שערי תורה חלק א קה

תוהא לכן הוי צדיק גמור, לזה פירש דקו' הש"ס הוא ממשמעות הלשון שמשמע שנקרא צדיק גמור על מחשבה, ודיבור שאמר אף שיש ספק דלמא יתהא על הראשונות ובמשמעות לשון הברייתא האומר כו' משמע מיד כשאומר אף שעדיין לא נתן לצדקה ה"ז צדיק גמור וזהו פשוט והנה תוס' במס' פסחים דף ח' ע"ב בד"ה שיזכה הקשו מהא דתנן במס' אבות אל תהיו כעבדים המשמשין אם הרב על מנת לקבל פרס ואמאי הוא צדיק גמור כשאומר בשביל שיחי' בני ותי' וז"ל היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו את הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור יע"ש ועיין תוס' במס' ראש השנה דף ד' ע"א ד"ה בשביל ובמס' ע"ז דף י"ט ע"א ד"ה על מנת ולכאורה יש לדקדק בדבריהם דהא מלשון הברייתא משמע מיד משעת אמירה שאומר ה"ז סלע לצדקה הוא צדיק גמור כמ"ש רש"י אף שהוא ספק דלמא יהי' תוהא ומדוע כינה אותו בשם צדיק וכבר ארז"ל אל תאמין בעצמך כו' ותו קשה לפי דבריהם משמע שישראל ועכ"ום שוין ובש"ס מבואר שיש חילוק בין ישראל לעכ"ום וידעתי כי יש לדחות ולישב אבל בעינא לומר תירץ מרווח, ותו קשה אמאי אי' בברייתא בשביל שיחי' בני ובמס' אבות אי' בלשון על מנת לקבל פרס ולא אמר בשביל, ונראה ליישב הסוגי' ע"פי שלשה כללים

כלל א כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ולא חיישינן לנמלך ונשתנה דעתו

כלל ב לפי דעת רוב הפוסקים הלכה כר' מאיר דאמר בקידושין דף ס"ב כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן ובעינן כפול ותנאי קודם למעשה ושאר כללי תנאים, ודעת רוב הפוסקי' דבעינן שאמירת התנאי יהי' קודם למעשה כמו התם אם יעברו הוא התנאי ואחר כך אמירת המעשה משא"כ כשאומר המעשה קודם לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים, אמנם דעת רמב"ם בפרק ו' מאישות הלכה ד' דוקא שהקדים מעשה בפועל שעשה ואח"כ התנה התנאי התנאי בטל ומעשה קיים אף אם לא יתקיים התנאי אבל אם לא עשה מעש' אף שהקדים באמירה המעשה קודם לתנאי לא אמרינן שתנאי בטל ומעשה קיים ועיין בה"המ וכסף משנה ולענ"ד גם רש"י סובר כרמב"ם דאי במס' דף י"ט ע"ב בעי מני' מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, פי' רש"י כיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא הוא יע"ש והבין בתרומת הדשן סי' ש"נ לרש"י ותוס' הטעם משום דאמרינן תפוס לשון ראשון דלא למיהדר בי' כמו דמשמע הבנת ראב"ד ורמב"ן ואולם בספר מכתב מאלי' שער ח' סי' ו' כתב דמלשון רש"י לא משמע כן דאי כדבריו למה אמר לשון על מנת הא הגמ' לא קאמר רק לשון ואצא ויוצדק ג"כ הטעם משום תפוס לשון ראשון לכן פי' דסובר כאחרים שהובא בס' המאור דהכא הוי המעשה קודם לתנאי דאמר עלי תודה ואצא בה ידי חובתו לכן בטיל התנאי ומעשה קיים וא"כ סובר ר' יוחנן דבעינן תנאי קודם למעשה וקשה הא אי' בירושלמי בערבין בפ"ב והובא ברשב"א בחי' לגיטין דף ע"ה גבי הא דאיתקן שמואל אמר ר' אבוהו בשם ר' יוחנן סדר הסמפון כך הוא אנא פב"פ מקדש אני לך אנת פב"פ ואכניסך ליום פלן ואי אתי ליום פלן, ולא כנסתיך לא ליהוי לי עליך כלום ע"ש, א"כ המעשה קודם לתנאי ואפ"ה הוי תנאי וא"כ ר' יוחנן סותר א"ע אע"כ דסובר כמ"ש רמב"ם דעיקר מעשה קודם לתנאי היינו כשנעשה מעשה בפועל קודם אמירת התנאי ולכן התם בנודר שפיר כתב רש"י כמ"ש שם בספר מכתב מאלי' דהוי מעשה בפועל כיון דאמירה לגבה הוי כמסירה להדיוט הוי כמעשה בפועל, משא"כ בסמפון שהוא רק אמירה לבד היה קודם התנאי הוי תנאי מעלי', הגם שרמב"ם כתב בפ"ב מחגיגה טעם אחר מ"מ יש לו תנא דמסייע לפירושו מרש"י שהוא עמוד העולם

כלל ג דעת רמב"ם בפרק ב' מאישות דבעל מנת ומעכשיו אין צריך לכפילת התנאי ולשאר כללי תנאים כי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו אין צריך לכללי תנאים ועיין בה"המ שם וב"ש סי' ל"ח ומעתה נבוא לישב קו' תוספת הנ"ל, דהנה הכא כשאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כיון שלא כפל התנאי שבאם לא יחי' לא יתן, מחויב ליתן אף אם לא יתקיים התנאי, דהא כשלא כפל התנאי בטל ומעשה קיים ותו דהכא הוי המעשה קודם לתנאי לא מבעי' לפוסקי' דבאמירת המעשה לבד הוי קודם לתנאי, דהכא כשאומר הרי סלע זו לצדקה הוא אמירת המעשה והתנאי הוא בשביל שיחיה בני ואף אם לא יתקיים התנאי קם המעשה ומחויב ליתן ואפי' לרמב"ם הכא הוי כמעשה בפועל לפמ"ש תוס' במס' מנחות דף פ"א הובא בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה וכ"כ רמב"ם דבהקדש אפי' תוך כדי דיבור אין יכול לחזור דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט וה"ה אמירה לצדקה לדעת כמה פוסקים האמירה כמסירה (עיין י"ד ש"ך סי' רנ"ח ס"ק כ"ה ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק ב', ורמ"א י"ד סי' רנ"ח סעיף ז' ש"ך ס"ק י"ד ובתומים סי' ס"ו ס"ק ב') א"כ מיד שאמר ה"ז סלע לצדקה הוי אמירה כמסירה דהא אין יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור הוי כמעשה בפועל וכמו בתודה וכסברת רש"י הנ"ל וכיון דליכא כללי תנאים התנאי בטל ומעשה קיים וכיון דבידו הי' להתנות בכללי תנאים אם הי' בדעתו שיתן רק על מנת שיחי' בנו הי' מרויח שלא הי' נותן אם לא יתקיים התנאי בודאי מוכח שכוונתו הי' בין יחי' בין לא יחי' לקיים מצות צדקה ג"כ ועיין רש"י שם בפסחים וכיון שעכשיו חזינן בדעתו שעושה המצוה בשלימות לא חיישינן אולי אח"כ כשלא יתקיים התנאי אף שלא יכול לחזור על הסלע מ"מ יתחרט בלב ויהיה תוהא על ראשונות דהא אמרינן כל העושה כו' הוכיח תחילתו על סופו כיון דעכשיו עומד בחזקת כשרות גם לבסוף לא ישתנה דעתו ויעשה מצות צדקה אחר כך על דעתו הראשונה ולא ישתנה דעתו וז"ש רש"י ה"ז צדיק גמור על מחשבה ואמירה ר"ל מיד כשאמר בלשון הזה אף שעדיין לא נתן ה"ז צדיק גמור ולכן מדייק התנא דוקא בשביל, אבל אם הי' אומר על מנת שיחי' בני כיון דקיי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריך לכללי תנאים וליכא הוכחה באמת לא נקרא צדיק גמור על האמירה כנ"ל ברש"י דלמא אין כוונתו לעשות המצוה בשלימות רק להנאתו ועיקר הוכחה בא מחמת שאמר בשביל ראוי לקרות צדיק גמור וכל זה בישראל אבל בעכו"ם כיון דהא דבעינן כתנאי ב"ג וב"ר הוא מכח שניתנה תורה לישראל וחידש הוא שחידשה תורה דבעינן כללי תנאים, ולעכ"ום שלא ניתנה תורה נשאר על סברא חיצונה דמכלל הן נשמע לאו שכן הדעת מכרעת ואף כשאמר בשביל הוי כאומר להדיא שאם לא יהי' כן יהיה בטל וכאילו אמר על מנת ובאם לא יתקיים התנאי בידו לחזור מדיבורו וא"כ ליכא הוכחה ולא שייך הוכיח תחילתו על סופו, לכן חטאת הוא להם אמנם בהאי דמס' אבות דאמר אל תהיו כעבדים המשמחין את הרב על מנת לקבל פרס דכיון שיהי' עושה על מנת הוי כאילו פירש להדיא בשעת מעשה שבאם לא יתקיים הפרס יהיה תוהא דהא לשון על מנת מורה להדיא על הלאו דהא אין צריך אפילו לכפול התנאי לכן אסור דהא חזינן בהדיא שתוהא אלא הוי כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס היינו אף אם יעשה המצוה אף להנאת עצמו גם כן דמותר כמ"ש רש"י בפסחים שם, בלבד שלא יהי' בגדר על מנת רק בגדר בשביל לקבל פרס, ולק"מ קו' תוספת ובזה מדוייק נמי לשון רש"י שכ' וז"ל אבל או"ה אינם נותנים אלא ע"מ כן ובאם לאו מתחרטים יע"ש והיינו כמ"ש ויש לכוין כן ג"כ בלשון תוספת שמ"ש היינו בכה"ג שאם לא תבוא כו' ר"ל כיון שאומר על מנת, ואם כן דברי תוספת מדויקים דהא עיקר חילוק בין ישראל לעכ"ום הוא כשאומר בשביל אבל כשאומר על מנת שוה לעכ"ום ואף שתוס' לית להו כלל של רמב"ם הנ"ל דסוברים אפילו מעכשיו ועל מנת צריך לכפול התנאי ושאר כללי תנאי' עיין בית יוסף אבן העזר בסימן ל"ח וכן משמע בתוספת מסכת יו"ט הנ"ל, מכל מקום ידוע שהרבה בעלי תוספת היו וי"ל תוספת במסכת פסחים סוברים כרמב"ם בזה וא"ש ודוק ועוד הארכתי בדרוש ואין כאן מקומו: