

**(הג"ה ודע דהאי כללא ל"ד בכל המקומות דהא אית' בנדה דף ס"ו ברואה דם מחמת תשמיש צריכה גט ואסורה לבעלה כדאי' בסימן קפ"ז ולפמ"ש רשב"א הוא בב"י שם אסורה מטעם וסת ורק מדרבנן דקיי"ל וסתות דרבכנ וכ"כ בתשובת נ"בי חלק א' הרי אפילו באיסור דרבנן הוציאו מבעלה וכן יש להוכיח לשיטת רמב"ם דסד"א לחומרא רק מדרבנן ובכתוב' דף ט' ע"א סובר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בחד ספק ומבואר בש"מ שכופין לגרשה הרי אף באיסו' דרבנן הוציאו מבעלה מיהו יש לדחות ולחלק הענינים כמובן להמבין

)** פרט ג יבואר שיטת הר"אש במס' יבמות דף מ"ז ע"א בטעמא דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא

כבר נתבאר בפרט א' מה שנחלקו גדולי אחרונים זלה"ה בטעמא דהך מילתא, ובאמת לענ"ד דברי מוהר"י באסין ומשפטי צדק תמוהין דאיך אפשר לומר שהוא מטעם נדר הא לא הוציא בשפתיו בלשון נדר שאוסר על עצמו, רק שאומר שמצא פתח או שזינתה או שלא שחט הבהמה, אף שממילא נאסר עליו מ"מ בנדרים גלי תורה שצריך להוציא בשפתיו בלשון נדר, ואף דקיי"ל ידות נדרים הוא כנדרים, מ"מ בעינן שיהי' ידים מוכיחות קצת על הנדר כדאי' בטור ומחבר בי"ד סי' ר"ו סעי' א' האומר לחבירו מודרני אני ממך שאוכל לך כו' אסור, אבל אי אמר שאינו אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד יע"ש, הרי אף שאמר שאינו אוכל ומוכח כוונתו מ"מ כיון שלא הוציא בלשון נדר לא מהני ומ"ש בס' שערי המלך בשם הרי"ק משום דהוי דרך קנס לא הבנתי כלל, הא גם בזה הוא מחלוקת הפוסקים כדאית' בסי' ר"ה סעי' ב' ולהר"אש לא מהני ואפי' לרשב"א דווקא כשאומר בדרך קנס אם אעשה כך ע"ש ואיזה קנס שייך הכא, ובאמת לפי דבריו לא הוי צריך לומר הטעם משום קנס, דהיכי שאומר שדבר זה אסר עליו הוי נדר כדאי' בטור ומחבר בסי' ר"ד סעי' א' ועיין בש"ך סימן ר"ה ס"ק ז' וס"ק ח' לכ"ע היכי שאמר ככר זה אסר עלי אוסר עליו דלשון איסור הוי נדר וכמשמעות הפסוק לאסור איסר על נפשו ולא בעינן מתפיס בדבר הנדור, אך באמת נראה לי דלא הוי נדר כיון שלא הוציא בלשון נדר ומחשבתו לא מהני וא"כ אף מטעם קנס לא מהני דאפי' לרשב"א צריך שיאמר כן בשפתיו ולכן לענ"ד טעם זה צ"ע

ומעתה נבוא לבאר לטעם זה שיטת רבינו הגדול הר"אש זלה"ה גרסינן במס' יבמות דף מ"ז ע"א ת"ר ושפטתם צדק וגו' מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר ובינו לבין עצמו אינו גר, מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ואמר ר' נחמן בר יצחק הטעם דהכי קאמר לי' לדבריך כותי אתה, ואין עדות לכותי וכ' הר"אש ע"ז והכי הלכתא והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דקיי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ועוד האיך קאמר ר' יהודה נאמן ע"ע ואינו נאמן על בניו אלמא אית לי ר' יהודה דפלגינן דיבורא דמהמנינן לי' לגבי נפשא ולא מהמנינן לי' לגבי בניו ולעיל דף כ"ה קאמר ר"י הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא דלא פלגינן דיבורא, ועוד מילתא דתמי' דאיהו פסול ובניו כשרים הלכך אין עדות כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשויא לנפשו חתיכה דאיסורה ואסור בבת ישראל, ולענין שור ישראל שנגח לשור של עכ"ום וכיוצא בזה מצינן במס' קידושין דף ס"ה הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובתיה והיא מותרת בקרוביו ואע"פ שהוא אסור בקרובתיה אם בא עליהן לא פסלן ולא מיתסר בהן אלא משום דשוינהו לנפשי' ח"דא עכ"ל, ולכאורה צריך עיון להבין דבריו כיון דשוי' נפשי' ח"דא הוא מטעם נאמנות שנאמן לגבי עצמו יותר מק' עדים אמאי אינו נאמן לפוסלה אם בא על בת ישראל, ואי משום דפלגינן דיבוריה דאינו נאמן רק לגבי עצמו וא"נ לפוסלה וכ"כ באומר קדשתיך כו' אם בא עליהן לא פסלן הא הר"אש כתב כן אפי' לר' יהודה דלית לי' פלגינן דיבוריה וגם א"א לומר שסובר שהוא מטעם נדר, ומלבד דלא נזכר רמז בלשונו, אף לא שייך האי טעמא לענין שור של ישראל שנגח שורו, אטו מסיק אדעתי' ע"ז שיגח שורו לשורו שיהיה אוסר הממון עליו, וכיון שבאמת הוא ישראל שאינו נאמן אמאי פטור מלשלם ותו המעיין בלשונו לא משמע כלל שהוא מטעם נדר שוב ראיתי בתוספת מס' יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכתבו ג"כ דטעמא דר' יהודה כסברת הר"אש רק שהוסיפו קצת ביאור וז"ל ומיהו יש לומר דהתם לאו מטעם עדות נאמן, אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' ח"דא או אם נגח שור ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל וגם דבריהם סתומין, ולכאורה עלה בדעתי לומר בכוונתם, דהנה לעיל כלל א' פרט א' הבאתי בהא דקיי"ל בממון הודאת בע"ד לחובתו עדיף מעדים, דעת רש"י דאתיא מקרא כי הוא זה, ומשמע דנאמן על גוף המעשה שהודה ואף על למפרע, ודעת מוהר"י ב"ל בתשובה ובית שמואל בסימן ל"ח ס"ק ל"א נראה שאין נאמן על גוף המעשה, שכתב שם באם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי ביד פלוני מנה לא מהני הודאת פלוני כי אע"פי דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ אין ידוע אם