שערי תורה חלק א קו

כלל ה יבואר דין הודאת בעל דין באיסורה ובו י"ח פרטים

פרט א יבואר מאיזה טעם קיי"ל דאמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא

א יש לחקור במה דאית' במס' כתובות דף ט' ע"א ובדף כ"ב ע"א ודף כ"ג ע"ב ובמס' קידושין דף ס"ה ע"א להלכה פסוקה דאפילו בדבר המותר יכול לשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מאיזה טעם נאסר וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם הרשב"א בתשובת הובא בבית יוסף אבן העזר בסימן מ"ח בסופו כתב וז"ל ואפילו יכחישנו העד שוויה קרובת' אנפשי' ח"דא והוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים יע"ש וכ"כ בשלטי גבירים בכתובו' דף כ"ג ע"ב בשם ריא"ז והובא במשנה למלך בפ"ט מאישות הט"ו וכ"כ בש"ות חכם צבי סימן מ"ז שהוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים, ואולם בש"ות מוהר"ר יחיאל באסון זלה"ה סימן פ' כתב וז"ל ונראה בכל מקום שאמרו שווי' אנפשי' ח"דא אפשר דמדין נדר איסור נגעו בו, ואע"פ שאינו ממש כנדר, דהא לא מצינו בהם התרת חכם, אולי החמירו בענינים אלו כמו בנזירת שמשון דליתא בשאלה, ואפשר לומר דאינו אלא מדין הודאת בעל דבר ואפילו לענין איסורא במה שנוגע לעצמו עכ"ל. וכמו כן ראיתי בספר שער המלך בפרק ט' מאישות הלכה ט"ז כתב בשם ספר משפטי צדק דחשיב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואף דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור היינו דוקא כשאסרו עליו דרך התפסה אבל יוכל לאוסרו ע"ע דרך קנס לומר פתי פת כותי' יע"ש ואולם מ"ש בס' שער המלך שכן הוא כוונת מוהר"י טראני בש"ות חלק א' סימן צ"ב שהיא מטעם נדר אשתמיטתי' מיני' דמר במכ"ת מ"ש מוהרי"ט בספר ב' חלק ג' סימן א' דף ל"ה וז"ל ולא תימא דהא דאמרינן שוויא אנפשי' ח"דא היינו שהיא מותרת לו אלא שדיבורו אוסרו כדין קונמת והי' יכול לשאול עליו דא"כ מאי קמקשי תוספת קידושין דף ס"ו ע"א בד"ה רבא דאיהו לא מיירי אלא לענין איסור ערוה ולא לענין נדר דאיתא בשאלה, כו' יע"ש ונראה דסובר כפוסקים הנ"ל מהוא מטעם נאמנות לחובתו כמו בממון דהודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים, ובטור ח"מ בבית יוסף סימן כ"ט במה שכ' שם על דברי מרדכי לאו למימרא דבדיני נפשות הודאת בע"ד מילתא היא אלא לומר דאי לא הכחישתן הא שווי' נפשה ח"דא ובעי גט יע"ש משמע קצת דשווי' נפשי' ח"דא אינו מטעם הודאה. ויש לדחות, ועיין תוספת יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה לימא וראיתי לאחד קדוש מדבר והוא בש"ות נודע ביהודה מה"ב חלק אבן העזר סימן כ"ג שתמה על הרב השואל שחשב לומר שהוא מטעם נדר וחשבו כטועה ובעינינו ראינו שכן הוא דעת גדולי חכמי ספרדים זלה"ה ומה שתמה שם וז"ל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהי' אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר לי' ר' עקיבא לר' יהושע במס' ראש השנה דף כ"ה ע"א שילך אצל ר"ג ביו"הכ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווי' אנפשי' ח"דא מטעם נדר א"ו כל זה שטות והוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יע"ש לענ"ד לק"מ דהא דאמרינן שהוא מטעם נדר הוא כשיודע צד ההיתר ומ"מ אוסר ע"ע וכעין נידון דרשב"א בי"ד סימן א' בעדים מעידים ששחטה והוא מכחישם וכיוצא בזה אמרינן שכוונתו הי' לאסור ע"ע אף שיודע האמת כדברי העדים, משא"כ התם לא רצה ר' יהושע לאסור ע"ע המלאכה באותו יום כי אם מצד שהי חושב שבאמת הוא יום כיפורים ושלא יוכל ר"ג להורות להיפוך, ולכן באמת הי' מיצר וכאשר אמר לו ר' עקיבא שכל מה שעושה ר"ג כדין הוא עושה ע"פי דין תורה ועל פי דין אינו יו"הכ ממילא לא נאסר המלאכה עליו כי אדעתי' דהכא לא אסר ע"ע המלאכה והרי לא עדיף מנדר ממש היכא שתולה נדרו בדבר אי' במס' נדרים דף ס"ה ע"א בר"ן בשם ירושלמי דשרי אפילו בלא שאלת חכם וכיו"ב כ' בס' שער המלך בשם תשב"ץ היכי שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני עדים והן מכחישין אותה דלא שווי' נפשי' ח"דא ותלתה האיסור באותן עדים וכיון דליכא עדים ליכא איסורא, וה"ה דהוי כתולה האיסור משום שחשב שהוא יו"הכ וכיון שעל פי דין אינו יום הכפורים שיפה כת ד"ג להורות להיפך לא חל האיסור עליו:

ש ומה שתמה איזה התפסה יש כאן, מבואר הישוב בס' משפט צדק הנ"ל

אמנם יש לעיין מהא דאית' במס' קידושין דף ס"ג ע"ב דנחלקו רבא סובר דאב נאמן לאיסורא ולא לקטלה, רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא מהימנא רחמנא לאב, ואמר רב אסי ומדינא באומרת נתקדשתי אין סוקלין (אם זנתה אח"כ) ואמר רב אסי הני שמעתתא דידי מרפסין איגרא כו' ולא היא לאב הימנא רחמנא לדידה לא הימנא ופי' רש"י לאב הימנא הלכך סוקלין לדידה לא הימנא ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא משום דשוותי' לנפשי' חתיכה דאיסורא יע"ש משמע להדיא מלשון הש"ס ורש"י דאינו מטעם נאמנות, ואולם בלשון המ"ס י"ל הכוונה לאב הימנא רחמנא כאילו הי' עדים שנאמנים אפילו לגבי אחרים דהא בע"כ אינו מטעם נאמנות והודאת בע"ד דהא הוא מעיד לגבי בת ומ"מ האמינו תורה כאילו הי' עדים אבל היא אינה נאמנת מצד דהוי כעדים רק לגבי עצמה נאמנת לחובתה כעדים וכיון דאמרה תורה דהודאת בע"ד לא מהני לגבי עצמו לענין שיהי' נהרג ע"פי עצמו כי בד"נ ל"מ הודאת בע"ד לכן לא מהני אך לשון רש"י שכ' ולענין איסורה טעמא אחרינא הוא לא מדוקדק כ"כ לפי דברינו, ואולי מ"ש הפוסקי' שהוא מטעם נאמנת הוא רק לרבא דקיי"ל כוותי' מכ"ש רמב"ם בפ' כ"א מא"ב הכ"ג ושוה הבת לאב שלא הימנא רחמנא רק לאיסורא, אבל לר"א הוא מטעם כדר וצריך עיון

פרט ב יבואר לשיטות רש"י שוויה נפשי' ח"דא הוא מטעם הודא' ולשיטת תוספת הטעם נדר

ב גרסינן במס' יבמות דף קי"ח ע"ב האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בכי ואח"כ בעלי א"נ וחוששין לדבריה וחולצת לא מתייבמת, פי' רש"י א"נ להתייבם לו וחושש לדברי' דאפקי' נפשה מחזקה ולא משתרי בלא חליצה דשות' אנפשה חתיכה דאיסורא מעלמא יע"ש: ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני א"נ וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, בעי' מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או דילמא כיון דזמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינ' חוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת פי' רש"י מדקתני בתרוייהו חוששין ביצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרי' אוקמ' אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרה ומשום דמרחמא ליה קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה, ומדקתני בחזקת יוצאה ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרת משום דסני' לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סגי' לי' אלמא מספקא לן וגבי זכה גט נמי מספקא לן אי רחמא לי' וחוב הוא לה, או סני' לי' וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם ע"ש, ובתוס' ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדברי' כתבו וז"ל וא"ת הא דאינה מתייבמת משום דשווית' לנפשה ח"דא ויש לומר דדייק לי' מדקתני חולצת ומשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשין לחלוץ, א"נ משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה עכ"ל: ועיין במס' כתובות דף כ"ב ע"א, ולכאורה לא הבנתי קו' תוס' דאפילו אי נימא הא דאינה מתייבמת משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כמ"ש רש"י מ"מ פשוט שפיר דבע"כ מספקא לן וזימנן דלא סני' ליבם, דאי ודאי סני' לי' אמאי בסיפא אסורה להתייבם, וא"י לחזור בלי אמתלא כמו דקיי"ל בכל מקום היכי דשווי' אנפשי' ח"דא כיון דהטעם דאמרינן בכל מקום שוויה כתבתי בפרט א' בשם רשב"א וסיעתו שהוא מטעם הודאת בע"ד שאדם נאמן ע"ע לחובתו יותר מעדים ומכ"ש נגד חזקה, וכעין הודאת בע"ד בממון, ודוקא לחובתו נאמן אבל א"נ לזכותו כי ודאי משקר ואי ודאי סני' ליבם אמירתה הוא לזכותי' א"נ לאוסרה א"ע עליו, אע"כ זימנין דלא סני' לי'