שערי עזרה נ

לשום כ"ח שנשתמש בהם חמין אפי' שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכו רותחין ומורם ז"ל סיים דיש אוסרין אפי' בכ"ש ע"ש. וא"כ מה בא לחדש הח"י ז"ל ממשמעות הרמב"ם ז"ל. ובדברי הרמב"ם ז"ל שם המעיין יראה דמ"ש כל כ"ח וכו' בין כלי ראשון כגון קדרות בין כ"ש כגון קערות עיקרו הוא בא לאשמועי' דאין משתמשין בהם במצה כיעו"ש. ואם הח"י ז"ל בא לאשמועי' לענין צורך השטיפה בדברי הרמב"ם ז"ל שם לא נזכר מזה כלל באופן שדבריו צ"י. ובס' בית הבחירה הנד"מ הביא דברי הח"י ז"ל ולא העיר בזה כלל

ד. עו"ש בש"ע סי' תנ"ב יש ליזהר להגעיל קודם שעה ה' וכו' וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעיל בה תחי' וסוף הרב שו"ג ז"ל כתב דמנהגם הוא שלא להגעיל היורה תחי' וסוף דלא כהב"ח ז"ל. ויש להעיר בדבריו שם שכ' הא לא"ה אם היורה היתה מוכשרת כלומר שאינה ב"י קודם שיגעלו בה אי"צ לחזור ולהגעיל אותה ע"כ. דהרי מבואר בדברי מרן הב"י ז"ל בפי' דאם היורה היתה מוכשרת היינו דהיתה מוגעלת תחילה קודם שהגעילו בה הכלים. ועוד דלפי דבריו אין דברים אלו מוסכמים עם סוף הלשון שכתוב אי"צ לחזור ולהגעיל אותה. וה' נחפה בכסף בביאורו על הרא"ם ז"ל בד' קס"ח ע"ד מני"ר הסכים עם הב"ח ז"ל והרפ"ח ז"ל דאפי' מגעיל קודם שעה ה' צריך להגעיל היורה תחי' וסוף וכתב דכן הם נוהגים בירוש' ע"ש. וגם במקומנו על הרוב הם נוהגים כן. וה' זכו"ל על סי' הנ"ל יצא עת'ק לדברי השו"ג ולא זכר ש"ר מדברי ה' נחב"כ הנ"ל כלל

ה. עו"ש בטור סי' תע"א אסור לאכול פת משעה יו"ד ולמעלה והרי"ף ז"ל כתב מט"ש שעות ולמעלה וכתב השלטי גבורים ז"ל דמחלוקתם היא דהרי"ף ז"ל מפרש סמוך למנחה היינו מתחילת שעה ט' ופליג על הטור ז"ל דמפרש מתחילת שעה יו'ד. וה' חמד משה ז"ל הקשה עליו דבריש ע"פ תני בחדא ברייתא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי י"ט מן המנחה ולמעלה ותניא אידך מט' שעות ולמע' והאריך ורצה לישב הבנת השה"ג ז"ל ולבסוף כתב אבל הנראה עיקר דמסוף ט' קאמר ע"ש. גם הפר"ח ז"ל הק' על השה"ג מדברי הברייתא הנ"ל ודחה פירושו וס"ל דהרי"ף והטור ז"ל שניהם שוים בענין הזמן יעו"ש. וראיתי לה' יגל יעקב פיתוסי ז"ל בשי' על מס' פסחים ריש פ' ע"פ שציין על השה"ג ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל וסיים וז"ל ועוק"ל עליו דהרי בגמ' קאמר התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור הכא אפי' סמוך למנחה אסור הרי דע"פ איסורא אפי' קודם מנחה והיאך כתב לדעת הטור סמוך למנחה שאחר שעת המנחה וכתב דכונת השה"ג שלא כהבנת הפר"ח אלא ר"ל דלהרי"ף אפי' בשעה ט' עצמה בסופה אסור זמן מה לפני וקודם שתכנס שעה יו"ד שיש בה מן המנחה לאחר שנגמרה לגמרי שעה ט' אלא ביו"ד שהיא שעת מנחה. ונמצא דליכא בינייהו אלא כל דהו אותו זמן מה שהוא סוף שעה ט' ובזה ניחא קושית הפר"ח ז"ל עכ"ד. ועם שיש חיסור בסוף לשונו כאשר יראה הרואה מ"מ הבנת דבריו מבוארת האמנם תימה רבתי היא במה שהבין בתחילה בכונת השה"ג ז"ל וגם מייחס הבנה ההיא להפר"ח ז"ל שהשה"ג ז"ל רוצה לפרש בדעת הטור דסמוך למנחה היינו שאחר שעת המנחה ועל כן הק' עליו קושייתו הנ"ל. דמלבד דזהו רחוק מהשכל שיפורש כן בדבריו, עוד בה דאם הבנת דברי השה"ג כן היאך יתישב תחילת לשונו שכתב שם וז"ל הטור כתב דאסור לאכול פת מתחילת שעה עשירית ולמעלה וכו' ע"ש. ועם דהטור ז"ל שם בסי' תע"א בריש הסי' לא כתב תיבת מתחילת כ"א כתב משעה יו"ד מ"מ באמצע הסי' כ"כ וביאר דבריו בפי' שכתב וז"ל ומהו הפת שיאכל וכו' אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאכלה עד תחילת שעה יו"ד ע"ש. ולכן השה"ג כתב על שמו דכתב דאסור לאכול פת מתחילת שעה יו'ד וכו' באופן שדברי ה' יגל יעקב נפלאו ממני וצ"י. ועיין בס' ארץ יאודה בסופו בתיקון הטעיות בד' ל"א ע"א מ"ש בזה ע"ש

ו. מהמרדכי פרק ע"פ כתב כורכן בב"א ואוכלן פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וכו' והבי"ד התה"ד סי' קל"ט ואנכי הדל הוק"ל כעת דחרוסת מאן דכר שמיה דלית ביה חיובא וכל מאי דעבדינן החרוסת הוא זכר בעלמא לטיט כמ"ש ז"ל ויש חששא דאתי טעם חרוסת ומבטל לטעם מצה ומרור. ועיין בטור סי' תע"ח דכתב שם דמצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי טעם חרוסת דרבנן ומבטל לטעם מצה דאורייתא ע"ש ג"כ בדברי מרן הב"י ז"ל. ופי' היה כורכן ואוכלן בב"א ר"ל מצה ומרור ופסח לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו היינו לפסח כן פירשו המפר' ז"ל ע"ע: סימן כ"ב

יו"ט. ש"ע א"ח סי' ת"ק ס"ב. כתב ה' שו"ג מחו' א' וז"ל ישראל שלוקח בשר מטבח גוי ביו"ט והטבח שוקל הבשר להודיע לישראל אחר יו"ט כמה חייב לו אין בזה צד איסור שהטבח בשביל הנאת עצמו הוא שוקל ולא בשביל ישר' מהרשד"ם ז"ל חא"ח סי' י"ג. וכן המנהג ולע"א שאומר לו הישראל להגוי שקול לי משקל אחד או חצי משקל שאם יאמר לו תן לי מנה אחת אין הגוי יודע כמה ישקול לו אם לא יאמר לו סכום משקלות עכ"ל, ועי' בס' זכו"ל ח"ג דמ"ו ע"ד בדיני שבת שה' המגיה שם הביא דברי השו"ג הנ"ל ותמה עליו שהוא היפך משנה ערוכה בפ' א"צ דכ"ח ע"ב דתנן לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר וכו' ופסקוה הפוס' ז"ל הרי בהדייא דאסור לומר לו שקול לי ע"כ. ולע"ד אי מהא לא אירייא שהתם שאני דאסור ה"ט משום דמזכיר לו שם דמים וכמו שכ"ן מדברי רש"י ז"ל שפי' וז"ל שקול לי בדינר בשר שאסור להזכיר שם דמים ע"כ. הרי דתלה האיסור משום דמזכיר שם דמים. משא"כ אם אינו מזכיר שם דמים כלל שרי. והרמב"ם פ"ד מהיו"ט ה' כ"א כתב לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר וכו' גם הטור בסי' ת"ק ס"א כתב אין קונים בשר מטבח בפיסוק דמים שיאמר לו בסלע או בשתים וכו' נראה מלשונם דעיקר האיסור משום הזכרת שם דמים. וע' בב"ח שם שכ' דמ"ש במשנה שקול לאו דוקא דה"ה באומר תן לי בדינר נמי אסור משום דאסור להזכיר שם דמים וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק דתן לי בדינר אסור ע"כ וע' בס' ב"ד על המשניות במ"ז אין משחיזין וכו' דדקדק על המשניות ההם שלא נשנו כסדר ותירץ דכיון דהך סיפא דלא יאמר אדם לטבח שקול וכו' לאו משום איסור המשקל נקט לה אלא משום הזכרת הדמים וכמ"ש רש"י וה"ה שלא יאמר תן לי וכו' וכלשון הרמב"ם שהביא התויו"ט א"כ סיפא זו שייכא בהדי משנה דסו"פ וכו' ע"ש. הרי כמו שכתבנו. ומה שהוק"ל בסדר המשניות ותירץ לא זכר ש"ר שכבר בשיטה מקו' על ביצה כתבו שהתוס' הוק"ל כן והניחו בתימה. וע' בש"מ שם שהביא מה שתי' הרשב"א ע"ז וגם מה שתירץ רבו ע"ש. וע' ג"כ בס' פר"ח ריש סי' ת"ק שכ' וז"ל אע"ג דאיכא נוסחי דגרסי במתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר הדבר פשוט דל"ד שקול אלא