שערי תורה חלק א קד

דר' מאיר דהם ר' יהודה דלא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ואזיל כאן ר' יהודה לשיטתו, אמנם לרב דסובר דכ"ע סוברים כל העושה כו' קשה, ולכאורה עלה בדעתי לישב דהנה בטור א"ח סי' רי"ט בהא דאמר אביי במס' ברכות דף נ"ד ע"ב בברכת הגומל וצריך לאדויי' קמי' עשרה ותרי מנייהו רבנן, כתב הטור וז"ל ואם בירך פחות מעשרה אין צריך לחזור דלישנא דצריך לאדויי באפי עשרה משמע דוקא לכתחילה ע"ש:

וכתב ע"ז ב"י ואין דיוק זה נכון בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר ע"ש ומכאן סייעתא לטור כי כן סובר ר' יהודה שצריך לפרש לכתחילה אבל אינו מעכבו ואולם צריך ביאור באיזה סברא נחלקו ונראה דהנה יש לחקור בהא דסובר ר"ת במס' ברכות דף כ' ע"ב לדידן דקיי"ל כחכמים דר' מאיר מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן אבל במיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך לחזקה, אי הוא רק באיסורא גרידא אבל בדבר שבערוה החמירו אפילו במיעוטא דמיעוטא לומר סמוך לחזקה להחמיר או דלמא לא שכא ולכאורה יש לפשוט מהא דקיי"ל במים שאין להם סוף לכתחילה לא תנשא אף דאיכא רובא דרובא למיתה כמ"ש תוספת שם, הרי דחכמי' החמירו בדבר שבערוה לומר סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקה והא דאם ניסת לא תצא משום דכל מילי דהחמירו חכמים משום חומרא בעלמא בדבר שבערוה לא החמירו להוציא אשה מבעלה דאוקי על דין תורה כמ"ש תוס' בכתובות דף נ"א ע"ב בהא דמקשה הש"ס לאבוהו דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא באונס וסופו ברצון אונס דשרי' רחמנא היאך משכחת לי' כתבו ד"ה אונס אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר משמע לי' מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך יע"ש וה"ה. ואולם לענ"ד נראה דתלי' במחלוקת הריב"ש סי' שע"ט ונודע ביהודא בתק"ע סי' מ"ג אי חזקת חי וחזקת אשת איש נחשבין לשני חזקות כיון דאי אפשר לחזקת אשת איש בלי חזקת חי הוין רק חדא חזקה או כיון דחזקת חי לא צריך בעלמא לחזקת אמת איש הוין שני חזקות ודמי לחזקת חי וחזקת טהור דאי' בעירובין דף ל"ו דהם שני חזקות יע"ש ואי דהוין חדא חזקה מוכח בדבר שבערוה החמירו לומר סמוך לחזקה להחמיר אפי' במעוטא דמיעוטא, אבל אי נימא דהם שני חזקות שפיר י"ל היכי דאיכא חדא חזקה לא אמרינן סמוך מעוטא דמיעוטא לחזקה והוי כשאר איסורין דמנלן לחדש חומרא מדעתינו ועיין בתוס' קידושין דף נ' ע"ב ד"ה מקדשי לשיטת רבינו חננאל ולענ"ד תלי' בגי' המחלוקת שם דוק ותשכח כדברי' (ואין להוכיח מהא דאי' בגיטן דף ב' בסתם ספרי דדייני אף דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש תוס' שם די"ל כדי שלא יערער ויוציא לעז על גט כמ"ש תוס' שם החמירו כיון דאפשר שיאמר בפ"נ) ולפ"ז יש לומר הא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה לאו דאמרינן דכ"ע הוא כן דהוא נגד החוש דיש בני אדם שחוזרים ממחשבה הראשונה, רק כיון דהוא מיעוטא דלא שכיח שיחזרו נקרא בלשון כל וכיו"ב כתב רשב"א במשמרת הבית דף ז' לפעמים מזכירין את הרוב בלשון כל משום דרובו ככולו יע"ש ובכל מקו' מן התורה רובא וחזקה רובא עדיף לכן בהאי דמס' שבת הנ"ל דמיירי לענין חיוב חטאת אמרינן מסתמא הוא מרוב בני אדם דלענין קרבן אוקי מדאורייתא וכן בכל ענינים ובשגם כי במיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך כו' אבל במס' קידושין פליגי ר' יוסי סובר כיון דאיכא רובא דרובא לא החמירו אף בדבר שבערו' והא דהחמירו במשאל"ס היינו משום דאיכ' שני חזקו' חזקת אשת איש וח"ח והאי דכל העושה כו' הוא בגדר רובא דרובא לכן בקידושין נתקדשה קדושי ודאי אף דאיכא חזקת פנוי' לא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקת פנוי' להחמיר שיהי' עכ"פ תופסין קידושין אחרים מספק או שיצטרך לכתחילה קידושין אחרים וכן בגירושין מגורשת בודאי ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקת אשת איש ור' יהודא מודה שבדיעבד מהני, רק כלפי שאמר ר' יוסי דיו אמר לכתחילה צריך לפרש דחכמים החמירו לומר סמוך אף במיעוטא דמיעוטא כמו במשאל"ס דהתם הוא רק חדא חזקה ואפושי פלוגתא לא מפשינן דבדיעבד גם ר' יהודה מודה בגירושין אם ניסת לאחר לא תצא רק לכתחילה לא תנשא כיון שאפשר בגט אחר וכ"כ בקידושין אם נתקדשו בקידושין הללו שלא פירש מקודשת להחמיר רק לכתחילה אמר שאין לסמוך על אלו קידושין כי אם כשפירש (ועיין תוס' בבא מציעא דף כ' ע"ב דבדבר שבערוה החמירו יותר מממון) והפוסקי' שהבאתי בכלל ב' פרט י"ג, שסתמו אפילו בדבר שבערוה אמרינן כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה אזלו בשיטת ר' יוסי דקיי"ל כוותי' אפי' בדבר שבערוה נגד חזקת אשת איש מהני וא"ש:

**(הג"ה ודע דצ"ע דרבינו בעל הטורים סותר א"ע דבי"ד סי' רע"ד כתב וז"ל ואם חסר אלה הזיונין כתב הרמב"ם שאינו פסול ויראה כיון דאמר רבא ז' אותיות צריכין זיונין מעכבין ע"ש א"כ סובר דפי' צריך שמעכב, ועיין בטורי זהב שם ס"ק ה' וצריך עיון. ועיין בטור א"ח סימן ל"ב שכתב וצריך שיכתוב בימינו וכתב בית יוסף ודברי רבינו סתומים שלא כתב אם פסול בדיעבד כשכותב בשמאל יע"ש, ולפמ"ש סי' רי"ט לא סתום שנקיט לשון הש"ס, ועיין מג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז ועיין מס' גיטין מ"ו ע"א וסנהדר' כ"ג ע"ב תוספת דברי המתחיל ותנן ושבועות ל"ח ע"ב ונ"מ צריך לאתפוסי חפצא כו', וכן בהרבה דוכתי יראה שלא מוכרח כי פעמים פירושו לכתחילה ופעמים פירושו שמעכב, וצ"ע לחלק הענינים ואין כאן מקומו

)** נד ואולם קשה מהא דאי' בקידושין דף מ"ט בהאי גברא דזבין לנכסי' אדעתי' למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים וכתב בחידושי רשב"א הובא בספ"י בכוונת רש"י שם אף דבתחלת המקח הודיעו ללוקח שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל כיון שבשעת גמר המקח לא אמר אפשר שחזר אח"כ וגמר ומקנה בכל ענין ומשמע להדיא אפילו בעסוקין באותו ענין וכן העלה בש"ות מוהרי"ק שורש קכ"ט שאפילו אם גילה כן ללוקח עצמו ואמאי לא נימא כל העושה כו' דהא משמע מסוגי' הנ"ל דהוי בגדר ודאי וממילא לא הוי דברים שבלב כי לפמ"ש תוס' והר"ן בכתובות בפ' האשה שנפלו גבי מברחת באומדנא דמוכח לכל כוונתו לא הוי דברים שבלב והם דברים והכא הוי אומדנא דמוכח לכל בני אדם כוונתם לבסוף כיון שכן דרך כל בני אדם שעושים על דעת הראשונה דהא מתחילה פירש דהא משמע להדיא אף דלוקח שתק מתחילה ועד סוף ולא מיחה למוכר על תנאי זה מה שאמר בתחילתו של מקח שמוכר אדעתא דהכי מ"מ כיון שלא אמר בגמר המקח לא מהני ואמאי בימא כל העושה כו' ובשגם בקרקע דאמרינן אפילו בספק שעומד בחזקת בעלים הראשונים ותנאי כפול לא בעינן כמ"ש תוס' שם דסגי בגילוי דעת ודוחק לחלק דהיכי שענין שעושה תולה בדעתו לבד סומך על דעתו הראשון ואינו כופל דבריו בגמר הענין והיינו האי דמס' שבת ומס' זבחי' ותשובת הר"אש בגירושין שתלוי רק בדעתו משא"כ הכא כיון שבעינן נמי דעת לוקח כיון שלא פירש בשעת המקח בשעה שדרכן של בני אדם לפרש הענין מוכח שחזר מחשבתו הראשונה אך לכאורה מוכרחין אנו לחלק כן כיון שדרך בכל המוכרים ולוקחים לפר' בשעת גמר המקח וזה שונה מוכח שחזר, דאל"כ יהיה סתירה לסוגי' הנ"ל ועדיין צריך עיון בזה, ואכתי קשה אמי אי' בש"ס ופוסקי' בהרבה דוכתי לכלל מוסכם דאמרינן כל העושה כו' והיינו הוכיח תחילתו על סופי ולא חיישינן לנמלך שחזר מדעתו הראשונה הא בהאי דהכותב כו' בב"ב דף קל"ח וחולין דף ל"ט סובר הרמב"ם וסייעתו כמ"ש לעיל כמה פעמים דהוא ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והיינו דחיישינן שנשתנה דעתו ועיין ברמב"ן הובא בר"ן גיטין דף כ"ה דדעת בני אדם עשוי' להשתנות ומ"ש הוכיח תחילתו ע"ס מסופו ע"ת, ועיין ש"ות הריב"ש סי' קצ"ג וסי' תע"ט וצריך עיון על מוהרי"ק שורש קס"א שכתב לכלל מוסכם

נה ובדרוש שדרשתי בעיר ואם בישראל ק"ק פראג המעוטרה זהו איזה שנים אמרתי לישב ע"פי כלל דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה סוגי' דמס' בבא בתרא דף י' ע"ב תניא אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו זה שאמר הכתוב (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה ר' אלעזר צדקה וכו' אלו ישראל וחסד כו' כל צדקה וחסד שעושין ע"ז חטאת הוא להם שאינן עושין אלא להתגדל בו שנאמר עזרא ו' די להון מהקרבין ניחוחין לאלה' דשמיא ומצלין לחיי' מלכא ובנוהי, ודעביד הכי לאו צדקה גמורה הוא והתני' האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לחיי העולם ה"ז צדיק גמור לא קשי' כאן בישראל כאן באומת העולם עי' רש"י הרי זה צדיק גמור על דבר זה ומחשבה זו, כאן בישראל דעתן לשמים בין יחי' בין לא יחי' אינו מהרהר אחר מידת הדין אבל כותי אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט עכ"ל, ובכוונת רש"י שפי' ה"ז צדיק גמור על מחשבה זו, נראה בפשיטות דהוי קשה לי' מאי פריך הש"ס דלמא שאני בעלמא דליכא הוכחה שאינו תוהא על הראשונות משא"כ הכא דלמא מיירי שנתן הסלע אחר כך אף שכבר מת הבן, וא"כ חזינן שנתן בלב שלם ואינו