שערי עזרה נו

ובודאי דמ"ש הרא"ש בפ"ד דפסחים אדם שנהב"א בדבר המותר לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים תניא דברים המותרים וכו' א"א רשאי להתירן בפניהם משום שנא' ל"י דברו. ובהג"א שם הביאו דברי הר"י הכהן ז"ל וכו' ע"ש. היינו דהביא בסתמא דסמך אדבריו שבמקומות אחרים שהם מבוארים באר היטב שכן הוא דאיסורו מב"י מדרבנן דוקא. ובלא"ה שם בפסחים מבוארים דבריו מקודם שכן הוא דכתב שם דברים המותרים וכו' אמ"ר חסדא ובכותאי משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא ע"כ. הרי שם מוכח דס"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ומה שאינו רשאי להתיר הוא משום דילמא אתו למישרי איסו' דאורי'. וא"כ דברי השו"ג ז"ל דקא' דהרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל דאית בהו איסוד"א דל"י דברו הם מן המתמיהין וצ"ע. וממילא הדחייה שדחה לדברי האומרים דשאני בש"נ וכו' מכח דברי הרא"ש אינה דחייה כלל ודבריהם הם חזקים. וגם ה' קול אליאו ח"א סי' מ"ה כ"כ מדנפשיה והביא ראיה להתיר מדברי הרא"ש דפ"ק דחולין דבש"נ ודברי התה"ד סי' רפ"א והבי"ד מרן ז"ל ביו"ד סי' רי"ח דכתב דבנדונו דהוי חרם ושבועה דהוי איסור תורה אית לן למיזל לחומרא ואחד מהגדולים שהתיר היה נדונו במנהג בעלמא ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין דכיון דהך מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי לאיניש למיכל שיורי שבת ור"ח וכן בדין דהא דברים המותרים וכו' אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דנדרים דפ"א וספיקא דרבנן לקולא ע"כ יעו"ש

עו"כ שם השו"ג ז"ל דאחכ"ר במג"א ה' ט"ב סי' תקנ"א ס"ט סקכ"ו דכ"כ לאסור וז"ל שלא לאכול בשר נ"ל דמיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש אעפ"י שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן וע"ש בסי' רס"ג ורצ"א ס"ב ובטור סי' תי"ט וביו"ד סו"ס שע"ה ויש נמנעים אחר שקיעת החמה ע"כ. גם זה אחהמ"ר אין ראיה מדברי המג"א ז"ל כלל דהוא מדבר בעיקר הדין דמיד שהתפללו הקהל היחיד הוא נגרר אחריהם וציין על המקומות שכן מוכח מהם. אכן לענין דין שיורי בשר לא בא בפי המג"א ז"ל כלל ומה דמות יערוך השו"ג ז"ל חדא לחבירתה ולא דמו כלל אפי' כי עוכלא לדנא

והיותר תימה עליו דהמג"א ז"ל הם דבריו על ליל ר"ח למנהגם שאין אוכלים בשר מליל ר"ח עד התענית ועז"א מיד שהתפללו הקהל וכו' דה"ה בר"ח לדידן והיינו דמיד שהתפללו הקהל בר"ח היחיד נגרר אחריהם ואסור עוד לאכול בשר ואפי' שהתפללו מבע"י. ומ"ש עוד דיש נמנעים אחר שקיעת החמה ה' עדות ביאוסף בן סאמון ז"ל בסי' מ"א פירש דבריו כלומר דמקילים דאף שמתפללים ערבית מקודם שקה"ח ואמרו יעלה ויבוא וקיבלו ר"ח אפי"ה אוכלים עד שקה"ח ע"ש. אבל הפרמ"ג ז"ל בא"א פי' דבריו שהם לחומרא היינו תחילת שקיעה נמנעין אף שעדיין ביה"ש ולא התפללו ערבית ע"ש. ומצד הלשון יותר נוטה הדעת שפי' הוא כהפרמ"ג ז"ל כאשר יראה המעיין. ואיך שיהיה המג"א ז"ל לא דיבר על אחר ר"ח כלל ומה מביא השו"ג ז"ל ראיה מדבריו לדינו לענין שיורי שבת ור"ח ולא דמו כלל ודבריו צל"ע

ובלומדי בדברי הקו"א ז"ל חזי הוית בסו"ס דתמ'ה יקרא בדברי הרא"ש והתה"ד ז"ל מההיא דפב"ת דנדרים בההוא דאמר תתסר הניית עלמא עלי אי נסיבנא איתתא כי לא תנינא הלכתא אתא ר"א שבשוה וכו' שרקיה טינא וכו' דפי' הרא"ש לפי שהפשיט בגדיו ונאסר בהנאת עולם ע"כ. אלמא גם המלבוש שהיה עליו כבר נאסר והתם ודאי מוכרח דב"י מדרבנן דוקא הוא דאיכא דהנאת עולם דבר שאב"מ הוא ונדרים אין חלין ע"ד שאב"מ מן התורה אלא מדרבנן. ואמאי נאסר במה שהיה לבוש כבר והניח בצ"ע ע"ש. ואנא עבדא הוק"ל בדבריו דמהיכן פשיט"ל דהנאת עולם דשאב"מ ואינו אלא מדרבנן. דאדרבא מאחר דאסר הנאת עולם עליו ובהנאת עולם נכלל אכילה ושתיה ומלבוש וכיוצא והן המה דבר שיש ב"מ והנדר חל מן התו' ונאסר הוא גם במה שהיה לבוש כבר דהו"ל ספיקא דאו' ולחומרא וראה תראה בהרא"ש ובס' אשי ה' חידושי הריטב"א לנדרים שם דנרגשו משום דהו"ל דבר שא"א לקיימו והוי נדר שוא. והרא"ש כתב דאפשר דלא ישא אשה ולא יאסר. והריטב"א כתב דלאו מכל הנאות דעלמא אלא ממקצת הנאות העולם או מכל הנאות העולם ממקצת בני העולם שהיה אפשר להתקיים ע"י אחרים וכו' ושרקיה טינא כי מיד נאסר באותו מלבוש כיון דנשא שהיה זה בכלל נדרו ונשאר ערום ויחף וכרוך בטיט ואתא לקמיה דר"ח פי' שנתחרט ורוצה להתיר נדרו וכו' ע"ש. ולא נרגשו מהא דהו"ל דשאב"מ יען דהאמת הוא דיש בו דבר שיש בו ממש וכנ"ל ולא קשה ול"מ

גם יש לעמוד בדבריו במ"ש דמדברי הנ"ב ת"א סי' ג' די"ב תורה יוצאה דמה שנשאר משבת אסור ומה שנשאר מר"ח מותר. וכתב הוא ע"ז דזה מיחזי כחוכא ואיטלולא. דמאחר דכפי"ד הנ"ב ז"ל איכא חילוק נכון ומסתבר בין זל"ז לא מיחזי כחוכא כלל וכבר ראיתי לה' עיקרי הדט באו"ח סי' כ"ז אות א' שעמד בזה ע"ד עש"ב

ואגב ראיתי לה' עיקרי הדט שם דכתב דהאיבעיא דבש"נ וכו' מאי נ"מ ציין לה' פנ"מ ח"א סי' ס"ד דבקש ומצא נ"מ אחרינא וציין ג"כ לה' שע"א סי' ס"ז דמ"ב מאי נ"מ ע"כ. וס' פנים מאירות אינו מצוי תח"י. אבל ס' שע"א הוא מצוי תח"י ותבט עיני שם בדבריו ולא מצאתי שכתב נ"מ אחריתי כ"א שעפ"י דברי הרא"ש שכתב דנ"מ לבית דין שאסר וכו' מזה יצא לדין בנדון דידיה כיעו"ש

עו"ר שם בעיקרי הד"ט כתב בשם ה' בני חיי סי' תקנ"ז דמצא כתוב במחזור מוהר"ח הכהן ז"ל מיוסד עפ"י האר"י ז"ל דאף בר"ח אב אין לאכול בשר. וכמו שהעדב"י ז"ל בסי' מ"א האריך להוכיח כן דאסור גם בר"ח ונעלם מעי"ק דברי השכנה"ג סי' תקנ"א הגב"י אות כ"ו מ"ש בשריותא דאכילת בשר בר"ח ושכן נוהגים בקוסטא לאכול בר"ח אע"ג דנמנעים מר"ח ואילך ע"ש. והעקהד"ט הבי"ד הבנ"ח והם עיקרם ע"ד השכנה"ג הנ"ל ולא העיר על העדב"י דלא זכר לדברי השכנה"ג ז"ל הנ"ל. גם בס' בית הרואה ד' ל"א הביא לדברי השכנה"ג ובנ"ח הנ"ל. ואנן בדידן פה מתא דמשק יע"א נהגינן כמנהג קוסטא יע"א לאכול בר"ח בשר ולשתות יין הגם דנמנעים מר"ח ואילך. וכ"נ מלשון הט"ז ז"ל בסי' תקנ"ט סק"ח שכתב דלא עדיף ט"ב עצמו מן אחר ר"ח אב דמצניעין סכין של שחיטה וכו' ע"ש דנר' מדבריו דבר"ח מותר מדמותר לשחוט. והעדב"י שם נדחק הרבה לפרש דבריו ע"ש ולע"ד אין צורך דפשט דבריו מורים דבמקומו נהגו היתר ול בר"ח וכנז"ל

עוד יש לעמוד דלמה העדב"י ז"ל לא הביא ראיה לדבריו דגם ר"ח הוא בכלל איסור אכילת בשר מדין רחיצה דכתב מרן ז"ל סי' תקנ"א סט"ז דיש נוהגים שלא לרחוץ מר"ח ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. והב"ח ז"ל כתב עמ"ש הטור בשם אבי"ה נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח וכו' נ"ל דאם אירע ר"ח בע"ש רוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגים שכן נהגו אעפ"י שכתוב שם ובמנהגי