שערי עזרה סא

ללכת לעיר אחרת לפני ב"ד שאמ"א. א"ו אנו מוכר"ל דס"ל דבעירו לא מהני חזרתו כלל כ"א עד שילך למשאמ"א. ואעיקרא יש לי לעמוד בדברי מע' יצ"ו דנר' מדבריו דגם ע"ז צריך שיהיה בב"ד וזה אינו דע"ז אי"צ ב"ד כ"א דוקא שיתאמת שנתנו לו ממון להעיד שקר ולא רצה דיו ושמה חזרה ולא צריך ב"ד כלל

ומן האמור מ"ש מע' יצ"ו בדברי הירוש' בנשבע לשקר שאמרו שילך למשאמ"א דלאו דוקא מקום אלא גם בעירו בב"ד שאמ"א סגי ונדחק בדברי המשרים שכתבו בשם הגדולים דדוקא נשל"ש צריך מקום שאמ"א וכו' ופי' ג"כ דלאו דוקא דבריהם וכו' ועו"כ דמ"ש הטור בע"ז שהולך ט"ס הוא וצ"ל הלך וכו' והאריך בזה. לע"ד הם דברים דחוקים ואין צורך להאריך בדחייתם דהאמת הוא דדוקא צריך מקום שאמ"א ואינו די בעירו ואתו דברי המשרים ז"ל על תכונתם וכמ"ש הפוסקים ז"ל כאשר יעו"ע

ואנכי אביע אומר במש"ר למרן הב"י ז"ל דכתב וז"ל ומ"מ הרמב"ם נר' דלא ס"ל שטעם חומרת הטבח וכו' ולדבריו צריך טעם מ"ש בהני דבעו מקום שאמ"א טפי מהנך וכו' וה"ט שייך בחשוד על השבועה וכו' לפיכך צריך בהני שילכו למקום שאמ"א וכו' ע"ש. הנה נראה דהבין בדברי הרמב"ם דמ"ש דחזרת המועל בשבועות משבא לב"ד שאמ"א ויאמר חשוד אני או יתחייב שבועה בממון חשוב בב"ד שאמ"א וישלם. הוא דדוקא בעי' ב"ד שהוא חוץ לעירו מקום שאמ"א דומיא דע"ז וטבח ואחריו נמשכו בסברא זו הפוס' ז"ל. ואנכי העבד יש לי לעמוד בזה דלכאורה נר' דאינו כן שהרי הרמב"ם והטור ז"ל דקדקו בלשונם דבחזרת מועב"ש כתבו משבא לב"ד שאמ"א ולא כתבו שילך לב"ד מקום שאמ"א כמ"ש בטבח ובע"ז. ונר' מזה דמועב"ש אפי' שילך בעירו לב"ד שאמ"א דיו וא"ץ שילך חוץ לעירו מקום שאמ"א כמו בטבח וע"ז. וי"ל דמרן ז"ל מה שפי' בדברי הרמב"ם כן מפני מה שראה דברי הירוש' שם שאמרו דחשוד עה"ש צריך לילך למקום שאמ"א ויאמר בפני ב"ד חשוד אני דנר' דס"ל להירוש' דאינו די בעירו אלא צריך לילך למקום שאמ"א וכדי להשוות הרמב"ם עם הירושלמי פי' דבריו במ"ש מועב"ש משבא לב"ד שאמ"א היינו שילך לחוץ לעיר כמו בטבח וע"ז וכללם יחד והוא נותן טעם לכולם דאמאי בעו מקום שאמ"א טפי מהינך כיון דהרמב"ם לא ס"ל דטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעבירוהו מאומנותו וכו' ככתוב בדב"ק

ברם אחרי ראותי בדברי הירוש' בפ"ז דשבועות שאמרו שם וז"ל החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא בב"ד ויאמר חשוד אני. מה נן קיימין אי בהוא דקאים חייב לחבריה שבועה וב"ד מוסרין שבועה. אלא כן אנן קיימין בהוא דאזיל מידון בב"ד דלא חכמין ליה וימר לון ההוא גברא חשוד הוא. אף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה ע"כ. נפל פיתא בבירא דגם בירוש' לא קאמר שילך למקום שאמ"א כ"א בב"ד דלא חכמין ליה ויאמר חשוד אני מהני. וא"כ מי הכריחו למרן הב"י ז"ל לפרש דברי הרמב"ם שאמר משבא לב"ד שאמ"א היינו שילך למקום שאמ"א ונמשכו אחריו ג"כ הפוס' ז"ל. ועוד ק' במ"ש המשרים נ"ב ח"ד בשם הירוש' שילך למקום שאמ"א וכו' דמנ"ל דהירו' הצריך שילך למקום שאמ"א הרי הירוש' קאמר דאזל מידון בב"ד דלא חכמין ליה ועוד אני תמיה דהסמ"ג בה' עדות סי' רי"ג כתב ע"ש הירוש' כלשון הרמב"ם וז"ל מאימתי חזרת המועב"ש משבא לב"ד שאמ"א ואומר חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאמ"א בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ע"כ דנראה מ"ש או יתחייב וכו' זהו הצד הב' שהובא בירוש'. ולפי האמת דאינו כן דכתבו שם דאנן קימין בהוא דאזל מידון וכו' אף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה. ופי' מבואר דאף שהוא עומד בב"ד שמכירין אותו מהני ליה חזרה כגון דנתחייב לחבירו שבועה וכיון דהב"ד יודעין בו שהוא חשוד וגם הוא אומר ע"ע חשוד אני אין מוסרין לו שבועה ודינא הוי דשכנגדו נשבע ונוטל והוא מחל לחבירו השבועה ושילם לו בלא שבועה כעין זה ג"כ הויא חזרה. הרי דהצד הב' של הירוש' הוא דאף שנתחייב שבועה בב"ד שמכירין אותו ושילם ולא רצה להשביע לשכנגדו חשיבא חזרה. וא"כ מהו זה שכתב הסמ"ג ע"ש הירוש' בצד הב' דיתחייב שבועה בב"ד שאמ"א ומוכר"ל דהצד הב' שכתבו הרמב"ם והסמ"ג לא זה הוא צד הב' הכתוב בירוש' אלא הם המציאו צד זה וכמ"ש הכ"מ וכ"כ בב"י וז"ל ומ"ש או יתחייב וכו' נ"ל שלמדו רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך ע"ש. אך עדין קשה מדוע לא כתבו הצד הב' המובא בירוש' דאף בההוא דקאים וכו' דמהניא הך חזרה וכעת לא ראיתי מי שהעיר בכל זה כלל

שו"ר לה' פ"מ על הירוש' שפי' בכונת דברי הירוש' הנ"ל כמו שפי' אנן בעניותין ובמראה הפנים שלו הביא שם לדברי הרמב"ם והעיר בזה וכתב דהרמב"ם לא ניח"ל לפרש במקום שמכירין אותו אלא מפרש הכי דלאו דוקא שיאמר חשוד אני אלא אף אם עומד ושותק בזה אלא שנתחייב שבועה במקום שאמ"א והוא מוחל לזה הממון ואינו רוצה לקבל השבועה עליו. ומ"ש הכ"מ ז"ל דלמד זה מדין הטבח נראה דמכאן הוא למד ע"ש. ולע"ד הוא דוחק לומר כן בהירוש' כאשר יראה המעיין

שוב אשוב לדברי מע' יצ"ו דראיתי לו דדקדק ע"ד מרן הב"י ז"ל שכתב דהרמב"ם לא ס"ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעבירוהו מאומנותו. דמה יענה לסוגייא ערוכה בפ' ז"ב דאמר דילמא איערומי קא מערים ומזה הכריח דהרמב"ם מודה דטעמא הוי משום שהעבירוהו מאומנותו וכדברי התוס' ע"כ. ואנא אמינא דאי מהא ל"מ דהרמב"ם מפרש דברי רב אידי ב"א שאמר החשוד על הטריפות וכו' הם להכשירו לעדות ולא כדי להכשירו שיחזור לאומנותו וכמ"ש החק"ל ביו"ד ח"א סי' קמ"ט ע"ש. ונוכל לומר דמ"ש בש"ס איערומי קא מערים אין פי' משום כדי להחזירו לאומנותו כ"א כדי שיוכשר לעדות או כדי לאחזוקי נפשיה בעיני הבריות באיש כשר וכמ"ש מוהרח"ש ז"ל בח"ג סי' י"ב וז"ל והוכרחו התוס' לומר דטעמא דאיערומי כדי לחזור לאומנותו משום דאי לא"ה אלא משום שיש חמוד ממון לבד מחמרינן דכדי להראות עצמו בכשר עושה כן וכו' ע"ש. דנר' מדבריו דיש ב' מיני עורמות א' כדי לאחזוקי נפשיה בכשר והב' מ"ש התוס' דהוא כדי לחזור לאומנותו. וכיון דנר' מדברי הרמב"ם דטעם הטבח דמחמרינן ביה לאו משום שהעבירוהו מאומנותו לכן הוצרך מרן ז"ל לתת טעם להני תלתא טבח ומועב"ש וע"ז דהצריכו אותם מקום שאמ"א. ונגררו כל הפוס' ז"ל בתר דברי מרן דהרמב"ם לא ס"ל כס' התוס' דטעמא הוי משום שהעבירוהו מאומנותו. וגם מוהרח"ש ז"ל לא פליג על מרן כ"א בסוף דבריו שכתב דלפי"ד התוס' ל"ש בודק לעצמו שיש הנאת ממון או לאחרים שאין לו בה הנאת ממון מעבירין אותו וכו' בזה הוא דפליג עליו וכתב דליכא הכרעה לומר דהתוס' חולקים בזה ברם בעיקר דברי מרן לא פליג עליה וס"ל כוותיה ולכן הוצרך שם לתרץ קושית מרן שהק' מדברי הירוש' ע"ד התוס' כאשר יעו"ש

ומה שרצה מע' יצ"ו להסכים דברי התוס' עם דברי הרמב"ם והטור והוא דגם התוס' ס"ל דאם יש בעירו ב"ד שאמ"א מהני חזרה למועב"ש וע"ז ואי ליכא