שערי עזרה מח

כמה צדדי היתר וכנז"ל יש להתיר ואם באנו לחוש דדילמא הקמח שהוא דבוק בה הוא מעפרורית קמח חמץ מהחטים שנטחנו בהרחיים קודם שעשו לה הכשר לפסח ויש ספק לשמא נתפרר מהקמח שהיה דבוק בה מקודם להקמח של הכשר. גם לזה יש לומר מאחר דאין הדבר בודאי שהיה כן שהיה דבוק בה קמח מקודם אלא שהוא בספק וגם הוא ספק אם נתפרר מהקמח ההוא לתוך הקמח הכשר והוי ספק בפלוגתא דרבוותא בדינא דחו"ן וכבר כתב הרדב"ז ז"ל והבאנו דבריו לעיל דאפי' הרמב"ם ז"ל מודה בזה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מספק וחו"ן לאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן ולא קבע איסורא ואזלינן לקולא. וגם אנן בעניותין הבאנו ראיה מהט"ז ז"ל דס"ל דאפי' למ"ד חו"ן היכא דאיכא תרתי לטיבותא מותר וכנז"ל. א"כ יש להתיר בנ"ד לאוכלם בפסח ותול"מ. הנלע"ד כתבתי וצור ישראל ימומ"ן כ"ד הבוטח באל מושיע ורב: הצעיר עזרא הכהן טראב ס"ט סימן כ"א

מעשה היה בחטי דפסחא שהניחו אותם בתוך כיס אחד העשוי חדש ממצ'אם שלא כבסו אותו פעמים שלש במים חמין כדי שתלך העפרורית שדבקה בו כנהוג כ"א שהוא מכובס במים קרים פעם אחת וע"פ הכיס מבחוץ ניכר שעדין העפרורית היא דבוקה בו שיש ממנה מגובל לרוב מצד חוץ. ברם מצד הפנים שמונחים בו החטים נראה שהוא נקי מהעפרורית וע"ז לשאול הגיעו אם מותרים חטים אלו לאוכלם בפסח לנוהגים כחומרת חו"ן או לא. ואען ואומר דנראה דחטים אלו מותרים הם לפסח ויוצא בהם י"ח מצת מצוה כיון דאיכא ספיקי טובא בזה דכמה וכמה בני אדם יביעון בפיהם דזה אינו חלב חטה כ"א דבמקום שאורגין בגדים אלו שהיא הכורכאני'ה יש בארצותם מין עפר לבן כמו שיש בארצותינו מן העפר הזה שקוראין אותו חוור'א בל' ערבי ומערבים שם עם העפר ההוא דבר המדבק כמו קמח אורז ואחר אריגת הבגדים ההם הם שורים אותם במים עם העפר לבן ההוא כדי שיראה שהוא בגד עב מעיקר אריגתו. וא"כ הו"ל שיש ג' ספקות בדבר ס' אם הוא ח"ח או לא ואת"ל שהוא ח"ח ספק אי הלכה כמוהרי"ל ז"ל וכהסכמת המג"א ז"ל בסי' תמ"ז סק"ה שכתבו דחמץ נוקשה כמו הקרטין דאין בו כרת בטל בס' אפי' בתוה"פ או הלכה כהט"ז ז"ל דכתב שם בסקי"ט דאם נפל ממנו לתוך המאכל אסור המאכל כמו בטורייא'ק אבל מותר להשהותו לאחר הפסח ע"ש. והח"י שם סקי"א והבאה"ט סק"ח הביאו מחלוקתם ע"ע. ואת"ל דיש לילך לחומרא כהט"ז ז"ל עדיין י"ל דז"ד בתוה"פ דזהו עיקר מחלוקתם משא"כ קוה"פ דאעיקרא בחמץ גמור שנתערב קו"פ ונתבטל בס' איכא פלוגתא בין הפוס' ז"ל אי אמרינן חו"ן או לא. והגם דאנן בדידן נהגינן כמ"ד חו"ן מ"מ הי"ד היכא דליכא ספיקא אחרינא נלוה עמו. ברם היכא דאיכא ספק בדבר אזי לא אמרי' חו"ן וכ"כ הפוס' דאף למה שנהגו כמ"ד חו"ן הי"ד בודאו לא בספיקו ע"ע. וכיון דאיכא ג' ספיקי בדבר וגם דאף למאן דסבר דבתרי ספיקי בעינן שיהיה מתהפך בתלתא ספיקי כולהו מודו דלא בעי' שיהיו מתהפכים ומכ"ש בנ"ד דהוו ג' ספיקי והם מתהפכים שפיר כאשר יראה הרואה פשיטא דיש להתירם בשופי וז"ב. ועיין בס' זכור לאברהם בד' קי"ג ע"ב בדין שכר שעושין קו"פ מתאנים יבשים שיש בהם חשש חימוץ מהקמח שמפזרין עליהן דהרב סמא דחיי סי' ט' כתב דכפי מ"ש הפר"ח ז"ל דקי"ל כמ"ד חו"ן אפי' בטעמו ואסור ג"כ להשהותו. א"כ ה"ה בזה דאפי' שנתבטל חו"ן ואסור להשהותו. והוא ז"ל התיר בשהייה שכנ"ר מאיזה תשו' הרשב"א ז"ל והזכו"ל ז"ל כתב להתירו בשהייה מטעם ס"ס דספק הלכה כמ"ד חו"ן ואת"ל הלכה כמותו דילמא הי"ד בממשו פס' הכנה"ג והוי מתהפך אלא דלאוכלו אסור עיין שכנה"ג הגב"י אות ה' וכ"ש בנ"ד עכ"ד. ויש לעמוד ע"ד דאיך הוי מתהפך דהא כשאתה רוצה להפכו מוכרח דכצ"ל ס' הלכה כמ"ד חו"ן אפילו בטעמו וכו' וכיון שכן איך יצדק שוב לומר ס' הלכתא כמ"ד חו"ן וכו' ודבריו צ"י. והנך רואה דהגם שבנדון ההוא כתב הרב דלאוכלו אסור וציין ע"ד שכנה"ג ז"ל עכ"ז נדון דידן הוא שנא ושנא מההיא דבנ"ד כתבנו כבר דאיכא ג' ספיקי וכנ"ל ולכ"ע לא בעי' שיהיו מתהפכים ומכ"ש שהם מתהפכים שפיר ולית דין צריך בושש דיש להתירם בפשיטות ולצד היותר טוב הזהרנום שיוריקו החטים ההם למטפחת אחרת נקיה וימללו אותם בה ג' וד' פעמים היטב ושוב אח"כ בנחת יוריקום למטפחת שלישית נקייה כדי לטוחנן וליתן הקמח בה. דבזה נולד לנו עוד ספק אחר ס' אם נשאר בהם איזה תערובת מהעפרורית ההיא או לא נשאר בהם שום תערובת כלל ואת"ל דעדיין נשאר בהם מהעפרורית ס' אם הוא ח"ח וכו' וכנז"ל ותו לא מידי דכבר השרישונו הפוס' ראשונים ואח' ז"ל דהיכא דאיכא ס"ס וכל שכן היכא דאיכא ספיקי הרבה אין להחמיר בזה כלל

אשר מזה עלה בדעתי אנכי הפעוט להקל בנדון השאלה שבאה מעיר צידון יע"א על חטים הנמצאי' והם בקועות בתוך תיבת ברזל שבאים לשם המים הנגרים הבאים מחוץ לעיר ועוברים דרך שם להתחלק משם ע"י צינורות העשויות בה וללכת לבתים שבעיר בסילונות הקבועות מתחת לארץ ועיקרם של החטים האלו המה באים מלתיתת החטים שלותתים ברחיים של מים הקבוע על הנהר רחוק מהעיר ב' וג' שעות. ולשאול הגיעו שכיצד יעשו בימי חג הפסח אם יש היתר לשתות ולבשל בהם או לא. ובו בפרק הגם שלא עמדתי היטב על בוריו של דבר ולא באתי לפרק נגמר הדין מ"מ אמרתי להעלות על ספר מה שעלה בדעתי להקל מכח דאיכא ספיקי טובא בדבר והוא סברת אבי העזרי שהובאה בטור או"ח סי' תס"ז שהתיר חטים שנפלו לבור שאין מחמיצין שהצונן מעכבן מלהחמיץ. ועם שהטור ז"ל שם דחה סברתו וס"ל שהחטה ודאי מחמצת במים צוננים והוא נתן טעם להתיר דכיון שהמים צוננים אין החטה נותנת בהם טעם. מ"מ הפר"ח ז"ל כתב שם דלענין דינא נר' עיקר כס' אבי"ה ז"ל יעוש"ב. ואף דנימא דלית הלכתא כס' אבי"ה ז"ל אלא שהחטה היא נחמצת במים צוננים ס' הלכה כהטור ורוב הפוס' ז"ל דס"ל דבצונן לא בלע ול"פ וא"כ כיון שהמים הם צוננים אין החטים נותנין בהם טעם ועיין בהלבוש שם בסי' תס"ז אות י"א שהאריך בזה הרבה ואסיק פן לדינא דצונן לא בלע ול"פ ושכן הם נוהגין בעיירות ההם. ומרן ז"ל בש"ע שם סתם בתחילה כן וא"כ מאחר דרוב הפוס' כן ס"ל ומרן ג"כ בתחילה סתם כן אסקינן לדינא הכי. והגם דנימא דיש לחוש לס' הסוברים דצונן בלע ופלט משהו ומרן ז"ל הביא סברתם במ"ש ויש מי שאוסר בתוך הפסח. עכ"ז בנ"ד דהמים הם ניגרים ואינם ניקווים ועומדים בודאי אינם נותנים טעם במים מאחר שתמיד הם ניגרים וכיון שכן אינו נחשב פליטת משהו כלל וכמו שכן נר' מדברי מרן הב"י ז"ל שכתב שם בשם הגה"מ דכתבו בפ"א דברי אבי"ה ז"ל וכתבו עוד אבל ריצב"א ז"ל היה מצריך לשפוך המים בחוץ שנמצאת החטה בהם. אבל המצות שנעשו כבר מהמים התיר דמחיטה