שערי עזרה צא

כתב חתיכת איסור שנפלה בחתיכות היתר ונפלה או נאבדה אחת מהם הותרו כולם וסמוכות שלו מש"ס זבחים פ' התערובות דאמר"ן טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפל אחד מהם לים המלח הותרו כולם דאמרי' הך דנפל היינו דאיסורא וכו'. וק' דהוא בעצמו בסי' שכ"ה דחה הא דר"ן דכר"א אתיא ויחידאה היא והניח בצ"ע ע"ש. ואנכי הדל הוק"ל ג"כ דבסי' רע"ג גם היא סותרת לסי' שכ"ה בשתים חדא דבסי' רע"ג מסכים להלכה כההיא דר"ן וכמו שהסכים בתו"ה הארוך שער ב' של התערובות. ואילו בסי' שכ"ה כתב ואפשר דהא דר"ן כר"א אתיא ויחידאה היא. ועוד בסי' רע"ג מפרש מ"ש בגמ' לא התיר ר"א אלא שנים שנים ומ"ש אנא נמי תרתי קאמרי היינו שאחר שנפל אחת מהם לים הגדול או נקרב ראש אחד מהם שהנשארים הם מותרים והוא שיקרבו הנשארים או ימכרו שנים שנים אבל אחד אחד לא. ובס' תו"ה הארוך ובמשמרת הבית עשה מסמרות נטועים לפי' זה ודחה פי' הרא"ה ז"ל שפי' דמ"ש בגמ' לא התיר ר"א אלא שנים שנים היינו דכשקרב בתחילה היה שנים ומ"ש אנא נמי תרתי קאמר היינו שנפלו ב' טבעות לים המלח ע"ש ובסי' רע"ג ותק"ד הולך ואור בדרך שכתב בתו"ה הארוך וכמו שציין הוא ז"ל שם. ואילו בסי' שכ"ה כתב ולא נפלה א' בלבד קאמר אלא שנים וכר"א דאמר לא התיר ר"א אלא שנים אבל אחד לא ע"ש ולי צ"י. ומהתימה על ה' בן אברהם שלא נתעורר גם בזה. שו"ר אחרי רואי דמ"ש בסי' שכ"ה ולא נפלה אחת בלבד וכו' תיבת נפלה היא ט"ס וצ"ל ולא אחת בלבד קאמר אלא שנים וכדר"א וכו' ובזה אזד"ל קושיא הב' והגם דקשה לשבש הספרים מ"מ מוכרח לומר כן ושכן מוכח מאותה התשו' עצמה כיעו"ש. ולקושית הרב ב"א ז"ל י"ל בדוחק דבתחי' קאמר בדרך אפשר דאפי' ההיא דזבחים ליתא אליבא דהלכתא וכו' אכן אחר דראה שהרמב"ם ז"ל בחבורו בס' זרעים פסק כאותה דרב גם הוא הסכים כן להלכה: סימן ח'

זתים שחותכין אותם הגוים בסכין שלהם וכובשין אותם במים בכליהם כדי שיתמתקו ממרירותם אם אסורים הזתים ההם לאוכלן מצד שנחתכו בסכין שלהם או מצד שנכבשו בכליהם. או"ד ליכא למיחש להכי ומותרים הם באכילה נדעה נרדפה להיכן שורת הדין נוטה

ואען ואומר עם כי מילתא כדנא כבר היא מבוארת בספרן ש"ץ פוס' ראשונים ואח' ז"ל ואין כל חדש מ"מ אמר לבי בקשו פני אקומה נא ואסובבה אלקטה נא ליקוטי בתר ליקוטי ממהדורי מילי לחזות בנועם שיח שפתותיהם להיכן דעתם נוטה. בראש אמי'ר עיין בש"ע יו"ד סי' קי"ד ס"ח דכתב מרן וז"ל זתים שלהם הכבושים מותרים אפי' רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת ולא חיישי' שמא זילף עליהן יין ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם. וכתב מור"ם ז"ל שם דמאחר דהם חריפי בלעי מן הסכין. אבל אם נכבשו בכלים שלהם מותרים דמאחר שיש מים עמהם כבר נתבטל חריפותן ע"כ. וכ' הש"ך בשם האו"ה דהי"ד שנחתכו לאחר שנכבשו שאז הם חריפים. וכ"כ הפר"ח והשו"ג ז"ל בשם האו"ה. וא"כ לפי"ז בנ"ד שמחתכין אותם הגוים בסכין שלהם קודם הכבישה דעדין אינם חריפים הם מותרים דלא בלעי הזתים מהסכין והגם שע"י החתך הסכינים הם פולטים מעט כמבואר בפוס' ז"ל ובלעי הזתים אותו הטעם שפלטו הסכינים. מ"מ הא קי"ל סתם כלי גוים אינן ב"י והו"ל טעם לפגם ונ"ט בר נ"ט הוא ומותרים. ברם הרואה יראה דסברא זאת של האו"ה ז"ל דס"ל דהזיתים אינם חריפין כ"א דוקא אחר כבישה רבו עליה הפוס' ז"ל ונידחה קראו לה וס"ל בהיפך דדוקא קודם שנכבשו הם חריפים משא"כ אחר שנכבשו בטלה חריפותייהו במייא. עיין בהב"ח וט"ז ומג"א והפר"ת ושכן מור"ם ס"ל וכ"נ מדברי מרן ב"י ביו"ד סי' קי"ד והאריכו בזה וגם שאר פוס' כן ס"ל ע"ע. וכיון שכן יש לעמוד ע"ד הבאה"ט דבאו"ח סי' תמ"ז סקל"ו כתב ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם במים לכבוש שאז הם עדין עומדים בחריפותם וכו' משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליהם מים קודם גמר כבישתם דאז לא מיקרו ד"ח דמים מבטל חריפותן ע"כ. וזהו כדברי הפוס' שדחו דברי האו"ה וכנ"ל. ואילו בש"ע יו"ד בסי' קי"ד הביא סברת האו"ה דדוקא אחר שנכבשו וכו'. והם סתראי נינהו

וראיתי לה' ח"י ז"ל שם בסי' תמ"ז דכתב דכונת האו"ה דלעולם קודם שנתנו אותם במים הם חריפים וגם לאחר שנכבשו במים ונתחמצו דאז הם ג"כ מיקרו ד"ח. משא"כ אם נתנו אותם במים בלא שום חתך וקודם גמר כבישתן חתכו אותם דאז בשעת החתך לא מיקרי ד"ח דמים מבטל חריפותם. וזהו כונת האו"ה שכתב קידם כבישתן לא מיקרו ד"ח היינו קודם גמר כבישתן. ולעולם מודה הוא ז"ל דקודם שנתנו עליהם מים הם חריפי טובא. ובחנם השיגו הב"ח והט"ז והמ"א על האו"ה דכונתו היא כדכתיבנא ע"כ. אשר כפי"ז אתו דברי הבאה"ט ע"ן דדבריו הם מועתקים מדברי הח"י הנ"ל דכתב דגם האו"ה ס"ל כהטור דקודם כבישה הם חריפי טובא ועיין בדקדוק דברי הבאה"ט שהם כדברי הח"י ותול"מ. והפר"ת ז"ל שם ביו"ד כתב דהש"ך ופר"ח הביאו דברי האו"ה דדוקא הם חריפים אחר שנכבשו ונר' מדבריהם דהכי פסקו ואני אומר לא כן הוא דאנ"ס דבתר כבישה אדרבא מסיר חורפייהו ומתמתקים. ועוד דרך החתיכה היא קודם כבישה ובהכרח להגיה דברי האו"ה בהיפך כדברינו ע"ש. ובהורמנותיה דמר אמינא דאפשר דגם הש"ך והפר"ח ז"ל מפרשים דברי האו"ה כמו הח"י ז"ל ולכן הביאו דבריו. ברם אנכי הרואה בעיקר דברי האו"ה ונראה משם דמה שפי' הח"י ז"ל בכונת דבריו אחהמ"ר אינם מתישבים כלל. דהנה שם בתחילה כתב דין דגים שחתכן בסכין וכו' ושוב כתב ומיהו אגסים ותפוחים יבשים חתוכין ואפי' הפלומאן בל"א שמביאין הגוים חתוכים יבשים נוהגין לאוכלן ושמא הטעם מאחר שאין חריף כ"כ להפליט טעם הסכין ואינו אלא מטעם השמנונית בעין שעליו אותה השמנונית אינה אוסרת לא קליפה הגסה הראשונה וכו' חד בתרי בטיל. ועוד אפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם כבישתן מתיר לשם לאוכלן בפסח אעפ"י שבודאי חריפין הן אפי' רטובין יותר מאגסין ותפוחים. ואין לחלק דהתם היתר בלע דאם היו כולם צריכים קליפה מדינא כמו הזית ראשון לא היה בכל זית לבטל קליפת החתך ולא היה מתבטל קו"פ בס' ואין שייך הכא שיתבטל ברוב ביבש דהא לא נתערב האיסור אלא מבורר בכל אחת במקומו ול"ד לחתיכת חלב וכו' ע"כ. הרי מבואר בדבריו דס"ל דזתים שנחתכו קודם נתינתם במים הם מותרים דלא חשיבי חריפי גמורים כמו בצלים ושעל כן מביא ראיה מהם להאגסין ותפוחים יבשים שחתוכים בסכין ש"ג ודלא כמו שפי' הח"י ז"ל בכונת דבריו דגם קודם נתינתם במים הם חריפים ואסורים דמשטחיות לשונו נר' דלא סל"ה כיעו"ש. ואפשר דהח"י ז"ל בעצמו נרגש בדוחק