שערי עזרה נט

במי שמסייע לחזן ע"פ וב"כ הכל בו וז"ל ומנהגנו לגעור במי שמסייע לחזן בע"פ והטעם שמא השומע יתן לב לקריאתו שהוא בע"פ ולא לקריאת החזן ע"כ. והב"י ז"ל הביא דברי הא"ח ומור"ם שם בהגהה הביאם. ובודאי דדעת המ"מ ז"ל דמה שנהגו כן עפ"י הרא"ש וכו' ולא חיישי' שמא יתן דעתו בחומש שקורא בו הוא משום, דהכל יודעים שאינם יוצאים בקריאתם בחומש ולכן לא אתו לסלוקי דעתם מקול החזן. משא"כ כשהוא קורא במגילה פסולה דאתי למיטעי ולסלוקי דעתיה מקול החזן ועיין בס' שלחן גבוה שכ"כ. אך את זה שק"ל על השו"ג שהבין דמ"ש המ"מ ז"ל ומה שאנו קורים בחומשים בעת קריאת החזן וכו' היא על קריאת הפרשה של כל שבת ושבת. והוק"ל ע"ז דלמה אסר הרשב"א לקרות במגילה פסולה והוצרך לחלק חילוק הנ"ל ע"ש. ואחהמ"ר לא שלטו מאו"ע בדברי המ"מ בשורשם כ"א בדברי שכנה"ג שהבי"ד וסבר שדבריו הם על קריאת הפ' ואינו כן שדבריו הם על קריאת המגילה וכמו שמבואר בדבריו שם כיעו"ש. וגם שם הבי"ד המג"א ולא העיר עליו כנ"ל ואנכי לא ידעתי למה. ואין לומר דדברי המג"א והט"ז ז"ל הם סובבים ע"ד מור"ם ז"ל בהגהה שכתב וכן לא יסייע בעל פה וכו' דלא יכונו כלל דבקורא בעל פה איכא חששא לשומע ולא לקורא דידע איניש בנפשיה דהוא קורא בעל פה ולא מהנייא ליה אבל השומע ממנו אפשר דהוא רחוק ולא ידע ביה דהוא קורא בע"פ. ברם כשהוא קורא במגילה פסולה איכא חששא לקורא ולשומע ממנו וכמו שחילק השו"ג בין קורא בחומש לקורא במגילה פסולה. וזהו שהרשב"א ז"ל בדין הקורא במגילה פסולה חשש לשמא יתן דעתו בקריאתו באותה מגילה. והא"ח והכל בו בדין הקורא בע"פ חששו להשומע דוקא ולא לקורא. ועיין ג"כ להלבוש דבקורא במגילה פסולה כתב הטעם להקורא שמא יתן דעתו בקריאתו בה ובקורא בע"פ כתב הטעם משום השומעים ממנו. וא"כ נר' דבמגילה פסולה לא יקרא עם החזן כלל אפי' שהוא לבדו כ"א שומע ושותק דוקא

שו"ר לה' אליא רבא דדחה לדברי המג"א דבמגילה פסולה לא יקרא כלל שמא יתן דעתו בקריאתו בה והביא דברי הלבוש דיש חילוק בטעמים וכנ"ל. עו"ש הבי"ד המ"מ ז"ל בענין החומשים וכתב דיש להחמיר במגילה שישמעו מתוך חומש ולא יקרא דקריאת מגילה חמיר מקריאת התורה בענין זה ע"ש. ונר' מדבריו שגם הוא מבין בדברי המ"מ כמו שהבין השו"ג ז"ל ולע"ד נראה כמו שכתבתי. עו"ר ג"כ להפרמ"ג דהק' על המג"א והט"ז ודחה אותם וציין על הא"ר וכתב דאם באנו להשוות דברי הרשב"א והא"ח י"ל בב' פנים או דיש לחלק בקורא בע"פ דידוע דא"י י"ח ומכוין מלה במלה להש"ץ אלא שאחרים אין שומעים משא"כ בחומש הוא עצמו אינו יוצא דסומך על קריאה בחומש. או דהא"ח מיירי שהוא כבר יצא י"ח ומסייע לחזן בע"פ וגוערים בו משום אחרים השומעים. והרשב"א מיירי בלחש ואפי"ה לא יקרא וכו' ע"ש. וה' בית עובד בה' קריאת המגילה אות ג' הבי"ד מרן וכתב דהטעם כתב בב"י שמא יתן השומע לבו לזה שקורא במגי' פסו' ולא לש"ץ. והבי"ד המג"א דכתב דלפי"ז משמע שהוא עצמו יכול לשמוע אעפ"י שקורא ושוב הביא דברי המ"מ ע"ש. ולא העיר כלל בכל הנ"ל ולא הביט עין בדברי הרבנים הנז"ל

א. עוד ראיתי לה' בית עובד בד' קע"ז בדין משלוח מנות אות י"ב שהביא בשם ה' מים שאל בקונט' מי"ר סי' ח"י דהשולח לחבירו פאסטי'ל העשוי מעיסה ובתוכה בשר דחשיב כשני מינים ויוצא בה י"ח משמ"נ. ועו"ש באות י"ג הביא בשם עדב"י סי' צ"ב דנסתפק בהשולח לחבירו דג וביצה שעליו או פת ופניו טוחות בביצה אם יוצא י"ח משנ"מ ע"ש ואחד הקורא בדבריו יצטרך לחלק דהתם בפאסטי'ל דאיכא ממשות הבשר בעין לכן כתב ה' מ"ש ז"ל דיוצא בו י"ח משא"כ בדג וביצה ופת וכיוצא שאין הממשות כ"כ בעין להכי מספק"ל להעב"י ז"ל. ואחד הרואה שם בדברי ה' מ"ש ז"ל דלא ס"ל לחלק ביניהם כלל דהתם עיקר ילפותא דידיה מההיא דעירוב דמהני בדג וביצה שעליו דאזלי לקולא וה"ה בכאן ושוב ציין על העדב"י ז"ל והיינו דהוא מסופק בזה וא"כ גם הוא נשאר אצלו בספק כהעדב"י ז"ל ולעולם דליכא חילוק ביניהם והם שוין והדמי'ן יתעבד. וכיון שכן לא הי"ל לה' ב"ע ז"ל להביא בפשיטות בדין הפאסטי"ל בשם המ"ש ז"ל דחשיב כשני מינים ויוצא בו י"ח. ולהביא ספיקו של העדב"י ז"ל בדין דג וביצה ולחלק את השוין ודבריו הם תמוהים וצ"י. והטוב הוא שלא ישלח לחבירו פאסטי'ל לבדו ולהכניס עצמו בספק הרבנים ז"ל הנ"ל דלא כהרב ב"ע ז"ל

ב. עו"ש בדין כתיבת המגילה אות ב' בסוף הלשון כתב וז"ל ונר' דה"ה אם כתבה חצייה על גויל או על קלף וחצייה על דוכסוסטוס דכשירה ע"כ. ואחהמ"ר זו צריכה רבה ולע"ד ליתא דשאני התם אם כתב חציה על הגויל וחציה על הקלף דכשירה כיון דלא הוי כ"א חדא בדיעבד כלו' דלכתחי' צריכה שתהיה כולה כתובה על הגויל או כולה כתובה על הקלף ואם כתב חציה על זה וחציה על זה מכשרינן בדיעבד. משא"כ הכא דאעיקרא מה שהכשרנו אם היא כתובה על הדוכסוסטוס היא בדיעבד דוקא דלכתחי' היא צריכה להיות כתובה על הגויל או על הקלף וא"כ אינו מן הראוי שנכשיר גם אם היתה כתובה חציה על הגויל או על הקלף וחציה על הדוכסוסטוס דהו"ל תרי בדיעבד תרתי לריעותא

ג. בש"ע סי' תרצ"ג ס"ג אבל לא בט"ו. הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תק"ח כתב דבני כרכים שחל בשבת יום ט"ו אם אמר על הנסים ביום י"ד אינו חוזר וכן אם אמר בשני הימים דהא בב' הימים נעשה להם נסים ע"כ. והבי"ד ה' ערוך השולחן בסי' הנ"ל וכתב ע"ז משמע דבני י"ד שאמרו בט"ו חוזר דהא לא נעשה להם בו נס ע"כ. ולדידי אני הפעוט אחהמ"ר אומר דאדרבא מדברי הרדב"ז הנ"ל משמע דגם אם בני י"ד אמרו בט"ו אינו חוזר מכיון דנתן הטעם לבני כרכים דזמנם בט"ו אם אמרו אותו בב' הימים אינו חוזר הוא משום דבשני הימים נעשו להם נסים וכונת דבריו הוא דנעשה נס בי"ד לבני עירות ובט"ו לבני כרכים. א"כ ה"ה בני י"ד דזמנם בי"ד בדיעבד אם אמרו אותו בט"ו אינו חוזר כיון שגם ביום ט"ו נעשה בו נס לישראל לבנו כרכים. ועיין לה' יוסף אומץ סי' ח' דמפרש בפשיטות דמ"ש מרן בב"י בשם או"ח דלהזכיר על הנסים אסור כ"א בי"ד והקשה עליו דמה איסור יש בהזכרת על הנסים הוא על מקום שאין קורין אלא בי"ד דוקא ע"ש. האמנם לא זכר ש"ר שהרב ראש יוסף אישקאפא ז"ל והשו"ג ז"ל פירשו דהכונה על מקום דקורין המגילה בי"ד וט"ו עלייהו קאמר דאסור להזכיר עה"נ בט"ו כיון דרוב העולם קורין בי"ד אזלינן בתר רובא ונמצא דאם אמרו עה"נ הוי הפסק בתפילה ע"ש:

ד. הפר"ח באו"ח סי' תרצ"ד הקשה אימא שתי מתנות לכל אביון וכו' ותירץ אי הוה כתיב לאביונים מתנות הומ"ל לשני אביונים ד' מתנות. אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים בשתי מתנות מיפטר וכו' ע"ש והרב מראה הנוגה ז"ל בה' ביכורים ד' מ"ד ע"א הק' עליו מסוגייא דיליף ריקם ריקם מעולת ראיה דפריך ואימא ה' סלעים מכולהו ומשני אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת השתא