שערי עזרה פה

כהש"ע ושהחיד"א ז"ל שם כתב שמ"ז מוהר"א אזולאי ז"ל כתב בשם ה"ה מוהר"ר סלימאן אוחנא ז"ל דאין לחוש לכל זה וכו' ומספיקא שרו כולן ע"ש והוב"ד בס' זכו"ל שם. וכתב ע"ז ה' מסגרת השלחן שם דמי יקל ראשו להקל נגד דעת מרן והפר"ח ז"ל ע"ש. וכן ג"כ ס"ל בהאי דינא דנוהגים בו בעיר מאראכיש יע"א דאין להקל נגד דעת מרן וזהו שכתב ועיין מ"ש לעיל. ולע"ד דזה שנוהגים בו רבני מאראכיש יע"א לא מיקרי נגד ד' מרן ז"ל ממ"ש מאחר דהוא בעצמו מצאנו לו במקום אחר דס"ל דחלב מפעפע מחל"ח גם בלא רוטב ואין סברא לחלק בין צלי למליחה וכ"ד רוב הפוס' ומנהגם תורה היא לכן יש להקל ועל דרך האמור לעיל דמצטרפות שאר החתיכות עם החתיכה שיש בה חלב היכא דנוגעות בחלב עצמו וכנז"ל

א. בשר שנמלח והודח ואח"כ נמלח עם בשר שלא כמלח מרן בש"ע סי' ע' ס"ו פסק להתיר בדיעבד פ"י מליחה שנית. כתב ה' באר המים חיו"ד סי' כ"ד בזה מיירי שהבשר המלוח תפל שאם נמלחו שניהם יחד החתיכה שכבר נמלחה עם החתיכה שלא נמלחה שוב אי"צ למליחה שנית. וכ"פ ה' בני דוד ד' ד"ן וכ"נ דעת הפר"ת סי' ע' סקכ"ג וב"ד חיו"ד סי' ח"י וע"ע בב"ד שם בסי' י"ט שאין נר' כן עכ"ד. גם ה' פאת נגב חיו"ד סי' ז' התיר בפשיטות ע"ש. וה' אהל יצחק כהן ז"ל חיו"ד סי' צ"ו בדין חצי עצם שיש בו מוח שנמלח והודח כראוי ואח"כ מלחו אותו עם בשר אחר והודח הוא והבשר שעמו כראוי ובשלום יחד בקדירה בלי מליחה שנית וליכא ס' כנגדו דיש להתיר מכח ס"ס. והכניס עצמו בכמה דוחקים כאשר יעוש"ב. ולא היה מהצורך לכ"ז דמאחר שנמלח העצם ג"כ עם הבשר שוב אי"צ למלוח העצם אח"כ שנית כפי דעת הרבנים ז"ל הנ"ל שהתירו לכתחי' בפשיטות בלא מליחה שנית וכנז"ל

ב. עיין בתשו' אהל יוסף סי' ט"ז דכתב ומ"ש רבינו בב"י וכנר' ממ"ש הרשב"א וכו' הא ל"נ לכאורה שהרי הרשב"א לשונו בשם הראב"ד וכו' וא"כ היאך יבין המבין מכאן דחוט הכתף הוא בכלל ידא דבגף יש בו ג' פרקים וכו' ע"ש. ונר' שהרב ז"ל לא ראה הדברים בשורשן לא דברי הר"ן שכתב בשם הראב"ד ולא דברי הרשב"א בת"ה הארוך ולכן הק' ע"ד מרן בב"י ז"ל דשם בהר"ן ובת"ה בפי' כ"כ דחוטין שבכתף בכלל ידא הם. שו"ר דהוא בעצמו הבי"ד הר"ן מ"ש בשם הראב"ד דכתב ז"ל תדע עוד שהרי הר"ן וכו' והוא מהתימה דעשה עצמו מעלומי העין במ"ש הר"ן בשם הראב"ד ז"ל בפי' דחוטי הכתף הם בכלל ידא והק' על מרן דהיאך יבין וכו' גם מה שהביא ראיה ממ"ש הר"ן וכו' וראיה ברורה מצינו בב"י וכו' הרואה יראה שאין ראיותיו מוכרחות כיעו"ש ועיין מ"ש הב"י בשם הרשב"א בת"ה וז"ל וגם לא יסמוך בפירוק האבר זה מזה כי כשמתפשטים בתוך האבר הם מתרככים עם לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לפותחם ולחותכם ע"כ. גם ק"ל ע"ד שם דבתחילה הביא דברי מרן הב"י וכתב הוא וז"ל ואפשר שלזה כיוין רש"י דקאמר ר"ל במה שפי' גבי חוטין שביד שאנו נוטלין מן הכתף כנז"ל דפתח ביד וסיים בכתף לכך מפרש הרב ז"ל דבריו דדעת רש"י כדעת הראב"ד דחוטין של דם שאנו נוטלין ומנקרין מן הכתף היינו חוטין שביד שאסר רבי יאודה חוטין הללו הולכין ומתפשטין מכף היד ועד הכתף המחובר לשדרה ע"כ. והרואה זה שאחהמ"ר א"א לפרש כן בדברי מרן ב"י ז"ל שהרי בתחי' כתב דלכאורה משמע מלשון רש"י ז"ל דחוטין שביד היינו חוטין שבכתף ר"ל שחיט של יד ושל כתף אחד הוא אבל מדברי הטור נר' דתרי חוטי נינהו חד ביד וחד בכתף וכ"נ ממ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דחוטין שבכתף בכלל ידא הם משמע דס"ל דתרי חוטי הם היפך דברי רש"י ז"ל לכן כתב ואפשר שלזה כיוין רש"י היינו לומר דגם רש"י ס"ל כס' הטור והראב"ד דתרי חוטי הם שדבריו יתפרשו כך ולא כמ"ש בתחי' בלכאורה דמשמע מלשונו דחוטין שביד הם חוטין שבכתף. ואם כדברי האהל"י ז"ל יהיו דברי מרן ב"י ז"ל דכתב ואפשר שלזה וכו' הם כדבריו הראשונים ומהו זה דקאמר לכאורה וכו' ואפשר וכו' א"ו מוכרח הוא כדכתיבנא. עוק"ל בדבריו אלו שהבין בדעת הראב"ד דכתב דחוטין של הכתף בכלל ידא הם ר"ל דהחוטין של היד הם של הכתף דמתפשטין מכף היד ועד הכתף המחובר לשדרה. ודבריו הם תמוהים דמלבד דבהר"ן מבואר בפי' דתרי חוטי נינהו ומ"ש דבכלל ידא הם היינו לומר דמה שלא הזכירה הג' חוטי הכתף לפי שבכלל ידא הם וכיון שהזכירה הג' חוטי דידא נכלל בזה גם חוטי הכתף דצריך להסירם וס"ל דתרי חוטי הם. עוד בה דמלשון הב"י ז"ל שכתב וכ"נ ממ"ש הרשב"א וכו' מוכח כן דתרי גווני נינהו. באופן שדבריו הם מן המתמיהין וצ"י. ואגב אביע אומר עמ"ש הכנה"ג ז"ל בחיו"ד סי' ס"ה הגב"י אות ח' וז"ל והמדקדק בדברי הרא"ש יראה תי' זה מבואר שגבי חוטי היד וכו' אבל גבי רישא בכבשא שרצה ללמוד מדברי בה"ג היתר לבשר לא כתב וה"ט שהקרום מפסיק ומ"ש גבי רישא ולכך גם המוח אסור כ"כ אגב גררא ע"ש. ואנא עבדא אחהמ"ר אומר כונת דברי הרא"ש גבי רישא בכבשא שהביא ראיה מהבה"ג היא שבתחילה חילק בין התרנגולת ובין רישא בכבשא וע"ז הביא ראיה מדברי הבה"ג לומר דדוקא גבי רישא בכבשא הקרום והמוח אסורים אבל בתרנגולת שריא. ולא נחת הרא"ש ז"ל ללמוד מדברי בה"ג היתר לבשר כמ"ש הוא ז"ל ועיין בתוס' בפג"ה דצ"ג ע"כ בד"ה רישא בכבשא דדברי התוס' והרא"ש ז"ל בדביר אחד נאמרו ומבואר שם בדברי התוס' כאשר כתבנו ממש יעו"ש: סימן ו'

שאלה כף שאכלו בה מאכל גו'ש כגון מקרוני'ס וטריא'ס וכיוצא בכ"ש ויש על האוכל הנז' גבינה שגוררים אותה ע"י מורג חרוץ והמאכל הנז' הוא חם ביותר ואחר שאכלו בה רחצו הכף במים קרים ונעשית נקייה. ואח"כ בתוך מעל"ע תחבו הכף לתוך שמן זית שהיה מטוגן בו בשר מקודם והשמן זית הוא משקלו כמו אונצ'א ונתנו השמן זית לתוך תבשיל עדשים ומים קרוב לשני רוטולי'ס וגם תחבו הכף בתוך התבשיל ההוא כמה פעמים. מה יהיה דין המאכל והכף והכלים

תשובה. הנה כבר נודע שהפר"ת ז"ל בחיו"ד סי' ס"ת סקי"ח האריך בדין כ"ש ומסיק שאם עירו מכ"ר דבר אסור לכלי של היתר ומאותו כלי לכלי אחר אפי' עד יו"ד כלים כ"ז שאותו דבר של איסור היס"ב אוסר כל הכלים שעברו לתוכם אלא שאינו אוסר אלא כ"ק משום דתתאה גבר ולפיכך אם הם כלי עץ קולפן ודיו ואפי' עירוי. דכ"ר סגי בקליפה דלא קי"ל כמ"ד דעירוי מבשל כולו אלא כפסק המחבר בזה שאיני מבשל אלא כ"ק. ומסתברא להחמיר למעשה לאסור כולו אף בכ"ש אי ליכא הפ"מ. ולפיכך אם צונן של היתר נפל בתוך איסור חם בכ"ש כ"ז שהיס"ב אוסר כולו וכו' וכ"ד הב"ח בסי' ק"ה דכ"ש מבליע ומפליט כאחת ואוסר כולו וכן נר' דעת הטור שם וכ"פ מוהרש"ל בפכ"ה