שערי עזרה מט

אחת לא בלעי ע"כ ואפשר דאפי' בתוך הפסח שרי שאעפ"י שאיסורו במשהו שאני הכא דאפי' משהו אין כאן עכ"ל מרן הב"י ז"ל דמדבריו ז"ל יש ללמוד ולומר דמכ"ש בנ"ד שאינו נחשב פליטת משהו כלל מאחר שהמים הם מחוברים לנהר הגדול ותמיד הם ניגרים וטרידי ועוברים שם בדרך העברה בעלמא ואינם ניקוים ועומדים כלל על החטים הנ"ל דבודאי הדעת נותנת לומר דליכא בזה פליטת משהו כלל. ועיין בס' פתחי תשובה על יו"ד סי' ס"ט סקל"ב דכתב שאם נפל בשר שלא נמלח לנהר ונשתהה שם כ"ד שעות והוא באופן דלית ביה משום בשר שנעלם מ"ה שרי אף לקדירה ואף לדעת הש"ך ז"ל בס"ק ס"א דגם אם יש במים ס' אסור אף לקדירה מ"מ הכא בנהר לא מיקרי כבוש כלל דקמא קמא אזדא ליה ודינו כמימות מחולפים כמ"ש המג"א בסי' ד' סק"י לגבי נט"י שחרית דבעי ג"פ דבנהר די בפ"א מטע"ז יעו"ש עכ"ד. דמדבריו אלו יש ללמוד ולהביא ראיה לנד"ז דהמים הם ניגרים תמיד מהנהר ועוברים בדרך העברה בעלמא על החטים הנ"ל וקמא קמא אזדו להו דבודאי שאינם נותנים טעם במים כלל וכנ"ל לכן יש להקל ולהתיר אותם המים בפסח ובפרט היכא דאין מוצאים מים אחרים כ"א ע"י הדחק זהו מה שנלע"ד צדדי ההיתר בזה כעת ונקי נדר אחזור לעמוד ולשנות ואבוא לפרק נגמר הדין לפי קט שכלי כפי מה שיורוני מן השמים

א. אכילת תולעת אי חשיבא כאכילת עכבר ומחמיץ לאיכא מ"ד או לא עיין בשכנה"ג או"ח סי' תנ"ג הגב"י אות ג' דמשוה אותם יחד ע"ש. וה' חזו"ן בפ"ק דכלים מ"ו דכ"ו ע"ב דחה דבריו ודעתו להתיר ע"ש. גם החיד"א ז"ל בברכ"י שם וה' זרע אמת חא"ח סי' ז"ן וה' מאמ"ר שם סק"ב ס"ל כן דאכילת תולעת אינו מחמיץ ע"ע. וה' שפת הים סי' ג' הביא דברי החזו"ן שדחה לדברי שכנה"ג וכתב עליו וז"ל ולא ידעתי מי גילה להחזו"ן ז"ל דמרן החבי"ב ז"ל השוה אכילת תולעים לאכילת עכבר שהחבי"ב לא אסר בחטים מתולעים ברובן משום חשש חימוץ אלא כשטוחן החטים עם התולעים שבתוכן שלחות התולעים הנטחנים בתוך החטים מחמיצים את הקמת לא מפני אכילת התולעים ול' מרן החבי"ב כן הוא ולענין הלכה העלתי בתשו' וכו' ולכן אין להם תקנה אלא להוליכן לנהר ולא שרי למוכרן לגוי כמ"ש הגהות ש"ד עכ"ל. וכונתו מבוארת לע"ד כמ"ש דמשום טחינת התולעים עצמן קאמר דיש בהם קצת לחות בטחינתן ואפי' היו מתבטלים בטחינתם לא מהני משום דאין לבטלם לכתחי' אפי' קוה"פ כיון דחמץ שמו עליו וכמדובר עכ"ד ע"ש. ות'ם אני על תמיהתו שהרי בבאר היטב בדברי החבי"ב ז"ל שהוא משוה אכילת תולעת לאכילת עכבר שכ"כ בתחילת לשונו שם בד' צ"א ע"א וז"ל ומטעם אחר היה נר' לומר דלא מיקרי מבטלין איסור לכתחי' כשאין בחטים תולעים אלא הם נישוכין מאכילת תולעת או עכבר ממ"ש הר"ן בפג"ה משם הרא"ה ז"ל דיבש ביבש וכו' ע"ש. הרי בפי' דדעתו ז"ל להשוותן יחד אכילת תולעים לאכילת עכבר לענין חימוץ. ומוהרח"ף ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' ע"ז הבי"ד החזו"ן ז"ל מה שתמה על הכנה"ג ז"ל וכתב שה' שפ"ה ישב לדברי החבי"ב דכל טעמו דאסור לא משום נשיכה כי אם משום דנטחן התולעת עם החטים וגוף התולעת מחמיץ ע"ש. וגם עליו אחהמ"ר תיטוף מילתי דאיך כתב כן ולא הוק"ל מדברי החבי"ב ז"ל דמפורש שם בתחילת לשונו דמשוה אותם האכילות יחד לענין חימוץ וכנ"ל ודבריהם צ"י ושם בלב חיים בנדונו בקמח שהתליע דנשאל אם מותר למצה או לא דסיים דיש לחוש לס' הכנה"ג דחושש להחמיר כפי מה שהבינו הרבנים החזו"ן והברכ"י והמ"מ ז"ל בדברי הכנה"ג שדעתו לאסור משום אכילת התולעת דהוי כאכילת עכבר עש"ב. ובשנה זאת שנת התרל"ח אירע שבזמן קציר חטים היה ארבה בעולם והארבה היה עדיין קטן שאינו פורח באויר שלא יש לו כנפים לפרוח בהן והיה נמצא הרבה בתוך השבולים של חטים וכשרצו לעשות חיטי דפסחא שמורים משעת קצירה כשהיו חובטים השבולים במקלות כדי להוציא החטים מהם היו הארבה שהם תלוים בשבולים מתים ע"י חביטת המקלות ומתמעכים עם החטים ההם ואסרנו כל החטים הנמצאים כך במקומות ההם

ב. ראיתי לעמוד מענין עירנו הזאת נעמי דמשק יע"א שברור לנו דמזה זמן קרוב לע' שנה שאין אוכלים בכל ימי הפסח כ"א חטים השמורים משעת קצירה דוקא. אם ירצו עכשיו לעשות התרה ע"ז ולאכול חטים השמורים משעת טחינה אי מהני או לא דהנה הפר"ח ז"ל במנהגי איסור סי' תצ"ו סוף אות א' הבי"ד הזכו"ל בסי' תפ"ו דקכ"ו ע"ב כתב דאפי' התרה לא בעי והחמ"י כתב דבעי התרה יעו"ש. ומאי דצריך לעיין בזה יען שמוהרח"ף ז"ל בס' נשמת כ"ח ח"א סי' ט"ז כתב בנדונו וז"ל פש גבן דנשאר לנו לבאר אם זה האיש אשר אירע לו מעשה הזה הוא אוכל קצירה דנזהר לשמור החטים מש"ק דודאי דקפיד משום חו"ן בפסח דאיכא סוברים דאסור כמ"ש מרן ב"י ז"ל סי' תמ"ז וכמ"ש הרב"ד דמי שאוכל חטים ברורים הוא נזהר מאיסור חו"ן וכו' יעו"ש. וא"כ מאחר דכפי"ד הרב ז"ל דהנזהר לאכול מצה שמ"ק הוי משום איסורא דחו"ן וזה רשום בזכרוני מתורתן של ראשונים ז"ל דבכל ימי חה"פ אין לאכול כ"א מצה שמ"ק וכעת איני זוכר מי בע"ד. א"כ נר' מאחר דנהגו בעירנו חומרא זו הם ובניהם ובני בניהם לאכול מצה שמ"ק דוקא וגם נזהרים לבוררם היטב אי משום חומרת חו"ן כמ"ש מוהרח"ף ז"ל או לחוש לסברת מ"ד דבכל ימי הפסח אין לאכול כ"א מצה שמ"ק וכנ"ל ועל הרוב דסבר הכי משום חומרת חו"ן תו לא מהני להו התרה כדי לאכול שמ"ט דוקא וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל שורש קמ"ד ומוהרימ"ט ח"א סי' ס"ו דכל שהמנהג הוא בטעות שהוא מותר וטועה בו דסבור שהוא אסור נשאל ומתירין לו. וכל שהוקבע משום סייג ופרישות וחומרא דבר פשוט הוא שלא הם ולא בניהם יכולים לישאל עליו וה' נחב"כ ח"א סי' ו' מחיו"ד האריך בדבריהם ובדברי הירוש' דפ' מקום שנהגו בההיא דבני בישן שנהגו אבותיהם שלא לפרש בים עש"ב. והלמד מדבריהם הוא דכיון שנהגו בחומרא זו כמאן דס"ל הכי תו לא מצו לישאל ולעשות התרה ע"ז

ומ"ש הפר"ח ז"ל דהנוהגים לאכול מצה שמ"ק מסתברא דלא מיקרי סייג ואינו אלא מילתא יתירתא דעבידי ואם רוצה לאכול שמ"ט מסתברא דאפי' התרה ל"ב ע"כ. אנא עבדא כקוף בפני אדם אחהמ"ר אמינא דלא כן אנכי עמדי אלא מאי דנהגו בחומרא זו הוא משום חומרת חו"ן ולחוש למאן דסל"ה וכנ"ל ולא הוי מאי דעבידי מילתא יתירתא וקרוב לומר דאפי' התרה אינו מועיל וכנז"ל כנ"ל כעת שלא עמדתי באורכה כ"א בהשקפה בעלמא

ג. בש"ע או"ח סי' תנ"א ס"א קדרות שנשתמש בהם חמין וכו' כתב ע"ז הח"י ז"ל והוב"ד בבאה"ט סק"א דלאו דוקא קדרות דה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכ"ש דינא הכי ג"כ וכן משמעות הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ דין כ"ה ע"כ. ואחהמ"ר דבריו תמוהים מאחר דמרן ז"ל בתחילת דבריו הוא בא לאשמעינן היתר קדרות להצניען לאחה"פ ולהשתמש בהם אח"כ בין במינן בין של"ב א"כ הול"ל וכ"ש קערות ולא לומר בלשון וה"ה קערות. ולענין להשתמש בהם בתוה"פ כבר מרן ז"ל בעצמו בסוף הסעיף הנ"ל השמיענו זה דהיסק באש. אינו מועיל להן ולא