שערי תורה חלק א קב

שאפי' לא חזרו אח"כ בתשובה לפנינו חיישינן שמא הרהרו בתשובה ושפיר הקשה וא"כ אף להר"ם פאדוו' שהבין כוונה אחרת במוהרי"ק קשה מסוגי' הנ"ל להר"י מינץ וסיעתו מיהו מגזלנים שכתב הב"ש בס"ק י"ט דמשמע מכל הפוסקי' דפסולין לעדות קדושין ול"ח שמא הרהרו בתשובה ליכא סתירה להר"י מינץ י"ל דס"ל כדעת הפוסקי' דלא סגי בהרהור תשובה עד שישוב הגזילה ולא הוי בידו דאולי אין לו, אבל בפסולי עדות דמשמע להדיא בש"ס אף שלאחר עדותן לא ראינו ריעותא בהעדים מ"מ פסולים לעדות אשה מוכח דלא כהר"י מינץ ואין לומר דהי' להם גי' בעל העטור לא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי לית לן בה, והבינו לאפוקי דהיינו שאמרו שגירשה או שמת בעלה בזה להחמיר לאוקמי בחזקת אשת איש ל"ח שמא הרהרו בתשובה, אבל לעיולי להחמיר שניחוש לקידושין חיישינן שמא הרהרו בתשובה כי בדבר שבערוה החמירו שלא לסמוך על חזקה אף שיש להם חזקת רשעות ל"מ, דז"א דהוי לן למיחש גם לאפוקי להחמיר, דהא נ"מ אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דאם לא חיישינן להחמיר שמא הרהרו העידי גירושין בתשובה לא חלין הקדושין כדין ודאי אשת איש דלא תפסי קדושין ואי חיישינן להחמיר דלמא הרהרו בתשובה ונתגרשה כדין צריכה גט גם משני כדין ספק מגורשת כדאי' בסי' י"ז ס"א וא"כ הוי לן להחמיר גם לאפוקי לחוש שמא הרהרו בתשובה, וגם צ"ע דמשמע להדי' מר"י מינץ אפי' בעדים גזלנים חיישינן שמא הרהרו בתשובה וזהו נגד משמעות רוב הפוסקי' כנ"ל. ולכאורה יש קצת סמך דאפי' במי שמוחזק לרשע חיישינן שמא בלבו לשמים, מהא דאי' בערוכין דף ו' ע"א אמר רב יהודא אמר רב נכרי שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים, וכ"כ רמב"ם להלכה בפ"ד מתרומות הלכה ט"ז הרי אף שהי' בחזקת עכ"ום מ"מ חיישינן שלבו לשם שמים, אבל באמת לא דמי דהתם חזינן שעשה מעשה המוכיח ועוד יש לדחות כמבואר למעיין לכן צ"ע וכן משמע מלשון ה"המ במ"ש רמב"ם בפ"ד מאישות הלכה ו' המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת כתב ע"ז ה"המ דין פסולי עדות של תורה פשוט בסנהדרין שפסולין אינם כשרים לעדות אשה בין לאפוקי ובין לעיולי עכ"ל משמע להדיא שהבין אף בפסולי עבירה מיירי הרמב"ם וכן מוכח מב"י וש"ע

העולה מכל זה אף די"ל כמוהר"ם פאדווי באנוסים כיון שי"ל שמעולם הי' לבן לשמים, מ"מ ברשעים במזיד לא מבעי' היכי שלא ראינו שחזרו בתשובה נראה לפוסקי' הנ"ל שמוקמינן בחזקתם שעדיין הם רשעים ולא חלין הקדושין רק אפי' אם אחר שראו קדושין חזרו בתשובה מ"מ צ"ע אי אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא ותו האי כללא דמוהרי"ט ופ"י שכיילו דחזקה דאיתרע לא מהני לא ברור כל כך וא"כ יש לאשה שני חזקות חזקת פנוי' היינו חזקת היתר לעלמא וחזקת עדים שהיו רשעים והוי חזקה דהשתא חדא נגד תרתי ולכן צ"ע לדינא ואולם משום חומר הנושא חלילה לסמוך על דברינו אף לסניף בעלמא כי ענינים הללו ארוכים ורחבים מני ים ולא כתבתי רק לפלפולא בעלמא ולהגדיל תורה ולהאדירה

נב ויש לחקור לשיטת מהר"ם פאדווי וסיעתו, הסוברים המקדש לפני פסולי דאור' בעבירה לא חלין הקדושין, אם נאמנים העדים לומר שכבר שבו בתשובה וכשרים וחלין הקדושין, או שאינם נאמנים ואף שכתב רמ"א בח"מ סי' ל"ד סק"ב מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין, ונחלקו בהבנתו הסמ"ע וש"ך, הסמ"ע בס"ק כ"ד הבין שהדין הוא רק במומר שהי' מעורב בין הכותים והבדיל מכל התאות לא החמירו עליו ומחזיקין שודאי יעשה תשובה שלימה, אבל בשאר עבריין לא מהני הקבלה, והש"ך בס"ק כ"א השיג והוכיח ממוהרי"ק שבכל עבריין כשקיבל עליו לשוב סגי דודאי יעשה וממילא כיון שכשר לעדות ממון מכ"ש לעדות דבר שבערוה דחמור הוי קבלה כשקיבלו עליהם לשוב אע"פ שלא עשאו, מ"מ י"ל זהו דוקא היכי שאומרים שעדיין לא עשאו תשובה ורוצים לעשות נאמנים שיעשו משא"כ הכא שאמרו שעשו תשובה י"ל שאינם נאמנים ע"ז להפקיע מחזקתם שהיו בחזקת רשעים ולא חשיב קבלה כיון דלפי דבריהם כבר עשו תשובה לא יעשו שוב תשובה, ומכ"ש לפמ"ש הגהות מרדכי בפ' אלמנה ניזונת תשובת מהר"ם ב"ב הובא בא"ות שם ס"ק כ' שאפי' במומר לע"ז צריך תשובה גמורה ולא סגי בקבלה כמו שמוכח מראייתו מהנך עובדי בפ' ז"ב יע"ש. והוא ספק רבתי, ולכאורה יש לפשוט, מהא דאי' בש"ע י"ד ס"ק כ"ד סעי' ח' שכתב מחבר מומר אע"פ שהוא מהול עושה יין נסך במגעו ונאמן לומר ששב בתשובה, והקשה הש"ך בס"ק ט"ו על המחבר הא מקור הדין נובע מב"י שכתב בשם שבולי לקט מומר שנגע ביין ואמר אח"כ שנתגייר בינו לבין עצמו, והתיר הר"י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורשב"א אסרו משום דאיכא למימר ערומי קא מערים (כעין האי דסנהדרין דף כ"ה) ובאורחת חיים כתב ישראל מומר לעכ"ום יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי, ואמאי פסק כא"ח דהא ר"י ורשב"א פליגי עלה וכתב הש"ך לתרץ וז"ל ואפשר משמע לי' דהם לא איירי אלא היכי דנגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר אבל אם קודם לכן אמר שנתגייר אינו עושה יין נסך ודוחק ויותר נראה לחלק דהיכי דידוע שהי' מומר דבכה"ג מיירי הרשב"א אינו נאמן לומר שנתגייר אבל היכי דאין ידוע שהי' מומר אע"ג דא"י ג"כ שהי' ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר וישראל הוא ובכה"ג מיירי הא"ח ומחבר וכ"כ הפוסקי' וטו"ז לקמן בסימן רס"ח סעי' יו"ד לענין גר שאמר נתגיירתי אינו נאמן אלא דוקא כשלא ידענו שהי' עכ"ום דאז נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל אני עכ"ל, וא"כ נראה לשיטת הש"ך בנידון דידן היכי דידוע שעדים היו רשעים אינן נאמנים לומר ששבו בתשובה כיון שאין להם מגו (ובע"כ להש"ך מוכרח חילוק הנ"ל דאל"כ קשה מאי הקשה הש"ך נימא דעכ"פ הוי הדיבור קבלה, אע"כ בכה"ג לא הוי קבלה כיון דלפי דבריו כבר שב לא ישוב עוד ואין אנו מאמינים אותו ששב כיון שאינו מברר לפנינו)

אבראי לולי דברי רבינו הש"ך יש לדון ולומר שאפי' המוחזק לרשע נאמן לומר ששב בתשובה, וראי' לזה מהא דאי' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב אף דאין עד אחר נאמן נגד חזקת היתר מ"מ היכי שבידו נאמן, דאי' שם ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו הי' עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן, מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן יע"ש וכן קיי"ל להלכה, אף שטהרות הי' להם חזקת היתר מ"מ נאמן מטעם בידו לגרוע החזקה ה"ה רשע נאמן לומר ששב בתשובה אף שהי' בחזקת רשע כיון שבידו עוד לשוב וא"כ יש לקיים תירץ א' של הש"ך בלי שום דוחק כלל, לפי מאי דאי' במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב בבעל שאמר גרשתי את אשתי למאן דסובר דנאמן משום בידו לגרשה היינו על להבא, ואם אמר גרשתי את אשתי למפרע נחלקו ר' מרי ור' זביד חד אמר פלגינן דיבורא וחד אמר לא פלגינן דיבורא כיון דלא מהימן על למפרע שאינו בידו אינו נאמן אף על להבא, עיין היטב בפי' רשב"ם שם ולפמ"ש הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק א הרמב"ם וטור סוברים כמ"ד דפלגינן דיבורא, וא"כ החילוק שעלה על דעת הש"ך נכון מאוד דאם נגע ביין ואח"כ אמר שנתגייר כבר אינו נאמן על היין שכבר נגע כי על למפרע א"נ שאין בידו על למפרע דאפי' למ"ד פלגינן דבורא היינו על ענין הנוגע על להבא אבל על למפרע בודאי אינו נאמן, אבל אם קודם שנגע אמר שנתגייר נאמן על להבא דהוא בידו, והיינו שאמר גיירתי סתם ולא אמר גיירתי למפרע ואח"כ נגע ביין נאמן על להבא, ואם אמר גיירתי למפרע ואח"כ נגע ביין כיון שיש נ"מ על יין שנגע מקודם שאינו בידו נראה דתלי' במחלוקת הנ"ל אי פלגינן דבורא, ולדידן פלגינן דבורא ונאמן על להבא, ולכאורה תי' זה סובל יותר בכוונת המחבר וא"ח מתי' בתרא של הש"ך דכל כי האי הוי לפרושי ולא לסתום שמשמעות הלשון משמע שידוע שהי' מומר (ועוד יש להצטרף כיון שהיין הי' בחזקת היתר נאמן לסייע החזקה) וא"כ לפ"ז גם הכא נאמנים העדים, אם קודם שקידש אשה בפניהם, אמרו ששבו בתשובה נאמנים להיות עדים על קדושין מטעם שבידם על להבא, ואם קיבל קדושין בפניהם ואח"כ אמרו ששבו בתשובה אינם נאמנים על למפרע שאינם בידם

אמנם נראה דאי אפשר לקיים חילוק הלז, דהא בגיטין שם תי' רבא תירץ אחר, כגון דאשכחא בזימנא קמייתא ולא אמר לי' ולבתר הכי אשכחא ואמר לי', ומבואר שם בתוס' ד"ה אמר וכן העלו כל הפוסקים להלכה כרבא כדאי' ביו"ד בסי' קכ"ז היכי שא"ל בזימנא קמייתא נאמן נגד חזקה כיון שהי' בידו