שערי עזרה ס

דכתיב ריקם ברישא שדי ריקם אצאן שדי ריקם וכו' דלפי דברי הרב הוי בהיפך ע"ש שהניח בצ"ע דברי הפר"ח ז"ל. ולא זכר ש"ר דכבר החיד"א ז"ל בברכ"י שם קדמו בזה וגם הוק"ל מההיא דגורלות ובא לכלל ישוב דיש חילוק מכי דרשי' התיבות שהם גוף הענין שהם מתנות גורלות דאז הוי כהפר"ח ז"ל. לכי דרשי' שיעור הדבר לבד כההיא דריקם דאינו אלא סכום החשבון דאז הוי איפכא וכו' יעוש"ב. ברם לי אני הדל כעת יש לעמוד בזה מהא דכתיב בפ' תצוה ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. דהא בתחילה כתיב ולבני אהרן ושוב אח"כ כתיב תעשה כתנות והתם כתונת אחד לכל אחד ואחד ותיבת כתנות היא גוף הענין כמו מתנות והוי היפך דברי הפר"ח ז"ל כפי תירוצו של החיד"א ז"ל: חלק יורה דעה סימן א'

שאלה בעיר אחת ששוחטי מתא שלהם הם דו"ה ולוקחים שכרם מבהמות הכשרות ולא מהטרפות שנהגו בזה מזה זמן קרוב ואחד מהם יצאת טריפה מתח"י ושאר השוחטים שעמו בחמלתם עליו הם מעצמם התרו בו והעבירוהו ל"י והחזירוהו ושוב עוד פעם שנית יצאת טריפה מתח"י והעבירוהו כבראשונה והחזירוהו ולא גילו אוזן מע' הב"ד יכב"ץ הקבוע בעיר בזה ושוב עוד פעם ג' יצאת טריפה מתח"י ואזי באו השו"ב לב"ד וגילו להם על הכל והביאו את השוחט ההוא לפני מע' הב"ד ועל שתי פעמים הראשונים הכחיש שלהד"מ ועל פעם שלישית שלא יוכל להכחיש בע"כ הודה ויצא לטעון טענת הבל שהן אמת שהבהמה נתנבלה בשחיטתו בדעתו הוא היה רוצה להגיד לחביריו ע"ז אבל מחמת הערבוב והבהלה שהיה במקולין שכח ולא הודיעם. גם העידו עליו חביריו בפני הב"ד שכמה פעמים ירד למקולין לשחוט ולבדוק והוא היה שתוי והתרו בו ע"ז ולא אבה שמוע ועוד שפעם אחת שחט והוא יושב באופן שהוא מזלזל הרבה במלאכת השחיטה. ועי"ז נתגלגלו הדברים בב"ד שנגלה קלונו עוד שעבר על השבועה שהיה מושבע מהחכם באשי יצ"ו שבעיר. שבועה במידי דשייכא להשחיטה ועבר על השבועה ב"פ. ונתבררו כל הדברים הנ"ל ונתאמתו בפני הב"ד ואזי הח' באשי יצ"ו הנ"ל נתוועד הוא וחו"ר העיר יצ"ו והעבירוהו וגזרו עליו מלהיות שוחט ובודק עוד כלל. וכשראה שכלתה אליו הרעה הלך עם אהוביו ורעיו וחילה את פני מע' הקונצול שלו שיהיה לו להדרעז'ר לשוב לאומנותו להיות שו"ב כבראשונה ואהוביו ורעיו הם משתדלים עמו בזה. נדעה נרדפה אם יש לו תקנה לחזור לאומנותו לאכול משחיטתו ובדיקתו. ומהו תקנתו כפי הדין

תשו' מילתא דנא כבר היא מוצאת והובאה בספרים לקדושים אשר בארץ המה וספרין פתיחו וכותלי ביהמ"ד יוכיחו והם מלאים מזה המדברים בדין עסק ביש ואין כל חדש. ועיקרא דהאי מלתא היא בסו' בפ' ז"ב כ"ה. ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה ר"ן ואעבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר ר"ן לאכשוריה אמ"ל רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי ב"א דאמר החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאמ"א ויחזיר אבידה בד"ח או שיוציא טריפה מתח"י בד"ח משלו ע"כ. ופסקוה פוסקי הלכות ראשונים ואח' ז"ל ע"ע. והן קדם אציגה נא פה מה שהיה כתוב אצלי מקדם קדמתה על דברי אחד המיוחד מיקירי הדעת שבירושלם. הוא איש הביניים. אשר כתב בענין זה מגילה עפה בעט ברזל ועופרת. כל שהיא תפארת. ושלחה לכבוד מע' הרב המו' כמוהר"ר יצחק אב"א יצ"ו לעיין בדבריו הנעימים לראות אם יעלו לרצון לפני הדרת כבודו. ובו בפרק נתן את האגרת בידי והוא ציוה לי לאמר. זיל גמור. וקרא כתיב לא תענה. וההכרח לא ישובח ולא יגונה. ע"כ יצאתי ממחיצתי והיא לא נצרכה אלא לפלפולא בעלמא. אמרתי ויהי מה. וראיתי עתה לכותבם פה כי הם שייכי לזה. והגם שלא הבאתי דבריו בהרחבה כ"א בקצ'ר אמיץ מ"מ ממ"ש אני הדל על דבריו יובנו כונת דבריו

תחילת דבר הביא לשון הש"ס דפ' ז"ב ויצא לחלק והיה בהני'ח דכל שאין חשש הערמה שעושה זאת כדי שיחזירוהו לאומנותו מהני חזרה במקומו ועפ"י מונח זה יצא לידון דגבי עד זומם ונשבע לשקר ל"צ משאמ"א אלא אף בעירו בב"ד שאמ"א די. ודקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב גבי ע"ז שהלך ולא כתב ילך וכו' והסכים דברי הרמב"ם והטור ז"ל לדבריו שכוונתם במ"ש שהלך וכו' וכן כל כיוצא בזה שהכונה הוא שאין עיקר המקום דאף בעירו בב"ד שאמ"א די שלענין זה הוא כיוצא בזה ממקום שאמ"א כיון דלא מפני חשש הערמה נחתו וכו' והאריך בזה מע' יצ"ו. ואנכי הפעוט אמינא דחילוק זה אינו מסתבר דהרי בדברי כמה מהפוס' ז"ל מפורש דס"ל דאף דליכא חשש ערמה שהוא עושה זאת כדי שיחזירוהו לאומנותו עכ"ז ל"מ חזרה במקומם כ"א דצריך משאמ"א דוקא וכן מפרשים דברי הש"ס דפ' ז"ב וכמו שיתבאר לקמן ומה שדקדק מלשון הרמב"ם שכתב שהלך ולא כתב ילך אי מהא לא אירייא דבין אמר שהלך ובין אמר ילך הכל עולה בקנה אחד שהכונה הוא דחזרת הע"ז שיחזור לכשרותו הראשונה הוא דוקא שהלך למשאמ"א אבל בגוונא אחרינא לא. וראיה לזה דגבי חזרת מועלי בשבועות כתב משבא לב"ד שאמ"א ולא כתב שצריך שיבוא לב"ד וכו' אלא דל"ש. מה גם דהטור כתב דחזרת הע"ז שהולך וכו'. ומ"ש דכיוונו בלשונם וכו' הוא כיוצא בזה ממקום שאמ"א וכו' אחהמ"ר לבדי לא כן דמ"ש וכן כל כיוצא בזה פי' הוא דאחר שמנה חזרת משחקי בקובייא ומפרח"י ומב"ר ומועב"ש וטבח וע"ז כתב וכל כיוצא בזה דהיינו כל אדם שעבר עבירה שע"י נפסל אם עשה תשו' שהיא היפך העבירה דנראה ממנה שחזר בו חזרה גמורה באופ"ז דוקא הוא דמהני ולא כאשר כתב מע' יצ"ו דמ"ש וכן כל כיוצא בזה חוזר עמ"ש שהלך למשאמ"א עז"א וכן כל כיוצא בזה דלע"ד זה אינו וכל ישר הולך לבבו יבין דמ"ש בעניותין הוא העיקר דזהו פשט הלשון. ועוד דחידוש דין כזה דמהני חזרתו בעירו בב"ד שאמ"א הו"ל לאשמעי' בפי' ולא להעמיסו בלשונם ואתייא מכללא במ"ש וכן כל כיוצא בזה דזה הוא רבותא טפי להשמיענו דאף בעירו מהני חזרתו. וביותר ק' דא"כ הול"ל שילך לב"ד שאמ"א ולתפוס זה הלשון הקצר לב"ד וממילא אנן ידעינן דאף בעירו בב"ד שאמ"א דיו ואם באולי בעירו כל הב"ד יודעים אותו הוא מוכרח לכתת את רגליו