שערי עזרה צו

וממלאים כריסם ממנה מ"מ עיקרה היא עשויה לקנ"ס זהו דרך רוב העולם ככולם שמביאים אותה אחר הסעודה לקנ"ס וכיון שכן מאחר שאינה ראויה ללפת בה הפת דהוי נהמא בנהמא ובש"ג אינו אלא בדבר דראוי ללפת בו הפת א"כ זאת הכנאפי'ה לית בה משום בש"ג וגם במ"ש הפר"ח ז"ל שייך ההיתר בנ"ד. ועוד יש צד אחר דהישראל השומר העומד ע"י הגוי הוא מסייע בהדלקת האש שתחת הקערה ומחתה באש. וכ' מור"ם ז"ל שם דיש פוס' דס"ל דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו פת ושכן נוהגין ע"ש. והגם דמרן ז"ל פסק בשתיהן לאסור כיעו"ע בס"ז ובס"ט. מ"מ נוכ"ל דלא אסר מרן אלא היכא דליכא אלא צד אחד מהם דוקא משא"כ היכא דאיכא שני הצדדים לטיבותא כמו בנ"ד גם איהו ז"ל יודה דמותר. גם יש צד להתיר והוא מה שהביא החס"ל ז"ל שם בשם הריב"ש ז"ל סי' כ"ח והביאו הפר"ח ז"ל בסי' קי"ב סקי"ז דלכ"ע כל שבלילתו רכה ונאפה ע"י משקה כגון הני סופגני דידן לאו נהמא הם ואסורים משום בש"ג וכו' וכתב שם דבדאיכא תרתי כ"ע ס"ל דאסור משום בש"ג אבל בדליכא אלא חדא לאו כ"ע הוא דזה תלוי במח' הפוס' כמ"ש הטור באו"ח סי' קס"ח בלילתו רכה ובשלו במים או טיגנו בשמן לאו נהמא הוא לענין חלה והמוציא ואם אפאו באלפס בלא משקה לא הוי לחם לר"ל ולריו"ח הוי לחם ור"ח פסק כר"ל ור"י פסק כריו"ח ולזה הסכים הרא"ש וכ"פ מורם שם בסי"ד וא"כ בכנאפי'ה דנ"ד דליכא תרתי דמה שמושחין הקערה במעט שמן זה לא חשיב נאפה ע"י משקה וכו' ומידי פלוגתא לא נפקא ע"כ יעו"ש. דמדבריו אלו יש ללמוד דאיכא עוד ספק בהכנאפי'ה דנ"ד והוא ספק אי הלכה כר"ח דפסק כר"ל דלא הוי לחם ויש בו משום בש"ג או הלכה כר"י והרא"ש דפסקו כריו"ח דחשיב לחם ואין בו משום בש"ג ורוב הפוס' כן פסקו כריו"ח יעו"ש. וא"כ מאחר דאיכא כמה צדדים וכנ"ל הדעת נותנת דיש להקל ובפרט דהוא איסורא דרבנן דאזלינן לקולא במקום פלוגתא וכמש"ל יש מקום להתיר

ב. ה' ב"י עייאש ז"ל בד' קי"ד במנהגי ארגיל כתב וז"ל בענין דם ביצים אמר מורי ז"ל שנוהגין בכאן כס' הש"ע דפסק כהרי"ף והרמב"ם ז"ל דאם דם על החלמון כל הביצה אסורה ועל החלבון זורק הדם ואוכל השאר. ובטרופות בקערה אוסרין הכל דהו"ל ס' דאורייתא וכו'. ובנמצא על החלמון דכל הביצה אסורה מ"מ אם נמצא מעט למעלה מהחלמון וחוששים שמא בא מהחלבון ונדבק בחלמון אז יקח המורה בידו קש וגמי ויוליך על אותו קורט דם בנחת אם נראה לו בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כל שהוא אז מתירין אותה דתולין לנו שאינו מהחלמון אלא מהחלבון כך עשה מעשה מורי ז"ל ע"כ. ולע"ד דזהו כמו מה שנהגו בעיה"ק חברון תוב"ב שהובא בס' מחב"ר סי' ס"ו או"ב דאם נמצא ק"ד ע"ג החלמון מסירין בצמר גפן ק"ד ואם יצא ונשאר הקרום הדק שעל החלמון שלם אוכלין הביצה, ודחה שם מי שקרא תגר ע"ז דהמנהג הזה יסודתו בהררי קדש וכו' ואם יצא ק"ד ונשאר קרום שעל החלמון שלם מוכח דהדם בחלבון וזורק את הדם והשאר מותר כס' הגאונים ופסק מרן ז"ל ע"ש. דכך לי אם הוסר הדם בנחת ונראה בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כל דהוא דמוכח דאינה מהחלמון אלא מהחלבון שהובאה ממנו לשם דכפי דעת מרן ז"ל מותר. כמו אם הסיר הדם שע"ג החלמון בצמר גפן ויצא ונשאר הקרום הדק שע"ג החלמון שלם דמותר דשני האופנים הנ"ל הם שוים בשיעורייהו דמאחר דנר' בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כ"ש הוא בודאי שנשאר הקרום הדק שע"ג החלמון שלם ומוכח שהק"ד הוא מהחלבון ומותרת הביצה כפי פסק הש"ע ולע"ד דהוא ברור. ויען דראיתי להחיד"א ז"ל שם במחב"ר אות ד' דהביא דברי ה' בי"ע ז"ל וכתב דאין להקל כמותו אלא כמנהג עיה"ק חברון תוב"ב ושכן משמע דברי ה' דב"ש ז"ל סי' שכ"ב לפי פשטן ע"ש. ואנוכי הרואה דאחהמ"ר מעצ"ה חילק, עלינו את השוים דהם שוו בשיעורייהו דדא ודא אחת היא ואדרבא יש מקום לומר דמ"ש הבי"ע בשם רבו ז"ל, הוא יותר חמור ממנהג ר' חברון תוב"ב דאפשר דהמצא ימצא דיוסר הק"ד בנחת וישאר הקרום שע"ג החלמון שלם ומחמת הדוחק יהיה נשאר איזה רושם גומא כל דהו בחלמון לפי ראית העין דבאופ"ז לפי מנהג ר' חבת"ו היא מותרת ולפי"ד הבי"ע ז"ל היא אסורה. וזה אם רוצים אנו לחלק ביניהם מה שאין נר' לע"ד לחלק בינותם אלא דמ"א חדא ומ"א חדא והכל אחד לעשות מבחן לידע שהדם אינו מהחלמון אלא מהחלבון דכפי פסק מרן בש"ע דמותר וליכא לאפושי בפלוגתא ביניהם והנלע"ד כתבתי וכ"ע שם החיד"א ז"ל דזהו להורות לאחרים אמנם בעל נפש יחוש לעצמו ולאסור כל דם שנמצא בביצה בכל אופן וכן נהגו שלמים וכן רבים ע"כ

סימן יוד יין נסך. ע"ע טבאקו שמולפין עליו סתם יינם אי שרי לשואפו או לא

הנה מילתא דנא כבר הובאה בספרי הפוס' ז"ל ולא נצרכה אלא להשתעשע באמרותיהם הק' והטהורים בדרך קצרה. והרב משה ידבר ז"ל בה' מאכלות אסורות סי"ב ארוכה ל"ו עלתה בזה והעלה להיתרא כיעוש"ב. וראיתי לו בד' ל"ה ע"ג בד"ה אמנם היה נראה לאסור וכו' דסיים וכתב דלאו מידי לאסור מכמה טעמי וכו' חדא דדברי התוס' הם בשם ר"ת ז"ל ור"ת אזיל לטעמיה דפוסק הלכה כרב בההיא דפ' כ"צ וכו' ולדידיה ק' הלכתא אהלכתא וכו' להכי הוכרח ר"ת לומר דלעולם הלכתא כרב דאסר התם ושאני בת תיהא דהריח מזיק לו ולהכי שרי ריחא כה"ג דאפי' רב דאסר התם הכא מיהא דמזיק מודה דשרי. ברם אנן דלא קי"ל כר"ת אלא כפסק רש"י בפ' כ"צ דפוסק התם הלכה דקשרי וכן פסקו הפוס' וכן סתם לן מרן בס"ה ולדידהו ל"ק ול"מ דהרי לוי ורבא בחדא שיטה קיימי דריחא לאו מילתא היא וכיון שכן לא צרכינן לדחוקי נפשין ולמימר דטעמא דבת תיהא דשרו לפי שהוא מזיק וכו' אלא משום דריחא לאו מילתא ושרי אף אינו מזיקו. ומעתה אף אנו נאמר דשרי זה הטבאקו לדעת רוב הפוס' ז"ל וזה ג"כ דעת מרן ז"ל זת"ד ז"ל ע"ש. ואחהמ"ר דבריו תמוהים שהרי התוס' בד' ס"ו ע"ב בד"ה אביי כתבו בסתמות מדידהו שלא בשם ר"ת ז"ל דמחלוקת אביי ורבא הוא אי חשבינן ליה כשותה או לא וטעמיה דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי. אבל זילוף של יין ודאי אסור דהויא הנאה גמורה אבל כשתיה ודאי לא מחשבינן ליה לזילוף וכו' אלא זילוף הנאה לחוד הוא דחשיב ומיתסר גבי יין ולא דמי לבת תיהא שהריח יוצא דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיק אבל זילוף הריח מתפזר ע"כ. הרי בפי' קאמרי דגם אליבא דרבא דס"ל דריחא לאו מילתא עכ"ז ס"ל לאסור בזילוף דהויא הנאה גמורה ומיתסר גבי יין. משא"כ בבת תיהא דהתם יוצא הריח דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיקו לכן שרי התם. ברם היכא דהריח מתפזר כמו הזילוף וכיוצא אסור