שערי עזרה מג

שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעות מלחות הבור והארץ בביטול בעלמא סגי ע"כ. הרי דמרן ז"ל ס"ל לדינא דזיעה ולחות הקרקע מחמצת כסברת היש אוסרים שכתב בסי' תס"ו היפך מה שסתם שם וכבר השו"ג ז"ל בסי' תס"ו ותס"ז הקשה דברי מרן אהדדי והניח הדבר בצ"ע. ועיין להמג"א בסי' תס"ו סק"ה שכ' דהאוסרים הם רוב ונתן טעם לסברתם ע"ש והח"י ז"ל הבי"ד הא"ז שמתיר והמג"א דאוסר וכתב דטוב לשהותה עד אחר הפסח ע"ש. מעתה נפל פיתא בבירא כי נמצאו שלמים וכן רבים האוסרים כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בס' הפוס' ז"ל ובפרט אחר דברי מרן ז"ל שבסי' תס"ז האח' שהם סותרים דבריו הראשו' דבסי' תס"ו. וראיתי לה' אפי זוטרי ז"ל שם שתי' לקו' השו"ג ז"ל דהתם בסי' תס"ז שאני דהלחות הוא מקרקעית הבור מתחתיתו ומקירותיו שהלחות הוא מהארץ וכיון שכן הרי מים ממש מלחות הארץ ול"ד לזיעת בתים בורות וכו' דהתם אותה זיעה והבל שמזיעים הבתים והבורות אינם מלחות הקרקע גופיה רק מאבניו ועציו מחמת שהמקום הוא סתום ואטום ואינם מים רק זיעה בעלמא וה"ט דזיעת החומה אינה מחמצת וכו' אבל מדברי המג"א מוכח שהזיעה מהחומה מכח המים שיש בה ע"ש עכ"ד. ואחז"ר לה' חס"ל אלקלעי ז"ל בחא"ח סי' י"ט שגם הוא ז"ל נתכוון לתי' הנ"ל של ה' אפי זוטרי ז"ל כיעו"ש. והנה הרואה יראה דתי' ז"ל כמה מהדוחק ומלבד דהוא עצמו תבריה לגזיזיה מדברי הרמג"א ז"ל וכנז' עוד בה דמדברי הרמב"ם ז"ל בפי' על המשניות נראה דהפרש זה אינו שכתב זיעת בתים וכו' הבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע גם המערות ונקרות הצור הם עשויים להזיע ואפי' אין שם מים והודיעני כי הזיעה ההיא אינה משקה וכו' ע"ש. הרי דליכא הפרש בין השפלים לשאינם שפלים. גם מלשון הרשב"א בתשו' ח"א סי' ע"א ובמיוחסות להרמב"ן סי' קס"ח מוכח דאין חילוק כלל וכיעו"ש. ואנכי הפעוט עלה לע"ד לתרץ לקו' השו"ג ז"ל דהנה דין זה שהביא מרן ז"ל בסי' תס"ז ס"ז ישראל שיש לו בורות וכו' דבביטול בעלמא סג"ל. של דברים אלו הם מתשו' הרשב"א ח"א סי' ע"א ובמיוחסות סי' קס"ח ושם מבואר דבתחי' כתב דבביטול סג"ל דשמא אין שם כלל חטים מבוקעות ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב והוי ס"ס וכו' ושוב סיים וז"ל עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נוקשה דחמץ נוקשה אסור להשהות מדרבנן ולר"מ בלאו וצא ולמד מדורות הראשונים שהיו לפנינו שלא שמענו שיהא אדם מישר' שיהא נוהג לפנות אוצרות חטים ושעורים ולפנות בורות בפסח שהחטים שבקרקעית עיפוש והפסד הם ולא חימוץ עכ"ל. ועיין בהלבוש דהבי"ד מרן ז"ל וכתב דהרי יש כאן ס"ס וכו' ובהגה כתוב שם וז"ל ועוד טעם אחר משום שהחטים דבקרקע הבור עיפוש והפסד ולא חימוץ וע"ל סי' תס"ו ס"ג ומ"ש בהגה הם דברי הרשב"א שבאו במקומות הנ"ל ונר' שכונת ההגה היא באה לסלק הקושי שיש בדברי מרן ז"ל מסי' תס"ו לסי' תס"ז דכפי"ד הרשב"א האחרו' דהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ א"כ הוו דברי מרן שבסי' תס"ו דפסק דזיעת החומה אינו מחמיץ הם מוסכמים עם דבריו שבסי' תס"ז. ומה שהצריך ביטול בסי' תס"ז וכ' בביטול בעלמא סגי הוא ע"צ היותר טוב דהרי גם הרשב"א ז"ל שכתב דהם עיפוש והפסד ולא חימוץ יקשה לן בדבריו דא"כ למה הצריך ביטול שכ"נ מריהטת לשונו אלא ודאי מוכרחים אנו לומר שהוא ע"צ היותר טוב. כן אנו נאמר בדברי מרן ז"ל שנמשך אחר לשונו דהוא ע"צ היותר טוב ולעולם דלענין דינא העיקר הוא כמו שסתם בסי' תס"ו דזיעת החומה אינו מחמיץ ול"ק ול"מ

ואחרי כותבי כ"ז עיינתי בדברי הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א ובמיוחסו' וראיתי דמ"ש אח"כ עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד וכו' אין כונתו לתת טעם אחר מלבד מ"ש בתחי' להתיר מכח ס"ס וכו' אלא דכו' דבריו היא כמ"ש בתאי' והיינו דבתחי' כתב דענין החטים שיש בקרקעית הבור קיל ממי שעושה את ביתו אוצר מפני שאין נודע ממש שיש חטים שם שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסדו לגמרי מאכילת הכלב והו"ל ס"ס ואילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער וכו' והאריך בזה ובסוף כתב וז"ל אלא שאפשר להתיר מן הצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע דדילמא לא הוה ביה בפסח כלל ואח"כ הוא שנתבקע עוד הדבר קרוב שאין כאן חימוץ אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נוקשה וכו' יעו"ש. וכו' דבריו אלו במ"ש עוד הדבר קרוב שאין כאן חימוץ אלא עיפוש וכו' הם כמ"ש בתחי' בספק השני שמא נפסדו מאכילת הכלב לגמרי אלא דבתחי' כתבה בלשון שמא נפסדו וכו' ובסוף חיזקה ביותר וכתבה בלשון דהדבר קרוב ביותר שא"כ חימוץ וכו' ולעולם דהיינו הך ומתיר מכח ס"ס דוקא ואינו בא לתת טעם אחר ודלא כדמש' בהגהת הלבוש דעמ"ש בלבוש מבטלם בלבו ודיו שהרי יש כאן ס"ס וכו' כתוב בהג"ה וז"ל ועוד טעם אחר משום שהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ ע"כ. דנר' שמבין בדברי הרשב"א שהוא טעם אחר דאחהמ"ר ליתא אלא דכו' דבריו הם כמ"ש בתחי' וכנ"ל. ומצאתי לי רב הוא הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' כ"ג שכן מבין בלשונו דכתב שם וז"ל עוד שאלת בחטים הנאצרים בבורות אם יש לחוש להם לחימוץ מפני לחות הקרקע או לא וכו' והשיב דהראשו' ז"ל שאלו כן והריא"ג ז"ל כתב בשם ר' האי גאון ז"ל שיש לחוש להם לחימוץ אם נתבקעו והרשב"א ז"ל נשאל מזה אם יהיה מותר בהנאה לאחה"פ ודעתו היתה נוטה להתיר אלא שחשש לדברי ר' הא"ג ז"ל שהיה אוסר אלא שמצא לו היתר ממקום אחר שאי"כ חמץ ידוע דשמא אין כאן חטים מבוקעים ואת"ל שיש שם חטים מבו' שמא נפסלו מלאכול הכלב שהדבר קרוב שאי"כ חמץ אלא עיפוש והפסד זהו לשונו ז"ל עכ"ל הרי לך דהוא ז"ל מבין בלשונו כמ"ש אנן בעניותין לעיל בכו' דבריו גם מרן הב"י ז"ל ממה שהעתיק לשונו הכתוב במיוחסות וקיצר לשונו כיעו"ש נר' שכן הוא מבין בדבריו כאשר יראה הרואה גם ה' יכין ובועז נכד הרשב"ץ ז"ל בסי' קמ"א והוב"ד בס' סמא דחיי ד' ח"י נר' שכן הוא מבין בדברי הרשב"א ז"ל כיעו"ש

וכפי כל האמור הנך רואה דגם הרשב"א ז"ל שמיקל היינו לענין שיהיו מותרין בהנאה לאחה"פ ושכן מבואר בדבריו ובמה שהעתיקו דבריו הרשב"ץ ונכדו היו"ב ז"ל ברם לענין לאוכלם בפסח לא היקל כלל. ועיין בס' עולת שבת בסי' תס"ז דעמ"ש מרן ז"ל בס"ז בביטול בעלמא סגי כתב ע"ז וז"ל פי' דאחר הביטול הוא ס' דרבנן ואזלינן ביה לקולא. ועוד דהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ. ומטעם הב' יש להתיר בדיעבד אחה"פ אפי' אי לא בטיל עכ"ד. ואנכי הדל ת"ם אני ע"ד במ"ש טעם הראשון דלא נזכר מזה מדברי הרשב"א ז"ל כלל כ"א משום דאיכא ס"ס שמא אין כאן חטים מבו' ואם נתבקעו שמא נפסדו מאכילת הכלב דמוכח מדבריו דאפי' קודם הביטול דאיכא ס' איסור דאורייתא עכ"ז מאחר דאיכא ס"ס בדבר בביטול בעלמא סגי. ומאי דמשמע מדברי העו"ש ז"ל דבטעם הראשון מספיק לומר דבביטול סגי מאחר דאחר הביטול הוא ס' דרבנן ואזלינן ביה לקולא. מדברי הרשב"א ז"ל נר' דמאי