שערי עזרה צז

וא"כ גבי בשר שצלאו עם בשר נבילה דסתם מרן ז"ל כס' לוי דשרי בדיעבד י"ל דהי"ט דאין הריח נכנס כ"כ זב"ז כ"א מעט מזער ואמטו"ל די לנו לאסור לכתחילה דוקא אבל בדיעבד שרי. משא"כ גבי זילוף יין דהוי ריח גמיר והויא הנאה גמורה אסור. ומעתה כפי דברי התוס' ז"ל הנ"ל יוצא לזה הטבאק'ו דאסור דמוכח שכן ס"ל לדינא ודבריהם אינם לפי דעת ר"ת ז"ל אלא הם באו בסתמות כיעו"ש

אשר עפי"ה יש לתרץ דברי מרן ז"ל דבסי' ק"ח ס"א פסק בשר נבילה ושחוטה אם צלאן בתנור אחד שרי בדיעבד. ושם בסעיף ד' פסק פת חמה שמונח ע"ג ח"פ של יי"ן אסורה. דהכא גבי חבית דהריח גמור נכנס בפת ל"ד להא דבשר ועם דמרן ז"ל ס"ל דריחא לאו מילתא מ"מ ריחא כה"ג דהריח גמור נשאף בפת אסור. ולדעתי דזהו כונת הש"ך ז"ל באות כ"א דכתב פ"ח וכו' אסור מפני ששואב הריח של יין ואע"ג דלעיל ס"א כתב ואם צלאן ה"ז מותר והפוס' מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התוס' והרא"ש כתבו להדייא בפ' בתרא דע"ז דס"ז דל"ד להדדי וכן הוא בראב"ן דע"ד ובשאר פוס' ואחרונים ע"כ. ומ"ש דהפוס' מדמים ב' דינים אלו להדדי היינו דזה החששא משום הריח וזה ג"כ החששא משום הריח ועז"א דלא דמו אהדדי דהריח אינו שוה בשניהם יחד ולהכי בס"א פסק להיתר וגבי חבית פסק לאסור כנ"ל. ומ"ש הש"ך ז"ל דהתוס' כתבו דל"ד להדדי ודאי הוא שכונתו למ"ש התוס' שם בד' ס"ו ע"ב דהלכה כרב דהתם דריחא מילתא היא והלכה כרבא גבי בת תיהא דריחא ל"מ היא ואביי דאמר הכא ריחא מילתא היא אמ"ל אנא דאמרי אפי' כלוי דאמר התם ריחא ל"מ היא דשאני הכא דנהנה ומריח מן האסור היין עצמו הוי כשותה מן היין עצמו לגמרי. אבל התם אינו אלא ריח האסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא ל"מ היא. ורבא נמי אמ"ל אנא דאמרי אפי' כרב דאמר התם דריחא מילתא היא דשאני הכא שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא ל"מ היא. הילכך בין אביי בין רבא דהכא מצו סברי בין כרב בין כלוי דהתם. והשתא הוי טובא גווני דריחא ריח החזק שבכלל פ"ח וח"פ דאסור לכ"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וק"ל כרב וריח דבת תיהא וקי"ל כרבא למטה מהם פת צוננת וח"פ וכו' ע"ש. הרי דחילקו ז"ל בין ריח לריח דאיכא דחזק הרבה ואיכא דלאו כ"כ ואיכא שהוא בינוני. והגם שהם פוסקים בההיא דבשר שצלאו כרב ואילו מרן ז"ל פסק כלוי דשרי מ"מ יש ללמוד מדבריהם לדידן דאין כל הריח שוה. ולכן מרן בס"א בבשר דאין הריח שלו חזק כ"כ פסק כלוי אבל בס"ד גבי פ"ח וח"פ דריח גמור נשאף בפת פסק דאסור. ואתו דברי מרן ודברי הש"ך ז"ל על נכון. ואין מקום למ"ש ה' משה ידבר שם בד' ל"ו שהביא מה שתמהו ע"ד מרן במ"ש בס"א וס"ד ומה שישב לזה הש"ך ז"ל וכתב עליו איני מבין דבריו דאיהו בא לתרץ דברי מרן דלא הוו סתרן וכתב דהכא פסק כדברי התוס' והרא"ש והלא על דא קא בכינא דלעיל פסק כהרי"ף והרמב"ם ז"ל והכא כהתוס' והרא"ש ע"כ דלפי דברינו הנ"ל דברי הש"ך ז"ל הם נכונים וברורים וכאשר יראה הרואה וכנ"ל

וביותר ת'ם אני עליו דהוא ראה וידע דברי התוס' מ"ש שם בד"ה אביי וכו' עיין בד' ל"ו ע"ג ד"ה ועוד וגם מ"ש התוס' בד"ה רבא וכו' והאריך שם בדבריהם ומדוע העלים עין ממ"ש בפי' בד"ה אביי דזילוף של יי"ן אסור דהוי הנאה גמורה ומיתסר ול"ד לבת תיהא דלפי דבריהם זילוף שמזלפין על הטבאק'ו דנ"ד יוצא דהוא אסור. ולא די זה אלא אדרבא אחר שהבי"ד התוס' כתב דלפי"ד התוס' תו לא מצי' למידק דהטבאק'ו דנ"ד אסור דהא לא דמי ריח זה לא לבת תיהא ולא לבשר נבילה דגבי ב"ת איכא חוזק יין וכו' וגבי ריחא דבשרא איכא אכילה וכו' ברם הכא בריח הטבאק'ו דפעולת אכילה ליכא וחוזק יין ליכא כב"ת בהא ודאי כ"ע מודו בין רב ולוי בין אביי ורבא דשרי וכו' וכו' אבל זה הטבאק"ו שאין כח היין שבו חזק כ"כ להחזיקו כשתית היין בהא ודאי אפי' אביי מודה דשרי דריחא כי האי ל"מ עש"ב. דאחהמ"ר דבריו הם תמוהים דאדרבא איפכא מסתברא דמאחר דמזלפין היין על הטבאק'ו כדי לתת בו ריח דעי"כ יהיה בו ריח חזק מהיין ושואף הטבאק"ו ממש בנחיריו הגם דלא חשיב כשתיה גמורה מ"מ איכא הנאה גמורה בזה ומיתסר גבי יי"ן כמ"ש התוס' ז"ל כן בפי' בד"ה אביי. ודברי התוס' מה שאסרו הזילוף אינו שמזלפין על דבר שהוא נאכל אח"כ אלא שמזלפין על האש וכמו שכן מוכח בסוף לשונם שכתבו אבל זילוף הריח מתפזר. וא"כ אם הזילוף על הטבאק'ו שהוא רוצה לשואפו ממשו בנחיריו לפי דבריהם הוא אסור. ועיין בס' בני יעקב בשאלות סי' ג' מ"ש בדברי התוס' שם והמוחש לא יוכחש דע"י זילוף על הטבאק'ו ביין נולד בו ריח טוב וחזק מהיין והוי הנאה גמורה ומיתסר גבי יי"ן כמו שאסור גבי שתיה והוי זה הטבאק"ו בכלל מ"ש התוס' שם דזילוף יי"ן אסור והוא פשוט לע"ד

גם את זה ראיתי בס' עיקרי הדט חיו"ד סי' ט"ו אות ב' דהבי"ד החק"ל יו"ד סי' קע"ב שעמד על תשו' ה' שמ"ץ סי' כ"ח במה שהתיר בחולה וכו' בסתם יינם בהנאה דלדידן דקיימי' כשי' מרן דאוסר גם בהנאה אם אינו מועיל לחולי של סכנה אין שום צד להתיר וכו' וכתב הוא אח"כ ע"ז וז"ל וממוצא דבר אתה למד דוקא לסוך בו יש לאסור דסיכה כשתיה אבל להריח בו או לזלפו על הטבאק"ו ששואפין אותו דרך החוטם נר' דלדידיה נמי שרי לדידן וכבר עמד בו טעמו לה' זר"י סי' ט' ואראה צדדי ההיתר והאיסור ומסיק דמתשו' הרשב"א בשק של פלפלין וכו' כחא דהתירא עדיף עכ"ד. ונוראות נפלאתי על דבריו שהרי החק"ל שם ביו"ד סי' קל"ז הביא ענין זה בפי' מאי דמזלפין על הטבאק'ו סת"י דהביא שם דברי השעה"מ ז"ל מ"ש בפי"א מה' מ"א באורך דהעלה להתיר והחק"ל ז"ל הרבה להקשות ע"ד ואסו"ד לא התיר הוא את הטבאק"ו אלא משום שאינו בודאי שנותנים בו יין כ"א לפעמים לבד וכו' כיעו"ש. ואיך הוא כותב בדעתו דגם בודאי שנתון בו יין לדידיה נמי שרי. ולא זכר מהתשו' דסי' קל"ז כלל וצ"ע. וה' פתחי תשו' בסי' ק"ט בסופו הבי"ד השעה"מ הנ"ל ולא זכר לדברי החק"ל הנ"ל מה שהאריך להק' עליו

והנה כל מאי דכתבינן מריש ועד כען הוא בדרך פלפול בעלמא. ברם לענין דינא כבר רבני האח' ז"ל האריכו בזה ועלתה הסכמתם להתיר מטעמים שונים וס"ס ויש מהם שדברו במאי שמזלפין יין על הטבאק'ו ושואפים אותו אח"כ בנחירים. ויש מהם שדברו על מה ששורפים הטבאק"ו אח"כ ושואבים את עשנו בפיהם. ועיין בס' מים שאל בקונט' מים ראשונים בד' ס"ה דבתחילה הביא הא דריחא ל"מ דהיא לכ"ע ושוב כתב אמנם הכא כיון שהיין ניכר ושבאו בתוכו היה נר' לאוסרו. אמנם נ"ל דמותר משום דהוי נהנה שלא בדרך הנאתו דאין דרך היין לשתותו מנחיריו ועוד דאין דרך הנאתו לעשותו בורנוטוטו'ן כי אם לשתותו יש להתיר. ע"ש

א. כלים של עכו"ם שעושים בהם מים שרופים שלהם והישראל עשה בהם מים שרופים שלו בלי הגעלה