שערי תורה חלק א קג

פעם אחת והיכי שלא הי' בידו מעולם אינו נאמן נגד חזקה וא"כ אי נימא דתשובה הוי דבר שבידו יהי' נאמן אפי' אם נגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר, כיון שהי' בידו למפרע לשוב נאמן אף נגד חזקה וא"כ לא הי' צריך הש"ך לומר שהוא דוחק, כי בלא"ה אי אפשר לומר כן להלכה. ואין להקשות אמאי אינו נאמן הבעל גרשתי למפרע שיחולו הגירושין למפרע יהי' נאמן כיון שהי' בידו, כמו בנטמאו טהרותיך, ז"א די"ל דבר שבערוה שאני כמו שמצאתי שכתב כן בעל קצ"הח דדמי לממון ומגו למפרע לא אמרינן והארכתי בזה בחלק ב', אבל באיסור דקיי"ל דנאמן אי אפשר לומר חילוק שרצה הש"ך לומר, ואולי יש להבין אמאי באמת א"נ אף על למפרע כיון שהי' בידו לשוב, ונראה לענ"ד דהכא לא שייך לומר דכל שבידו נאמן דדוקא היכי דבידו לעשות בנקל נאמן כיון שהי' בידו, משא"כ בתשובה שצריך סיגופים, לא שייך דבר שבידו כי אולי אינו רוצה לסגף גופו ומערים לומר ששב בתשובה ואף דנקל לקבל בפני ב"ד מ"מ קשה לו לשוב הן אמת ראיתי בש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"ח סי' ל"ח שכתב שעיקר תשובה הוא עזיבת חטא ווידוי דברים וסיגופם הוא רק טפל ואינו מעכב והוא רק מחומרת רוקח יע"ש, ובגוף ראייתו יש סמך לדבריו ממ"ש בספר נזר הקדש דף מ"ז ע"ד פרשה ט' סי' ו', ואולם תמהני על מאור עינינו שלא הביא דברי ש"ות תרומת הדשן סי' קצ"ח שכתב להדיא שצריך סיגופים, והובא בקצרה בסמ"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ד, וכן משמע להדי' ממוהרי"ק המובא בש"ך שעכ"פ בעינן שיעשה תשובה רק שקבלה סגי שמן הסתם יעשה אח"כ הגם שיש לדחות שכל זה הוא מחומרא בעלמא, אבל המעיין היטב בלשונם יראה להדי' שסוברים שהוא מעיקר הדין, ועיין מ"ש אאמ"ו הגאון נר"י בש"ות שמן רקח ח"ב סימן יו"ד, ובקונטרס אחרון הביא בשם ש"ות מוהרי"ט ח"ב סי' ח' שדעתו ג"כ שצריך להיות סיגופים מעיקר הדין ומעכב התשובה, ועיין מ"ש בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' ל"ד ס"ק פ"א בהגהות בית יוסף. ואפשר היינו טעמא דהש"ך שכתב שתי' הראשון הוא דוחק אף שקיצר כמובן מ"מ י"ל כן לדינא. ועוד אפשר לומר דוקא בעלמא שאין העד מעיד על עצמו נאמן אף נגד חזקה כיון שהוא בידו, משא"כ היכי שהוא בחזקת רשע והוא מעיד על עצמו ששב בתשובה א"נ אף שהוא בידו (ועוד אף אי מדמינן להא דגיטין דף נ"ד, היינו לפי' רש"י וסיעתו המובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק א' דלכן נאמן כשהוא בידו מטעם מגו אבל לר"אש שם בחילוק י"א ומרדכי משום שהוא כבעליו עליו ואדם נאמן על שלו, לא שייך האי טעמא הכא, מיהו י"ל דר"אש מודה שיש לומר טעם מגו רק התם לפי שיטתו ליכא מגו כמ"ש שם) וא"כ לפ"ז גם הכא בכל גווני אין העדים נאמנים לומר ששבו בתשובה ולאחר העיון ראיתי שמרן הבית שמואל לית לי' הני חילוקים שחלקתי, דאי' בש"ע א"העז סי' ל"ח סעי' ל"א בעל מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור ה"ז מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, וכתב הב"ש בס"ק נ"ה שאם אומר שהרהר בתשובה נאמן כמו אם אומר קיימתי התנאי והיא אינה יכולה להכחישו יע"ש, ולפי דבריו הוי ודאי קדושין א"כ סובר שנאמן לומר ששב בתשובה, ומצאתי ראיתי בספר הפלאה בקונטרס אחרון שכתב וז"ל לכאורה צ"ע דהא בעל מנת שיש לי מנה אינו נאמן לומר שקיים התנאי והי' לו מנה בשעת קדושין וה"נ נימא דא"נ שהרהר בשעת קדושין, אלא דיש לומר דאם נימא כן קשה יותר דלמה ניחוש כלל שמא הרהר בתשובה דהא לעיל גבי על מנת שאני עשיר לא חיישינן שמא יש לו עושר טמון כיון שהוא מוחזק בעני, ולמה ניחוש הכא נגד החזקה, וצריך לומר דהכא שאני כיון דבידו לעשות תשובה, א"כ יש לומר נמי דנאמן כיון דקיי"ל עד אחד נאמן היכי דאתחזק איסורא כיון שהוא בידו כדאי' בגיטן דף נ"ד ע"ב (בע"כ כוונתו כרבא כיון שהי' בידו וצ"ע בזה) אלא דיש לומר דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהוא מוחזק לן ברשע אינו נאמן על זה שעשה תשובה כיון דהוא פסול לעדות לכל מילי הכי נמי א"נ להחזיקו בודאי קידושין, מיהו יש לומר היכי דבידו שאני ועיין בש"ך סי' קי"ט מ"מ נראה היכי שעשה תשובה לפנינו ואומר שבשעת קידושין כבר הרהר בתשובה יש לומר דנאמן שהי' בידו יע"ש, וכבר כתבתי ג"כ שי"ל כן מטעם בידו, רק דחיתי מכח ראיות הנ"ל ותמהני על הב"ש והפלאה שלא הביאו האי דיו"ד סי' קכ"ד, ולפי דבריהם נראה שעדים נאמנים לומר שעשו תשובה מטעם הלז כיון שבידם, אך מדברי הש"ך ביו"ד לא נראה כן, ולכן צע"ג לדינא, ולא באתי להורות רק לפלפל בדבר הלכה, ואולי אזכה לברר היטב דין זה בכלל ע"א

פרט יז יבואר אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו

נג בכלל ג' פרט י"ג הבאתי הרבה ראיות ממס' שבת דף צ"א ע"א וזבחים דף ב' וכמה דוכתי מש"ס ופוסקי' דאמרינן כל העושה על דעת הראשונה עושה ולא חיישינן לנמלך, ומן הסתם עומד על דיעה אחת, וכן ראיתי בש"ות מוהרי"ק סי' קס"א שהביא ראיות אחרים דלא חיישינן למינוי דעת:

ועתה נתתי אל לבי לעיין היטב אם הוא כלל מוסכם בכל דוכתי, לכאורה קשה לי על זה מהא דאי' בקדושין דף ו' ע"א הי' מדבר עם אמה על עסקי גיטה וקדושיה, ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודא אומר צריך לפרש אמר רב יהודא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין, אמר ר"י א"ש הלכה כר' יוסי ורמב"ם כתב בפרק שלישי מאישות ה"א בסתם דמקודשת מחמע דהיא מקודשת בודאי, וכן כתב בש"ע א"העז סי' כ"ו ס"א וכאשר משמע להדיא לישנא דר' יוסי שאמר דיו ובכסף משנה כתב מלשון רמב"ם שכתב ורצתה משמע דוקא אם מעיקרא כשדיבר עמה אמרה הן הוא דמקודשת אף שאחר כך קיבלה בסתם, אבל אם שתקה ואח"כ קיבלה סתם ליכא הוכחה דלשם קדושין קיבלה, והבית שמואל שם בס"ק ו' כתב שמדעת רוב פוסקי' משמע דבכל גווני מקודשת, ויש להבין לר' יוסי אמאי דיו הא קיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוי ידים והא אינה מוכיחות כיון שנתן לה סתם אולי הי' לשם פקדון בשלמא מגט לא קשה דלא שכיח לתת גט בפקדון ביד אשתו כדאי' בסוגי' דשליש וכן אם קדשה בשטר הוי ג"כ מוכיחות אבל אם נתן לה כסף לשם קדושין ולא פירשו בשעת נתינה ליכא הוכחה דלמא הי' לשם פקדון או לשם מתנה, והא קיי"ל דלא הוי ידים ועיין במס' גיטין דף פ"ה ואפ"ה קיי"ל כר' יוסי ועיין תוס' קדושין דף ה' ע"ב ד"ה הכא וצריך לומר כמש"ל דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כיון דמתחילה דיבר עמה על עסקי קדושין בוודאי הי' כוונתו לקדש דאין דרך להשטות בענינים כאילו ואפילו בממון הוא טענה גרוע ומכ"ש בקידושין ועיין במס' קדושין דף מ"ג ע"א וא"כ ע"י הוכחה דכל העושה כו' הוי כידים מוכיחות וגם העדים יודעין כוונתם כיון שהיו מתחילה בשעה שדיבר עמה וראו העדות בשלימות, ולפי זה קשה על ר' יהודא אמאי צריך לפרש הא הוי ידים מוכיחות כיון דדיברו על עסקי קדושין ועסוקין באותו ענין מסתמא נתן לה על דעת הראשון ולא נשתנה דעתם דמוכח תחילתן על סופן, דמה לי אם תלי' בדעת אחד או בדעת שניהם, כיון דעכ"פ היו מרוצים האשה מתחילה מסתמא לא נשתנה דעתה, לא מבעי' לרמב"ם שאמרה מתחילה הן ואפי' לשאר פוסקי' ניהו דמשתיקה לא מוכח כוונתה דיש לומר כמו שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום כדאי' שם בדף י"ב הכי נמי שתיקה דקודם מתן מעות, ול"מ רק שתיקה בשעת מתן מעות, מ"מ כיון שהיא ראתה שהוא ביקש לקדשה דהא דיבר עמה ובעוד עסוקין באותה ענין נתן לה על מנת לקדשה לא הי' לה לקבלה כי כוונתו בודאי הי' לקדשה כיון שמן הסתם עושה על דעתו הראשונה, ואף אי נימא דרבי יהודא לית לי' סברא זו כיון דאשה הי' בחזקת פנוי' בעינן הוכחה אלימא לבטל החזקה ואולי מ"מ קיבלה לשם פקדון מ"מ קשה הא פלוגתי' מיירי בכל גווני גם כשאמרה מתחילה הן, א"כ ראוי' לומר גם אצלה כל העושה כו' ומסתמא עשתה על דעת הראשונה, והא מוכח במס' שבת דף צ"א דהאי כל העושה הוא בגדר ודאי ועדיף אפי' מחזקה, ומכ"ש נגד חזקת פנוי' דקלישא כיון דעשוי' להשתנות כמ"ש רמב"ן ברפ"ב דכתובות ודוחק לומר דר' יהודא לית לי' האי כללא דכל העושה כו' דמשמע בשבת ובכמה דוכתי הנזכרים לעיל בכלל ג' פרט י"ג דליכא מחלוקת בהאי כללא דכל העושה כו' דא"כ הו"ל לש"ס לומר דמתני' דמצניע לא אתי' כר' יהודא, ומיהו ראיתי במס' מנחות דף י"ו ע"א פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ ר' מאיר אומר פיגל וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה פיגל שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ושמואל אמר עדיין היא מחלוקת, א"כ לשמואל סוברים חכמים