שערי עזרה צ

אות כ"ז דהפרישה גרים בטור הרשב"ם במקום הרשב"א והקשה עליו הוא ז"ל דלפי"ז לא הי"ל לרבינו לכתוב וי"א בלשון רבים אלא וימ"ש שאין ס' זו אלא מרשב"ם בלבד ע"כ. ואנכי לא ידעתי מדוע לא הק' על הכנה"ג בעצמו ע"ד שהביא בשמו באות הקודם מ"ש הכנה"ג בהגב"י אות ו' דג' מחלוקות יש לדעת הרשב"ם וסי' וכו' דהי"ל להק' עליו דלפי דבריו בהגה"ט הנ"ל מי הם דקיימי בס' רשב"ם דקאמר רשב"ם וסי' מאחר דהוא באחד וכמו שהק' לפי"ד ע"ד המח' דכתב בלשון וי"א לשון רבים דהיל"ל וימ"ש וכו'. ואעיקרא דמילתא מאי דפסיקא ליה ז"ל דכשכותב מרן בלשון וי"א הוא לשון רבים ולזה הקשה דהיל"ל וימ"ש לאו מילתא פסיקתא דאיכא דס"ל דהגם דכותבים הפוס' וי"א לאו תרי משמע דגם על ס' יחידאה כותבים וי"א עיין בס' ב"ד חח"מ סי' י"ו דכ"ג שהאריך והביא מאן דס"ל דאפי' שכותבים וי"א היא ס' יחידאה עש"ב

ד. הרב ב"ד ז"ל חיו"ד סי' ס"ד הצריך בכלי העשוי להשתמש ברותחין ע"ג האור כגון יורה וכיוצא ואירע ששמשו בו איסור ע"י האור בענין שצריך ליבון ללבנו כדינו אפי' כשאינו בן יומו אטו בן יומו וכו' משום דילמא אתו למיטעי בכלי שתשמישו ע"י האור להתירו בהגעלה. ועוד מטעם אחר צריך להחמיר וללבנו משום מנהג שנהגו להחמיר שלא לילך אחר רוב תשמישו כמ"ש מור"ם ז"ל בסי' קכ"א אפי' כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש שחממו בו יין כגון כלי כסף נוהגין להגעיל ואין לשנות ע"כ וה"נ הכא ע"כ. ואנא עבדא אחהמ"ר אמינא דאין ראיה מדברי מור"ם ז"ל דהתם שאני בכלים שתשמישן בצונן שדי להו בשטיפה בצונן ואם חממו בהם יין דע"י הרותחין נבלע בהם היין דאזי הגם שישטפו הכלי עדיין נשאר בלוע מיין ע"י השמוש של הרותחין והטעם של בליעת היין נשארה כמות שהיא וטעמו לא נמר ולא נעשה לכלי שום הכשר כלל לכן נהגו להגעיל. משא"כ בכלי שרוב תשמישו ברותחין ונשתמשו בו פעם ושתים ע"י האור מאחר שאזלו בו אחר רוב תשמישו שהוא ברותחין ונעשה לו הגעלה ועי"ז גם הטעם שנבלע בו ע"י האור הופג ולא עמד טעמו בו ע"י הכשר ההגעלה שעשה לו ושוב אח"כ פליטתו קלישא טובא תו ל"צ הכשר אחר דהיינו ליבון ולכתחי' הוא עושה כן ללכת אחר רוב תשמישו ולא דמי להתם. ועיין בס' ערה"ש סי' קכ"א דעמ"ש מרן ז"ל בס"ה אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין וכו' שהביא בשם הריטב"א ז"ל דע"י הגעלה לא נשאר בו כדי נ"ט אלא משהו וכ"כ הרמב"ן ז"ל גבי כלי חרס וכו' ע"ש. דמזה יוצא חיזוק לדברינו הנ"ל וליכא ראיה מדברי מור"ם ז"ל דהתם דגם לענין שאר אופני תשמיש והכשר נוהגים לילך אחר מיעוט תשמישו דלא דמי וכאמור: סי' ז'

מעשה שהיה באחד שקונה בשר כשר מאת קצב גוי והגוי המוכר הוא עומד מחוץ לחנות וחותך חתיכות מהאליה הכשירה ומשליכם לתוך המאזנים לשוקלם לישראל עם הבשר הכשר ואירע שחתיכה אחת השליכה ונפלה על הדף שלפני המאזנים והיה על הדף מקודם חתיכת אליה טרף ומשרת של הגוי היה עומד בחנות בפנים ונטל שתי חתיכות האליה מעל הדף ונתנם במאזנים ואמ"ל הגוי הקצב שחתיכה הזאת היא טרף ותסיר אותה מהמאזנים וכן עשה המשרת והישראל הקונה בעת שהסיר המשרת חתיכת הטרף מהמאזנים לא שלטה עינו כ"כ לידע בודאי שהסיר חתיכת הטרף ומפחדו מהגוי שתק בו בפרק ואחר כך לבו נוקפו שמא המשרת הסיר חתיכת האליה הכשר ונשארה חתיכת הטרף ובדעתו הוא לבוא לשאול לחכם כיצד דין חתיכות האליה כולם והביא הבשר וחתיכות האליה לבית והלך לעסקו ולא סיפר לאשתו והיא מלחה אותם כולם יחד וחתיכות האליה הם ו' ז' חתיכות יש מהם שמשקל החתיכה ח' ט' דראמ'ס ויש מהם שמשקל החתיכה ט"ו דראמ'ס ומשקל כל הבשר וחתיכות האליה הם חצי ליטרא באופן שבודאי אין ס' לבטל וע"ז באו לשאול כיצד דין הבשר וחתיכות האליה הנ"ל

תשובה. עיין בש"ע חיו"ד סי' ק"ט ס"א דכתב מרן ז"ל חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש חד בתרי בטיל ומותר לאוכלן אדם א' כל א' בפ"ע אבל לא יאכל שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאוכלם אדם א' אפי' זה אח"ז וכ' מור"ם ז"ל דכן יש לנהוג לכתחי' ויש מחמירין להשליך א' או ליתן לגוי וכ"ז אינו אלא חומרא בעלמא וכו' ואין חילוק בכ"ז בין אם האיסור מדאוריתא או מדרבנן ע"כ. ועו"ש בס"ב יבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם בשלן כולן כא' אפי' לאכול כ"א בפ"ע אסור אם אין ס' מפני שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות. וכ' מור"ם ז"ל וי"א דאם נודע התערובות קודם שנתבשל ביחד הכל שרי דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש וכו' ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המתירים ולהקל ע"כ. וה' פתחי תשו' שם סק"ד הביא בשם ה' חינוך ב"י סי' מ"א דכתב ששמע שפסק גדול אחד דבמליחה דקי"ל מליח כרותח הוי הדין כך כמו בבישול דאם לא נודע עד אחר מליחה צריך ס' וכ"כ בנו"ב חיו"ד סי' נ"ג. אמנם בתשו' חב"י הנ"ל גופיה סו"ס צ"ז בשם זקנו מבואר דבמליחה לא אמרי' הכי דכתב אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אע"ג דקי"ל מליח כרותח הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרי' וכו' וה' פתחי תשו' שם דחה ראיתו ע"ש

והנה בנד"ז נודע התערובות קודם מליחה ויש כמה ספיקות ספק אם חתיכת האליה הטרף נשארה עם הבשר הכשר או לא ואת"ל דנשארה ס' שמא היא מחתיכות האליה הקטנות שאין משקלה כ"א ח' ט' דראמ'ס ואין בה דין חהר"ל עיין בס' נדי"ל חיו"ד סי' ע"ג דהאריך בדין המוליזא'ס לומר דלא חשיבא חהר"ל מרוב קוטנה ע"ש ודון מינה ואוק"ב. ואת"ל שמא היא מחתיכות האליה שיש בהם ט"ו דראמ'ס ונאמר שיש בה שיעור להתכבד בפני האורחים אכתי איכא ס' שמא הלכה כהרי"ף ורש"י ז"ל דאין חהר"ל נאמר בנבילה וטריפה. ואת"ל דהלכה כמ"ד דאף בנבו"ט איתא להאי דינא דחהר"ל אכתי איכא ס' אי הלכה כמ"ד דאין דין חהר"ל בחיה כ"א במבושל ומרן ז"ל מכללם ועיין בס' נדי"ל שם שעשה ספיקות אלו לנדונו ע"ש. והגם דמרן ז"ל בסי' ק"א ס"ב פסק דבנבילה אית ביה דין חהר"ל מ"מ כבר נודע מ"ש הפוס' האח' ז"ל דבמקום דאיכא ספיקא בדבר עבדי' ס"ס ואפי' נגד פסק מרן ז"ל יעו"ש. ובמ"א באתי בארוכה בזה בס"ד. אשר על כל אלין ספיקי דהוו בנ"ד הסכמנו יחד החברים בלימוד ליל ו' דמותרים הם בפשיטות. ועצה"ט וחומרא אמרנו שישליך אחת מחתיכות האליה לאיבוד וחתיכות האליה הנשארות יבשלם שתים שתים ביחד דממ"נ איכא חדא דהתירא כמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"י ס"ז. ועיין בס' יד יוסף אשכנזי סי' ע"ח דצידד להקל בנדונו ושם הוי רבותא טפי מנ"ד כיעו"ש

ובענין זה ראיתי בס' בן אברהם בסופו דנ"ה ע"א דהק' על הרשב"א ז"ל דבח"א סי' תק"ד